חוק סתימת הפיות - מורה נבוכים

סעיף סתימת הפיות שהתווסף להצעת חוק רשות השידור, ביקש לכלול את "תדריך נקדי" בחוק. המסמך נוסח לראשונה ב-1972 והוא עוסק בכללי אתיקה לעוסקים בשידור הציבורי.

את המסמך יזם וניסח העיתונאי והשדרן המיתולוגי של קול ישראל, נקדימון רוגל. המסמך הפך להיות מעין "תורה שבכתב" לעיתונאות בישראל, למרות שאינו מחייב מבחינה חוקית, אלא מבחינה אתית בלבד.

לפי המסמך, מגיש החדשות מנוע מלהביע עמדה אישית בשידור הציבורי והוא מחויב להיצמד לכללי אתיקה עיתונאית המפורטים במסמך. ניתן לכנות את הכללים הללו בשם "צנזורה" מסוג מסוים - צנזורה ממקור פנימי. כללי התנהגות המנוסחים על-ידי הארגון עצמו, מחייבים את חבריו והביקורת עליהם נעשית בבית דין משמעתי של העיתונאים.

צנזורה מתקשרת אצל רובנו עם תפישה של משטר לא דמוקרטי וחברה לא דמוקרטית. ההגדרה הקלאסית אומרת ש"צנזורה היא אמצעי המופעל על-ידי השלטון, החברה, ממסד דתי או קבוצה חברתית מסוימת, כדי לפקח על אמצעי התקשורת ובכדי למנוע פרסום מידע שבעיני האליטות השליטות, הוא מהווה איום קיומי עליהן או על ערכים הנתפסים בעיניהן כחשובים".

בחברות דמוקרטיות נתפסת הצנזורה כפוגעת בחופש הביטוי ובחופש העיתונות, ולכן היא גם מסכנת קיומו של "שוק חופשי של דעות ורעיונות". למרות זאת, גם בדמוקרטיה ניתנת לגיטימציה לשימוש מוגבל בצנזורה, למשל בתקופות משבר או מלחמה, וגם כדי להגן על קבוצות חלשות כגון קטינים.

לכל דיון בצנזורה יש לפחות חמש נקודות מוצא:

סוציולוגית, מדעי המדינה, המשפט, כלכלה פוליטית, חקר תקשורת המונים ועיתונאות. כל גישה מסבירה בדרכה שלה את מקור קיומה של צנזורה ומטרותיה.

מנקודת מבט סוציולוגית, המטרה פונקציונלית - הצנזורה חיונית על-מנת לשקף ערכים ונורמות של חברה. ככל שהחברה שמרנית יותר, כך היא מצמיחה הגבלות חברתיות מסוגים שונים, כולל צנזורה. צנזורה בחברה שמרנית היא מנגנון כפוי שמופעל על-ידי האליטה השלטת, כביכול "כדי להגן על הציבור הרחב". כך היא גם נתפסת. בעיתונות החרדית לדוגמה, אין קדימות לערך של זכות הציבור לדעת בעיתונות זאת. העורך והעיתונאי טוענים כי הם "יודעים מה טוב לציבור לדעת".

מנקודת מבט של מדעני מדינה, המטרה היא ויסות יחסי עוצמה. צנזורה היא אחד המאפיינים של הסדרים שמקורם במאבקי עוצמה בין התקשורת והפוליטיקה.

מנקודת המבט של המשפט והחוק, המטרה היא איזון בין זכויות הפרט. במסורת האמריקנית, התיקון הראשון לחוקה אוסר לחוקק חוקים שמגבילים את חופש העיתונות או פוגעים בו. לפי תפיסה אחרת, יש זכויות יסוד בחברה, וחופש העיתונות הוא רק אחד מהם. זוהי גישה שמכירה בזכויות הפרט, וגם בזכויות החברה. לכן הגישה מתירה צנזורה חלקית.

מנקודת המבט של כלכלה פוליטית, המטרה היא מרכסיסטית. לפי תפיסה זאת, אמצעי התקשורת משתפים פעולה עם האליטות, ובמיוחד עם האליטה הפוליטית. הממסד התקשורתי אינו יריב של הממסד הפוליטי, אלא בן בריתו. משום כך אין צורך בציון מפורש של חוקי צנזורה, כי התקשורת ממילא מפעילה צנזורה על פרסומים שעלולים לפגוע בשלטון, שהרי פגיעה בשלטון היא פגיעה בהצלחתם הכלכלית של אילי ההון כולם.

מנקודת המבט של תקשורת המונים, המטרה היא אחריות חברתית של התקשורת עצמה. מוסדות התקשורת מפעילים מערכת של נורמות מקצועיות ברוח "האחריות החברתית". לפי התפיסה הזאת, האחריות מוטלת על כתפי התקשורת. התקשורת אחראית להימנע מפרסומים הנוגדים את החוק, פוגעים בנורמות מוסריות או מסכנים את ביטחון המדינה. למרות שאין צנזורה מטעם המדינה, מי שאינו פועל במסגרת של "אחריות חברתית", חייב מנקודת המבט הנ"ל לתת את הדין.

המשותף לכל נקודות המבט הוא השאלה, מי מקור הצנזורה? ניתן לעשות חלוקה גסה בין מקור שהינו חיצוני לארגון (חוקים, לדוגמה, תקנות ההגנה לשעת חרום, 1945), ומקור שהינו פנימי-עצמי (כללים של מועצת העיתונות בישראל).

בישראל קיים גוף שנקרא "מועצת העיתונות" - גוף וולונטרי שהוקם בשנת 1963 במשותף על-ידי נציגי העיתונות (מו"לים, עורכים ועיתונאים) ונציגי ציבור.

מליאת המועצה קובעת את תקנות האתיקה המקצועית. היא מופקדת מטעם החברים בה על שמירת מעמדה של העיתונות החופשית בישראל ונאבקת נגד חקיקת חוקים בנוגע לאתיקה מקצועית עיתונאית.

ח"כ ישראל אייכלר (יהדות התורה) ביקש לעגן את "תדריך נקדי" בחוק. דהיינו, מגיש חדשות בשידור הציבורי צפוי להישפט על הפרת החוק - הבעת דעה אישית בשידור מהדורת חדשות - באחד מבתי המשפט בישראל.

זוהי "סתימת פיות" הנוגדת את מסורת חופש העיתונות במדינת ישראל. מנקודת מבט סוציולוגית של אדם המזוהה עם חברה שמרנית, אפשר להבין את ההיגיון שבסעיף שהוצע על-ידי אייכלר.

אי-אפשר להבין את השר אופיר אקוניס. אם הוא נעלב מהחלטת ראש הממשלה לבטל את הסעיף והחליט להתפטר, שיבושם לו. מדינת ישראל תשמור על חופש העיתונות ללא צנזורה וסתימת פיות בשידור הציבורי.