בהנחה שהסקרים לא טועים בענק, הקמפיין הבא יתחיל מחר בבוקר. למה? כי במקרה הטוב, הממשלה הבאה תחזיק מעמד שנתיים. אחת משתיים: או שתהיה קואליציה שתורכב משש-שבע-שמונה מפלגות, וכך כל אחת מהן תוכל לסחוט את ראש הממשלה עד שיימאס לו, או עד שהיא תחליט שכדאי לה ללכת לבחירות; או שתהיה ממשלת אחדות, שתיפול ברגע שיהיה צורך לקבל החלטה משמעותית כלשהי מול הפלשתינים.

המצב הזה איננו גזירת גורל. כבר הצעתי פתרון פשוט מאוד לשנות אותו: לקבוע שהקדמת בחירות – בדיוק כמו דחייתן – מחייבת רוב של 80 חברי כנסת, ולא 61 בלבד. כאשר זה יהיה הרף, תהיה הרבה פחות מוטיבציה לנסות להגיע אליו. נכון שמטרתו המקורית של המחוקק הייתה למנוע מצב בו הכנסת תנציח את עצמה, אך מבחינה הגיונית ותפקודית – למה צריך 80 ח"כים כדי לקבוע שהכנסת תכהן ארבע שנים ויום, ומספיקים 61 כדי לפזר אותה אחרי שבוע?

הקביעה שקדנציה נמשכת ארבע שנים אינה מקרית. בגדול, צריך שנה כדי ללמוד, שנה כדי לתכנן ושנתיים כדי לבצע ולראות תוצאות. אך כאשר שר יודע שתוחלת חייו הממוצעת היא שנתיים (33 ממשלות ב-67 שנים), הוא מתמקד בפופוליסטי ובמיידי במקום לעסוק בחשוב ובעתידי. זוהי הרעה החולה הגדולה ביותר של הממשל בישראל, והיא המביאה בין היתר לכך שאין מדיניות דיור, אין תוכנית רב-שנתית לצה"ל, אין השקעה בחינוך ושאר מרעין בישין.

אבל תהיו בטוחים שהצעד הפשוט הזה לא יתממש. למה? כי גם מי שבקואליציה, לא רוצה לחסום לעצמו את האפשרות להשיג הטבות תוך איום בהפלת הממשלה, או לגרור את המדינה לבחירות כאשר נדמה לו שהוא ירוויח מזה. את מחיר האנוכיות של הפוליטיקאים – כולם, ללא יוצא מן הכלל – אנחנו משלמים ובענק.

בינתיים נסכם את הקמפיין המסתיים, שהיה הרדוד ביותר שניתן לזכור, ודאי בשנים האחרונות. בגדול, הנושא היה אחד ויחיד: בעד או נגד בנימין נתניהו. החל מ"רק הליכוד, רק נתניהו" של מפלגת השלטון וכלה ב"פשוט מחליפים" של V15. כמעט שלא שמענו דיבורים על הסוגיות החשובות: אירן, הפלשתינים, יוקר המחיה, העוני, המיעוט הערבי, יחסי דתיים-חילוניים. פעם המפלגות עוד האמינו פנים שיש להן אידיאולוגיה בעלת חשיבות כלשהי; בקמפיין הנוכחי, אפילו על זה הן ויתרו.

לכך קשורה גם ההאנשה של הקמפיין. נסו להיזכר מי ממוקם במקום השני בליכוד, מי במקום השלישי במחנה הציוני ובבית היהודי, מי בא אחרי יאיר לפיד ואת מי שם משה כחלון לצידו. הצלחתם? אני יודע שתיים בלבד מן התשובות. הבחירות הללו הפכו להיות אישיות לגמרי, לא רק בקטע של כן/לא ביבי.

המפלגות ויועצי התקשורת שלהן זיהו כמיהה לאנשים בולטים במקום לרשימות מאוזנות, לכוכבים נוצצים במקום לעמלים אפורים, לנואמים במקום לפרלמנטרים. התוצאה היא, שכל מי שחושב שיש לו אהדה אישית – רץ להקים מפלגה משלו (לפיד, כחלון, אלי ישי). וכך הפיצול הולך ומתרחב, ובכנסת הקרובה יהיו כנראה למעלה מעשר סיעות, מה שממש לא יהפוך אותה לטובה יותר, מקצועית יותר ויעילה יותר.

גם אם ירכיב את הממשלה הבאה, ראוי שזו תהיה הקדנציה האחרונה של בנימין נתניהו. ראשית, כי שמונה-עשר שנים ברציפות זה הרבה יותר מדי. שנית, כי שרה נתניהו היא בעיה שלו ושלנו. שלישית, כי נראה שנתניהו הוא נטל יותר מאשר נכס על הליכוד בפרט ועל הימין בכלל.

הבעיה היא, שנתניהו לא יכול לומר במפורש שהוא פורש מתישהו, גם אם יקרה הבלתי-יאומן והוא יחליט על כך. הרי עשר שניות אחרי הודעה כזאת, תתחיל התמודדות בתוך הליכוד ויימצא מי שינסה להקדים את הבחירות הבאות, מתוך הנחה שיש לו סיכוי טוב יותר לזכות במועמדות לראשות הממשלה. כל עוד אפשר בקלות לפזר את הכנסת, וכל עוד אין מסורת של העברת שלטון מסודרת, הודעת פרישה עתידית של נתניהו תכניס את המערכת הפוליטית והשלטונית לטלטלה עזה ומיותרת. לכן, אם נתניהו יזכה – כדאי שיחליט בינו לבינו על פרישה ויתחיל להכין את הקרקע.

יהודה וינשטיין ויוסף שפירא התערבו במערכת הבחירות הזאת בצורה הגובלת בביזוי ההליך הדמוקרטי. וינשטיין עם הווטו שהטיל כמעט על כל פעולה של הממשלה ועם החלטתו לפתוח לאחר הבחירות בבדיקת הנעשה במעונות ראש הממשלה; שפירא עם התעקשותו לפרסם ערב הבחירות את הדוחות על המעונות ועל הדיור. זהו עוד ביטוי, אולי קיצוני במיוחד, של השתלטות המשפטנים על חיינו בכלל ועל המגרש הציבורי בפרט.

היבט משפטי נוסף היה החלטת בג"ץ לאשר את התמודדותם של חנין זועבי וברוך מרזל. ההחלטה ניתנה בלא נימוקים, ולכן כרגע אפשר להתייחס רק לשורה התחתונה ולומר שלפחות בנוגע לזועבי – חוסר ההיגיון שבה זועק לשמיים. למה בדיוק מחכים השופטים? שהגברת תאמר בפה מלא שהיא תומכת בטרור? הרי היא לא טיפשה ולא תעשה זאת. חוץ מזה, אתם בעצמכם קבעתם שהיא כזו, כאשר אישרתם את השעייתה מפעילות בכנסת. אז נכון, זה לא אותו הליך, אבל הבסיס העובדתי היה זהה. בית המשפט העליון מסרב להכיר בעיקרון של דמוקרטיה מתגוננת, ולקבוע אחת ולתמיד שבכנסת ישראל אין מקום למי שתומך באויבי ישראל.

בשנות ה-70 הסתובבה בדיחה לפיה הרבנות התירה להשתמש בשבת בלירות ולנסוע בסוסיתא, כי הלירות אינן כסף והסוסיתא אינה מכונית. באותה רוח, ניתן להבין מדוע ידיעות אחרונות וישראל היום עוברים ללא הרף על כללי האתיקה: כי הם לא עיתונים. דומני שלא צריך להוכיח את הדברים, שהגיעו לשיא – או יותר נכון: ירדו לשפל – בחודשים האחרונים. שני העיתונים הגדולים בישראל ניהלו קמפיינים ברורים בעד ונגד נתניהו, תוך שהם אינם בוחלים גם בעיוות עובדות ובמצגי שווא ככל שהללו עלו בקנה אחד עם מטרותיהם. הנחמה היחידה היא, שלפחות מבחינת מספר הקוראים – הם מנטרלים זה את זה.

עוד תופעה: אמצעי תקשורת היוצרים חדשות יש מאין. שמעתי על סקר שנערך בין סטודנטים ובו קיבל המחנה הציוני כמעט מחצית מהקולות. ממש חדשות, נכון? הרי אפשר לערוך באותה מידה סקר בנצרת ולתת כותרת שהרשימה הערבית קיבלה 90%; או בעמנואל, ואז לספר בחלחלה שלחרדים יש 100%. כנ"ל לגבי סקר ששאל מה היה קורה אילו גדעון סער היה עומד בראש הליכוד. זה רלוונטי כמו לשאול מה היה קורה אילו שמעון פרס היה עומד בראש המחנה הציוני. אבל אם אפשר לתת כותרת, ובמיוחד אם היא לרעת הליכוד – אהלן וסהלן.

אני מרשה לעצמי לחזור על עצמי בעוד נושא: אם הרשימה הערבית המשותפת לא תתפצל לאחר הבחירות, יהיה קשה מאוד למנוע ממנה ייצוג בוועדת החוץ והביטחון. זה דבר אחד לקבוע את הרף מעל ארבעה-חמישה ח"כים, ודבר אחר לגמרי לבלום סיעה שתהיה הרביעית ואולי אפילו השלישית בגודלה בכנסת.

יש כנראה רק פתרון אחד: לקבוע שכל חבר בוועדה זו יצטרך לקבל את אישורו של השב"כ. בהחלט לא אידיאלי, בהחלט מצב של פגיעה בעקרון חסינות חברי הכנסת, אך אין ברירה. זה ודאי עדיף על פני מצב בו יישבו בוועדת החוץ והביטחון חברים שנאמנותם למדינה מפוקפקת, בלשון עדינה, ושהשב"כ ייאלץ לעקוב אחריהם כדי לוודא שאינם מעבירים את סודות המדינה לאויביה. אני מוכן להניח, שגם/אפילו בית המשפט העליון ייתן את אישורו לדרישה כזו, שכמובן תחול על כל החברים מכל הסיעות.

לסיום: מה יעשה הנשיא ראובן ריבלין כאשר יידרש להטיל את הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו או יצחק הרצוג? בהנחה שהתוצאות יהיו צמודות, יש הטוענים שריבלין יסגור חשבון עם נתניהו. אני לא חושב כך. ראשית, מדובר באיש חרות ותיק, שאולי יעדיף להוריד לעצמו אצבע לפני שיזמן את נתניהו – אבל יוריד יד לפני שיזמן את הרצוג.

שנית, ריבלין בולט לכל אורך הקריירה שלו בגישתו הממלכתית, וחזקה עליו שיעמוד במה שחזר ואמר: "אטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על המועמד שהוא בעל הסיכוי הגבוה ביותר להרכיב קואליציה, ובלי שום קשר לגודל המפלגה. המטרה היא שהגוש הגדול ביותר יוכל להרכיב ממשלה. זה המנדט שלי בחוק וזה גם מה שיהיה". ואם נחזור לסקרים, יש סיכוי רב שהמועמד הזה יהיה נתניהו. ומדוע? כי הסקרים מלמדים על תנודות בתוך הגושים ולא ביניהם, וכך גם הסקר היחיד שראיתי שבדק ספציפית את המתלבטים.

התקשורת מתמקדת דרך קבע בהתמודדות בין הליכוד לבין המחנה הציוני, אך עם כל חשיבותה של זו – לא היא המכרעת. למי ששכח, ממשלה צריכה רוב בכנסת, ולפי כל הסקרים לכל אורך הקמפיין, רק לנתניהו יש סיכוי להגיע לרוב של 61. הליכוד, הבית היהודי והמפלגות החרדיות ימליצו עליו; אביגדור ליברמן, אחרי הפלירטוטים שלו עם השמאל, הוא איש ימין; וכך גם משה כחלון. בכיסו של הרצוג מצויות רק המחנה הציוני, מרצ ויש עתיד; בשביל להקים ממשלה, הוא יצטרך להושיב את אריה דרעי ויעקב ליצמן עם יאיר לפיד, ואת אביגדור ליברמן עם זהבה גלאון – ו/או להסתמך על תמיכה מבחוץ של הרשימה הערבית.

בכל מקרה המו"מ לא יהיה קל, המחיר עשוי להיות גבוה, היציבות ודאי תהיה נמוכה, אך בהנחה שאף מפלגה לא תפתיע פתאום עם 27 מנדטים ו/או עם פער של ארבעה-חמישה על פני יריבתה – התמונה ברורה למדי. הכל, כמובן, בערבון מוגבל עד מחר בבוקר.