מלכתחילה שוק דירות הפאר לא היה מפותח במיוחד, שכן עבור שני מיליון ויותר ניתן היה לקנות בית פאר בצפון העיר בוורלי הילס. במשך זמן קצר יחסית השוק התחיל לרתוח, וברוקרים שגם כך חיים בעולם של פיברוק וסיפורים שהם טווים לכל אוזן קשבת פשוט לא האמינו למזלם.
זירקו מספר לאויר, משוגע או בלתי אפשרי כפי שהוא נראה לאדם חושב, והנה, מישהו תופס. מתחרים מימין ומשמאל, עוד ועוד קופצים, על זו ה"
מציאה". משחקים הם בנדמה לי, אך יש כל כך הרבה כסף שהופך את המשחק לאמיתי ומסוכן עוד יותר.
במיליון דולר ניתן לקנות בית גדול עם חלקת אדמה ברוב חלקי ארה"ב. אך לא כאן. אנחנו חיים בבבואה משונה, זו שסינים וסעודים ואחרים שולטים בה ברגע זה, אם כי לא לאורך זמן.
רוצה אני להזמינכם לסיור בעיר בוורלי הילס וסביבתה, בה תחשפו לדירות הפאר שנבנו ונבנות עתה. מדוע שזה יענין? ראשית, כי האופי האנושי הוא שאנחנו אוהבים לדבר על הפנטהאוז שנבנה וימכר בחמישים מיליון דולר (עם שישה מקומות חניה, מעלית פרטית, 360 מעלות של מבט על לוס אנג'לס, בריכת שחייה פרטית, שירות של מלון ארבעת העונות הסמוך ועוד פרטים שכה רבים מוצאים "מעניינים"). שנית, מעניין לראות את התפתחות השוק, ולחזור ולקרוא טור זה לאחר שהשוק יתמוטט.
הנחשון, לפני שנים רבות, היה כמובן-ישראלי: יונה גולדריץ' (עם שותפו קסט). הם בנו את בניין "ארבע העונות" מאחורי טמפל עמנואל. שישים דירות של שני חדרים, בגודל של כ-2,000 רגל רבוע כל אחת. כיון שראו כי טוב, הם קנו את כל הבתים דרומית בדיוק לקומפלס הזה ובנו קומפלקס מקביל בשם "סמרסט". בקומפלקס 102 דירות, כמעט כולן של שני חדרים, אך בגודל ממוצע של כ-1,500 רגל רבוע כל אחת.
לאחר שה"סמרסט" נבנה, גולדריץ' וקסט נתבעו לדין. מסתבר שהם קיצרו כל מיני הליכי בניה, השתמשו באסבסטוס (שהיה אסור לשימוש באותו זמן) ובכלל היו ממולחים מאד. השיטה הייתה פשוטה: בונים בזול, מוכרים ביוקר, שנים אחר כך מנהלים מאבק משפטי ממושך ובסופו של דבר מתפשרים. החיסכון הראשוני בעשרות מיליונים. ההתפשרות הסופית חלקיק מהחסכון הראשוני, וההפרש בכיסם. באותם זמנים גם היו מקבלים אחוזי ריבית נכבדים על כסף היושב בבנק, ועל עשרות מיליונים הייתה הכנסה נכבדת.
הם לא היו היחידים. תביעות דומות התנהלו נגד הקבלנים של הפרויקט בסנצ'ורי סיטי (שם הבניינים שקעו בחול) ובמקומות אחרים. היה זה מתכון בטוח שהכניס הרבה כסף (בשמונה ספרות) לקבלנים ולעורכי הדין.
בכסף שנכנס מהפשרה שהושגה שופרו בבנין דברים בסיסיים בכדי להבטיח דרישות "חיים ובטיחות" באותו זמן. לדוגמה, הסתבר שהקירות לא היו מחוברים כראוי לרצפות ולתקרות, וכו'. כל המיליונים לאחר הוצאות לעורכי דין נוצלו למטרה זו, וכלום לא נשאר.
משך שנים דירות ב"ארבע העונות" נמכרו במיליון או אפילו קצת מעליו, בעוד דירות ב"סמרסט" נמכרו בין חצי לבין שלושת רבעי מליון. המחירים החזיקו מעמד, וגם כשהשוק התחיל להשתולל, בשני הבלוקים מאחורי טמפל עמנואל הייתה יציבות שלא ניתן היה להסבירה, כאילו היו הבניינים מבודדים מהאזור כולו. הם לבדם שמרו על שפיות הדעת.
היום כל שצריך לעשות הוא להסתכל באחת ממודעות עמוד שלם ולראות שדירות ב"סמרסט" נמכרות בלמעלה ממיליון דולר ודירות ב"ארבע העונות" בלמעלה משני מליון. סוף כל סוף הצליחו שני הקומפלקסים גם יחד להגיע לשוק ולהיות כאחד מכולם. דמי ועד חודשיים בין 1,500 דולר לבין 2,500 דולר לבנין האחד או השני.
אלא שמאז שהם נבנו, וביחוד בשנים האחרונות, נבנו בנייני דירות מפוארים בבורלי הילס והרחובות הגובלים בה. המאפיין את הבנייה בשנים האחרונות הוא דירות גדולות ויקרות יותר. למעלה מ-2,000 רגל רבוע ולפחות מיליון עד חמישה.
לדוגמה, העולם כולו עוסק בג'סטין ביבר. הוא הסב לא מעט עוגמת נפש לשכניו בבנין צפונית לשדרות בוורלי בבורלי הילס.
בדיוק באותה מובלעת, משולש בין שדרות בוורלי לשדרות סנטה מוניקה שבסיסו רחוב דוהיני, נבנה לפני הרבה שנים בניין בן ארבע קומות. כל קומה דירה. כל דירה מיליון דולר. זה נשמע אגדי אז. היום מיליון זה "זול" (למי שיש).
נחזור לימי "ארבע העונות" ו"סמרסט." הגיע סניידר, דור אחרי גולדריץ' וקסט, וטען בפני העיר שמשך עשרים שנה לא נבנו בניינים עם דירות פאר להשכרה. ההגדרה של "פאר" הייתה פשוטה: עלות דמי שכירות חודשיים של 8,000-5,000 דולר. אולי קצת פחות, אולי קצת יותר, אך בסביבה של תשלום חודשי לבית.
חברתו של סניידר בונה ומפתחת פרויקטים רבים, והם טענו שבכדי להיות "רווחיים," הגבלי הגובה (שלוש קומות מעל הקרקע) והמסה בעיר לא יכולים להיות תקפים עבורם.
שימוע אחר שימוע, והפלא ופלא, ראשי העיר בחוכמתם הרבה אישרו שתי קומות נוספות, מעבר למותר. סניידר גרף עשרות מיליונים כתוצאה מהחלטה זו, ואנחנו "נהנים" ממסה וגודל שפשוט אינם מתאימים לעיר. מבנין קטן בן שתי קומות בצד שדרות וילשייר ומגרש חניה ענק פתוח מאחוריו, ישנו עכשיו קומפלס דו תכליתי - בניין משרדים בקדמת השטח ובנין להשכרה מאחוריו. בלוק שלם. התועלת לעיר? אין.
מה לדוגמה ניתן היה לדרוש תמורת שתי הקומות הנוספות? מספר דירות מסובסדות. לדוגמה, דירות לאנשים מבוגרים, או דירות שעובדי העירייה יוכלו לגור בהן. מי, לדוגמה, לא ירצה לגור בשכנות ל"צ'יף" זה או אחר (ראש המשטרה או מכבי האש, עורך הדין של העיר וכו')? הלא זה בדיוק דבר שאנשים אוהבים לדון ולדוש בו, חומר מעולה לסרטים.
הבעלים החדשים (סניידר מכר את הקומפלס) רצו לאפשר שכירות קצרה, אך אז התעוררה בעיה: שכירות של יום או שבוע פרושה תחרות בלתי הוגנת בבתי המלון המקומיים. כאן הם נתקלו בחומה בצורה, שכן למעלה משישים אחוז מהכנסות העירייה הם מבתי המלון ("מס מיטה"). הפשרה: שכירות של מינימום חודש אחד.
לאחר בנינו של סניידר נבנה מלון המונטג' (אותה בעלות של המלון באותו שם בלגונה ביץ' בדרום קליפורניה). זוכרים אתם את הטעון בפני העיר "בכדי להיות רוחיים, אנחנו צריכים היתר גובה נוסף של לפחות שתי קומות?" כך קרה גם כאן.
ההתנגדות הייתה מסיבית. רוברט זרנגן, בעליו של מלון הפנינסולה בבורלי הילס המנוהל על-ידי ישראלי (עופר ניסינבאום), טען - בצדק - שהוא עמד בכל הגבלי הגובה והמסה - דרישות שונות ומשונות - ומדוע שיורשה למתחרה לעשות ככל שהוא חפץ בשל טיעון זה או אחר? הנה, הפנינסולה הוא מלון רווחי, מהטובים בעולם, ואם לאחרים מגיע, אז בהחלט גם לו.
משהו משתבש כשבאים אנשים עם כוח, מצוידים בצוותי יועצים בתשלום (ובהם ראשי עיר לשעבר שהם עורכי דין במקצועם), ומקבלים הטבות ששוות עשרות מיליונים. אנחנו, התושבים, מקבלים מה בתמורה? כלום.
עם המונטג' זה היה מורכב קצת יותר. הקומות הנוספות, מעבר למותר בחוק, הורשו כיוון שבעלי הפרויקט המסכנים לא היו יכולים להפוך את הפרויקט לרווחי ללא כך וכך קומות לדירות פאר אותן ימכרו. נזכור שהיה זה בתקופה רגועה, בהן המחירים הפנטסטיים שאנו שומעים היום פשוט לא היו קיימים.
בכדי להקל על יסוריהם, התוכנית אושרה. הם גם התחייבו לבנות קומת חניה נוספת (כל קומה מתחת לפני הקרקע עולה הרבה יותר מכל קומה מעליה) לשימוש העיר, לבנות בניין ממול ולפתח את השטח בין אותו בניין לבין המלון כפרק לרווחת תושבי העיר.
כל זה לא נעשה מטוב ליבם, אלא היה זה הסכם פיתוח משותף עם העיר. העיר נתנה את הקרקע וזכויות יתר (לא של הדירות מעל כי אם של הקרקע ומה שמתחתיה), ועבור זאת המונט'ג שימש כקבלן הפרויקט שהיום הוא פרק ובנין מסעדה וחנויות בבעלות העיר.
לרי פילד, פילנתרופ יהודי התומך רבות בארץ (לדוגמה באוניברסיטת בן-גוריון) היה הראשון שקנה את אחת הדירות שם למעלה, מעל המונט'ג. הלוס אנג'לס טיימס הקדיש לו את העמוד הראשון של אחד המוספים, לאחר שפילד מכר את ביתו ועבר למונטג' לדירה עבורה הוא שילם שבעה מיליוני דולרים. היה זה סכום אגדי באותו זמן, ולרי פילד הכניס לחוזה הרכישה שאם דירות אחרות ימכרו בפחות כסף, הוא יקבל החזר (אל דאגה, זה לא קרה).
בסנצ'ורי סיטי, שכונה הגובלת בעיר בוורלי הילס בצידה המערבי, הרסו בניין חדש יחסית ששימש בתור השלוחה של מלון "סנצ'ורי פלזה" ובנו במקומו - כן, נחשתם נכונה - בניין לדירות פאר.
אלא שכאן מי שקנה "דירה" קיבל שטח לא בנוי בקומה מסוימת (לפעמים את הקומה כולה או יותר מקומה אחת) אותו הוא היה צריך לתכנן ולבנות. היחודיות באותו בניין שקנדי ספלינג, אשתו של, קנתה שם דירה פנטהאוז בשלושים וחמישה מיליון דולר. אשאיר לכם את ה"תענוג" למצוא באינטרנט בחיפוש שיארוך מספר שניות את כל נפלאות אותו הפנטהאוז.
אך מאז שנודע שהיא חתמה על חוזה לקניית הפנטהאוז, הדבר שימש כעוגן, ועד היום לא פוסקים לדבר על "קנדי ספלינג" ואותו בניין מפואר המשקיף על שדרות אולימפיק ממרומי שדרות הכוכבים.
