בסופו של דבר לא נותרה לי ברירה, וגם אני מצאתי עצמי משוטטת בחנות התחפושות, מנסה להיעתר לבקשותיהם של הילדים. בכל זאת, פורים יש רק פעם בשנה. מצד שני ישנן דרישות בית הספר ותלמוד התורה - ובצדק, כי מה שהולך היום ברחוב ודורס גם בתוכנו, לא ממש מרנין. מצד שלישי, המחירים לא מאוד שפויים. ובאמת, למה אני צריכה לשלם כל כך הרבה כסף עבור תחפושת, שייהנו ממנה מקסימום יומיים?

"התחפושת הזאת היא לגדולים או לקטנים?", מושכת לי את היד בתי בת השבע וחצי, ומצליחה להעיר את תשומת לבי. אני מזיזה את התחפושות על הסטנד מצד לצד, ונחרדת. התחפושות נטולות הצניעות מצליחות לעורר בי, לפני הכל, זעם על המחיר. על מה משלמים כאן בכלל? על בגד צר ולוחץ שכולל מינימום בד?

אבל לא זה באמת מה שהדאיג אותי בכל המראה הזה. הדאגה האמיתית הייתה לראות הורים שרוכשים לבנותיהם הקטנות, תחפושות, שלא הייתי רוצה לראות בהן את בתי לבושה, לא בפורים ולא בכלל.

למה ילדה, וכלל לא משנה באיזה גיל, צריכה ללבוש חצאית שבקושי מצניעה משהו בגופה? ואני לא מדברת על צניעות, אני מדברת קודם על כבוד - לא של הילדה, כי מה היא מבינה, אבל ההורים? זו הדוגמה שאתם נותנים לה לקטנה? הן בסך-הכל ילדות בגן, או בכיתות בית ספר יסודי. מה הן לומדות? שבפורים מותר ללכת בבגדי המלך החדשים?

אני נזכרת בערגה בימי הפורים העליזים בבית הספר שבו למדתי. מלכת השבת, גלידה, מלכת הלבבות, מלכת הלילה, מלכת אסתר ועוד מגוון של תחפושות בנושאים מרתקים ומקוריים, שעליהם עמלנו יחד עם ההורים, וככל שהיה יותר בד, וככל שהיו יותר אביזרים, כך היה הפורים יותר משתלם ומוצלח.

אני לוקחת תחפושת מיני מאוס, כשמה כן היא, מיני לגמרי, אבל הגיל מתאים לילדה בת 10 - ואפילו התמונה שבחזית האריזה, משדרת כל כך ההפך מתמימות, שזה פשוט עצוב.

איפה את - תמימות, להיכן נעלמת? אני שואלת בלחש, וכבר מתחרטת על כך שלא למדתי מאימא יותר. להשקיע, ליצור, לתפור, מצטערת להודות בכך שאני עבד לתעשיה, למודרניזציה, לתכתיבי החברה.


"הילדה שלך תהיה מסכנה"


חזותי החרדית גורמת לי לעזוב את המקום, ומהר. לא נעים לי "לדפדף" בתחפושות מהסוג הזה, כשהחולצה שלי סגורה והחצאית שלי כמעט נוגעת ברצפה. אבל בסקרנותי, אותה לא יכולתי לכבוש, אני מודה, קיבלתי איזושהי תקווה כשנעצרתי בדרכי החוצה, להאזין לשיחה בין שתי נשים, שלא היו נראות כמו כאלו שחוששות מכך שאינן מכוסות מספיק.

"ברור שאני קונה לה את המיני, היא משגעת אותי", אמרה אלמונית ראשונה.

"כן, אבל תראי, אני לא מקבלת את זה בכלל", מחתה השנייה, בקול קצת שקט ולא מעודד.

"אין מה לעשות - אי-אפשר להישאר תקועים בעבר. מה שהיה - היה", חזרה הראשונה.

"אני לא אתווכח איתך, אבל בכל זאת לא אקנה לבת שלי תחפושת מסוג זה. היא בסך-הכל בת 6, אני לא מסוגלת לקחת לה את התמימות באכזריות כזאת".

"אוי, נו באמת, אל תהיי כזאת מתחסדת. את בסך-הכל גורמת לה להיות שונה, היא תהיה מסכנה".

מסכנה? חשבתי לעצמי. תמימותה של בתה הקטנה מפריעה לה. ריחמתי עליה שהילדה שלה תהיה שונה וחריגה, ומדוע? כי התחפושת שלה תהיה ילדותית ותמימה, ולא נועזת ובוטה. כבר אי-אפשר להסתפק באיפור נוצץ ועקבים? להתקשט בתכשיטים צבעוניים מפלסטיק ולהרגיש טוב?

אני לא חושבת שזה נובע מכוונה של ההורים, אלא פשוט מחוסר מחשבה ומודעות. אם רק היו עוצרים לרגע לחשוב מה זה עושה לילדה, ומה זה מלמד אותה, לא היו מתפלאים שבגיל 12 היא כבר מבקשת איפור קבוע ותור למכון יופי נחשב. אולי בכלל את כל המצב המדורדר הזה של הנוער, אנחנו מייצרים במו ידינו, במקום להרים את הראש למעלה, לפתוח את הפה ולצעוק "די!".

אנחנו ההורים, והם הילדים. כל אחד בתורו צריך לחיות את השנים היפות של הגיל שלו. איך בכלל הגענו למצב שבו בת 5 עושה פוזות כמו דוגמנית בת 17? אז צריך לבדוק היטב איפה הבעיה שלנו. אם רק נבין שעיצוב עולם התוכן של הילדים נמצא בידיים שלנו - אולי נחשוב עוד רגע, לפני שנגיע עם התחפושת הזו לקופה, וניכנע להרס העצמי הזה.