כשהכשלון הקולוסאלי של הפקת ת' חיפה למחזה זה לפני כעשור עדיין מהדהד בזכרון, הפתיעה מאוד הפקת הסטודיו עם צוות השחקנים, חלק ממחזור משובח ביותר, שיצרו תערובת של קטעים מלאי תנועה נהדרת שעיצב עמית זמיר, התפרצות יצרים שונים, חשיפת קונסיפרציות שהיו אז, כמו היום, כך שהסצינות האיטיות, האפלוליות, לא היו המז'וריות, וסך הכל היה קצבי ומרתק.
מעצב התאורה זיו וולושין ניצב גם כן בפני אתגר. ובכל זאת, חרף האפלוליות המרמזת על קדרות, מזימות ואופי אפל של כמה מהגיבורים, הצליח לעשות יצירה מהתאורה שעיצב. כזו שהתמזגה עם התפאורה המינימליסטית של סווטלנה ברגר. כך גם המוזיקה שארגן הבימאי עירד רובינשטיין הכה יצירתי, וערך בפועל השחקן רועי ווינברג; והתלבושות הכה סקסיות שעיצבה יהודית אהרון.כל אלה שרתו נאמנה את פרחי המחזור החדש שיוצא לאור של שחקנים כה מוכשרים אלה.
הסיפור נסב על דוכסית עתירת נכסים בדרום איטליה, ששני אחיה אוסרים עליה להתחתן,ומתאהבת במנהל האחוזה והחשבונות שלה, אנטוניו יפה התואר. למעשה, היא זו שמפתה אותו, חיה עמו בסתר מפחד אחיה, ויולדת לו שני ילדים. אחיה הקרדינל, כמו שקורה בדתות רבות, הוא חשקן, נואף וזנאי, (רועי ווינברג המרשים), ואחיה השני השופט המופרע פרדיננד, שתום גרציאני יוצק בדמותו שפע של מצבי רוח, מטילי אימה ורבי תהפוכות, עם האנרגיה הבלתי נדלית שלו החודרת לכל צופה; שני אלה שוכרים את בוסולה, רוצח שכיר, שירגל אחרי הדוכסית וידווח להם על כל מעשיה. פרדיננד אף מביע את רצונו שהלה ירצח את אחותו, לאחר שהיא מגלה בתמימותה לרוצח שהיא נשואה לאנטוניו.
מכאן ואילך מתגברת הסערה במחזה, וסצינה רודפת סצינה, עם שפע של תככים, מזימות והתגלות אופיים השפל האמיתי של רובם. למעשה, רוב הגברים במחזה לבד מאנטוניו וידידו דליו, חנן שוורצברג החביב - כל הגברים מתגלים כחבר מרעים מגעילים. רק הנשים במחזה חיוביות ומכמירות, והלב נקרע כשאהבת הדוכסית לאנטוניו מסתיימת באורח כה טראגי.
סצינות הדמים הרבות, המגיעות לשיאן לקראת הסוף כמו בטרגדיות של שייכספיר ובטרגדיות היווניות - רוויות מדי. למעשה נוגדות את הכלל של הטרגדיה היוונית שלא להראות באופן מוחשי את הרציחות על הבמה. ההרג מתוך טעות של הרוצח את דליו התמים, שבאפילה הוא טועה לחושבו לאנטוניו - מזכיר כ"כ את הריגת המלט את פולוניוס, אבי כלתו, בטעות גם כן.
ליאור בלאוס היפה והרגישה כדוכסית, מעמידה דמות שהקהל רוכש לה אמפטיה הן בגלל נשיותה, קיסמה והרגש האמיתי שיש לה כלפי בעלה - שבעבורו היא מוכנה לנטוש הכל ולחיות עמו ועם ילדיהם.
עופר רוטנברג כאנטוניו, שהוכיח את רבגוניותו בגילום דמויות כה שונות במהלך שנת הלימודים האחרונה, נחשף כאן במלוא תפארת גופו המעוצב להפליא,בחן הרב ובמראה פניו הטבעי היפה, שלא כמו כזקן אומלל בהצגות קודמות, והוא הדמות הטראגית ביותר במחזה. יחד עמו כובשת את הלב המשרתת של הדוכסית, קאריולה, היא ספיר דרמון, באנרגיה ובמהות החיובית שלה: בולט מאוד בכשרון התנועה, המשחק ויכולתו המגוונת בגילום דמויות שונות גם במחזה זה, הוא אליאור אמסלם שמרנין במשחקו. כך גם אינה בקלמן החביבה תמיד, כאן - כ"ג'וליה", ושאר השחקנים כשומרים ועוד תפקידים, והרקדניות, שמעשירים את המעמדות והסצינות הן בתנועה והן בעצם משחקם.
אך את החלק הנוקב ביותר בהפקה זו נוטל על כתפיו אורי עטיה בדמות הרוצח בוסולה, הן בדברים הנוקבים שהוא נושא בפיו, למרות שאת סופם של כל המשפטים הוא בולע, אולי כי הוא מתאמץ להרים את קולו בתחילתם, אך עצם אמירותיו והדמות השטנית עם הרובד האנושי שבה, גורמים לדמותו להיות המשמעותית בהצגה. אולם תרגומו המעולה של
דורי פרנס ראוי שיתיחסו לכל מילה שבו באותו כובד ראש מתחילת משפט ועד סופו.
התשוקות, אקטים ההתעלסויות, משחקי החשק, הנישוקים שבהצגה, והיות הסקס ערך כה מרכזי למעמד העליון - מהווים את החלק היותר קל ומשעשע במחזה הכה רציני ודרמטי. יש בהם להפיג את הכובד של האמירות הקלאסיות של ובסטר, שיש בהן אף ציטוטים ואיזכורים לשייקספיר. שאולי לדורי פרנס יד בדבר?
הצגה לא קלה, לא בידור מסוג תוכניות הריאליטי להמוני. לא מחזמר קליל או קומדיה בולוורדית. זהו אתגר רציני שהמחזור המסיים נוטל על כתפיו ככרטיס ביקור לעתידו הבימתי. זאת, עם הרבה כשרון ויכולת להתמודד עם הבאות, מכל סוג.
שאפו לבוגרים הטריים ולמנהל הסטודיו
יורם לוינשטיין, וברכות להצלחה בחיים החדשים. עוד קלאסיקה אחת שמזמן להם ביה"ס באוקטובר - המחזה "פדרה" של ראסין. גם הוא טרגדיה קלאסית פאר אכסלאנס. מסקרן עד מאוד יהיה לראות את התמודדותם עם משימה זו. שנה טובה ונפלאה לכולם.
