בית ספר לפוליטיקה?

עזה לא כאן

נראה שהמנהלת עמיטל בנשלום, שהטיפה לתלמידיה לסרבנות, כמו גם המורה הרצל שוברט, שהפגין במהומות נבי סאלח, אשר עובדים בבתי ספר ממלכתיים, התבלבלו ושכחו שהם לא מלמדים בבית ספר לפוליטיקה. לכן עדיף שאת עמדותיהם האישיות הם ישמרו לעצמם ולא יחשפו אותן בפני תלמידיהם ויפעלו למענן בניגוד לעמדת המדינה, תוך ניצול המוסד החינוכי ככלי ניגוח פוליטי. ואולי הם טעו בכתובת. אז תזכורת: עזה לא כאן.

מעבר לכך, דומה ששורש הבעיה נעוץ בפרלמנט הישראלי. כאשר ח"כים פלשתינים, ובראשם חנין זועבי ומרעיה, רוממות הצהרת האמונים למדינה בוקעת מגרונם בעת השבעתם לכנסת, אך חרב הטפת הטרור בידם, תוך ניצול בימת הכנסת (ועטיניה) למטרה זו, היש פארסה גדולה מכך? הם מחנכי השיטה המובהקים, שעושים בית ספר לשמאל ולאזרחים הערבים "איך לפעול נגד ישראל מתוך ישראל", תוך ניצול מוסדותיה, אשר מובילים את הפגנות ההסתה נגדה. רק בתיאטרון האבסורד של ישראל, הפוליטיקה הבלתי אפשרית הזאת קורית מול עינינו.

מחאה מפוקפקת

מחאת הניצבים המתוקשרת נגד מינויו של גל הירש למפכ"ל המשטרה סיפקה עוד הוכחה עד כמה 'השיטה' עובדת בקרב כחולי המדים והצביעה על הצורך בהצנחת התפקיד מבחוץ.

שיטה זו מבוססת, איך לא, על הרבה אגו מנופח (ובכנס מדובר על אגו קבוצתי), אינטרסים אישיים וחוסר פרגון (ומכאן גם התופעה של פרישת ניצבים שאינם מתמנים למפכ"לות). הניצבים חושבים להאדיר את מעמדם על-ידי הטלת רפש בהירש, אך משיגים בדיוק את ההפך, כי הציבור נקעה נפשו מהשיטה הרקובה השולטת בין כתלי המשטרה.

אחרי שהשחיתות פשטה בצמרת המשטרה, וגרמה להדחת שבעה ניצבים משורותיה, צריך מינוי חיצוני בדמות גל הירש כדי לנקות את האורוות מן היסוד. זאת בדיוק כפי שמינוי של ראש עיר מטעם ועדה קרואה חיצונית בא לגאול את התושבים מפני ניהול מוניציפלי כושל.

לשאלה המתבקשת מדוע לא נשמע קולם של הבכירים בפרשות השחיתות והטרדות הנשים של עמיתיהם, התשובה היא "הפוסל, במומו פוסל". כניצבים מפוקפקים, שנקיון כפיהם שנוי במחלוקת, כל מחאה שלהם הייתה חושפת ומבליטה ביתר שאת את קלונם הם.

בית המריבה

אין ספק שבעשור האחרון המגמה של משרד הבריאות היא שילוב החריגים בקהילה, במקום אישפוזם במוסדות פסיכיאטריים בעבר. זאת בצד הטמעת השוויון וקבלת האחר במוסדות החינוך, במתנ"סים ובתיאטרון. ואכן שלל מופעים של מוגבלים הוצגו לאחרונה לציבור הרחב (דוגמת פסטיבל צמי"ד), ויותר מוגבלים נקלטים בעבודה בבתי קפה, בסיעוד ועוד.

אולם למרות כל זאת מדהים הדבר שגם במילניום השני קיימת עדיין רתיעה מאנשים חריגים, והסתייגות ממגורים בשכנותם, וגרוע מכך התנכלות חסרת בושה להם. לאחרונה עלה לכותרות ההוסטל לאוטיסטים "הבית בינוב" שבשרון ויללות הצופר של השכנים המבריחות את החוסים. היכן החמלה? והאם לאותם שכנים יש תעודת ביטוח שלהם זה לא יקרה - לידת בן אוטיסט או מוגבל במשפחה?

שבת לכל

עוד לפני שיושם "חוק שעות עבודה ומנוחה", שהיה בהקפאה עמוקה במשך שנים רבות, ולפני עידן הקניונים הנפתחים כיום בשבת ליד כל עץ רענן, הגה הסופר אהרן מגד את הרעיון להקמת תנועה בשם חב"ש. לא, אין מדובר בארץ של שכנתנו האפריקנית, אלא בתנועה של חילונים בעד שבת. היה זה על-רקע חילולי שבת המוניים על מגרשי הכדורגל, מתוך ריקנות ושעמום, שהסופר קרא להפסיק את המשחקים ולהפוך את השבת כנכס לאומי ליום המנוחה השבועי.

מגד יזם את התנועה לא מטעמי נוחות, כדי להפסיק את ההמולה המפריעה לשכנים, אלא מנימוקים אידיאולוגיים צרופים, בדומה לנימוקי השופטים בפסיקתם נגד הקמת המרכול בזמנו בגבעתיים.

דומני כי במקום התעסקות ציבורית עם תוכניות ריאליטי הריקות מתוכן, דוגמת "האח הגדול", או עם כיסאולוגיה פוליטית, הגיעה השעה להקים את תנועת חב"ש למען האקולוגיה הרוחנית של העם.

המשקל האבוד

חנוך דאום היקר,

במדורך במוסף של המדינה (28.8.15) בצד החדשות הטובות על ההרזייה הדרמטית שלך, אתה מביע חרדה מפני בולמוס אכילה. קודם כל אתה מצביע בעצם על בעיה כללית של חוסר התמדה. גם כשאנשים כבר יודעים לרדת במשקל, הם לא תמיד יודעים איך לא להחזיר את המשקל האבוד, ולשַמר את המצב הקיים - שזו משימה קשה בהרבה מהשלת קילוגרמים חד-פעמית. אז אתה לא לבד. מנַחם? ממש לא.

יתר על כן, כדרכך אתה חמוּש במידה רבה של מוּדעות עצמית גבוהה. אז את מחצית הדרך לפתרון הבעיה כבר עשית, גם אם המחצית הקשה יותר לביצוע עוד לפניך. נַצל כלי יקר זה.

אם כבר מוּדעות, לא סוד הוא שאכילת יתר היא בעיקרה אכילה רגשית, הבאה לפצות על חסכים רגשיים מסוימים. תחשוב על כך מה מביא אותך לאכילה הבלתי פוסקת, ואולי תמצא דרכים בונות להתמודדות רגשית חיובית.

זכוֹר, עצם העובדה שעמדת במשימה עקבית לרזות בעשרה ק"ג תוך חודשיים - ולא בדיאטות פלא למיניהן - מצביעה על יכולת שליטה עצמית והתמדה. לֵך עם זה למשימה הבאה שלך האכילה המבוקרת. אתה יכול.

ואחרון אחרון: מכתבותיך עולה שבורכת באישה מופלאה, אפרת, שיכולה לתת לך גב ולהיות קבוצת תמיכה של אדם אחד גם בנושא שמירת המשקל. אז קדימה ובהצלחה! ואם הלאיתי אותך בפסיכולוגיה בגרוש, עימך הסליחה.

שיעור לחיים

הפרויקט המהפכני של הקמת בית ספר למונשמים כרוניים פגועי מוח אופייני לבית חולים הרצוג, המצטיין במיזמים חדשניים וייחודיים. מתברר שהשפה ההומינטרית היא כידוע שפה אוניברסלית, החוצה גבולות מגזריים, אתניים, דתיים ולאומיים.

אין ספק שבית הספר הטיפולי הייחודי בעולם לתלמידים שהם חולים קריטיים מצביע על ישראל היפה של מלאכים בלבוש בני אדם, המכירים בזכות לחיים של כל אדם, שהוא על-פי תפיסת היהדות, עולם מלא, גם אם מצבו אנוּש, ובערך מיצוי יכולותיו התודעתיים והמנטליים אם גם הסמויים בעיקרם. האהבה, הסבלנות אין קץ, והמסירות שמגלה הצוות הטיפולי לחולים, ראויים לכל שבח.

אך מעבר לכך דומה שגם הצוות יוצא נשכר, כשהוא מקבל פרופורציות אחרות על החיים. הוא לומד את אומנות התקשור עם נשמות אומללות, המדברות בשפת המוטוריקה הקטנה, ותוך כך להעריך כל תזוזת יד או מצמוץ עין שיש להם ערך שיקומי גדול. הצוות המופלא מקבל שיעור בהכרת תודה ובהכרת ערך החיים, כמו גם ביכולת להתרגש מדברים קטנים לכאורה ומכל אות חיים. לתת זה לקבל כבר אמרנו? כל הכבוד!

פסוקו

גשר מעריב המנוח: מבצע פיצוץ
פצצה מתקתקת - משקל חומר נפץ: מבצע כֹּ"חַ
מקור מקור תרדוף: על-כנפי נשרים
הביקורת הציבורית נגד הירש: גל עכור?
שחרור האסיר שובת הרעב: עלאן וסאלן?
העימות בנבי סאלח - בלתי נסלח: אבן נֶשֶךְ
שר האוצר: חלפו מְעָה ימי חסד
אבשלום אבשלום: ההארד קור של הלשון העברית
הפרצוף של המדינה - האישה והפיס: יִשְׂרָאַרְאֶלָה
חנות לגביעים: סוּפֶּר קאפ
מהפכת רב קו: סיטי פז
נתיבי ישראל: קיבל פרס נובל - אומן המשחק
אוהדי כדורגל: מצביעים ברגליים
נצחון מכבי: כדור זהב(י)
חישת הצמחים המגיבים לסביבה: זֵר לא יבין זאת
יו"ר תנועת הידברות: הד הזמיר

בקטנה

גוֹ אֱגוֹ