אור באמצע המנהרה

בגן של בלסיניג, ברגע שרגלי עברו את סף הדלת, אצו רצו אלי כמה ילדים בגיל 3-4 ונדבקו לרגלי באשכולות, תוך צעקות אבא, אבא. וזה לא היה החום של האפריקני שאותו הזכרתי בעקבות הביקור בזנזיבר. זאת הייתה תגובה אינסטינקטיבית אפשר של ציפור שמצאה ענף להיאחז בו. אבל סיבה טובה יותר היא של חֶסֶר בחום. ילדים אלה בקושי יודעים מה זה אבא, שכן אצל רובם אין אבא, ולכן כנראה שכל גבר הוא אבא, והם צמאים לאותו חום שחסר להם. גם האֵם שאפשר שיש לה כמה ילדים, בשובה לביתה בשעות הערב, בקושי מספיקה להאכילם ולהשכיבם. ילדים אלה צמאים לתשומת לב, שאותה הם לא מקבלים, מכל מקום לא במידה מספקת. הסביבה ליד הבית היא עוינת, וילדים חשים בכך. כאן יש להם ביטחון, וגם אהבה, וגם זאת ככול שניתן. שכן בגן של בלסינג, גם כאשר יש עזרה של מתנדבת, מספר הילדים והפעוטות עשוי להגיע בשעה מסוימת לששים, מכיוון שחלק מהם אשר לומדים בבית הספר, או נמצאים במועדונית בשעות אחר-הצהריים, המקום היחידי שהם יכולים ללכת אליו שהוא מאויש, מואר,וחמים - זה הגן. לא הבית. האם עובדת. כאן, בשני חדרים, כל חדר כ-20 מ"ר, הם מתרוצצים עם הטריינינגים הצבעוניים כמו כל ילדי גן בארץ אך בשטח כה צפוף. הם מתחככים אחד בשני כל הזמן. רצים אצים, קמים ונופלים, לזרועותיה של בלסינג או נתי אם אלה היו על-יד, או נופלים על הרצפה. והם קמים ושוב רצים. וזה דומני הביטוי האולטימטיבי לחופש שלהם בד' האמות של הגן. כמו אותו "חדר קטן צר וחמים ועל הכירה אש", שאותו שרתי אני בהיותי ילד קטן. אך רק השיר דומה ולא התנאים. ישנה מרפסת קטנה שבה זרוקים כמה תרמילים, כמה צעצועים, איזה קורקינט מקולקל וזהו. בעצם חדר אחד מתוך השניים הוא פעוטון ובו 6 לולים משני צדי החדר. כדי לטפל במספר כזה של ילדים, גם בלסינג וגם מתנדבת, אם יֵשנה, הן לא רק על הרגלים אלא במרוץ מתמיד עם הצרכים המידיים, האכלה, ניקיון, של הילדים והשטח, סידור דברים, חימום מזון במטבח, החזרת דברים בתיק של כל ילד לפני שאמו באה לאסוף אותו, וכל זאת תוך המולה צווחנית כפי שילדים יודעים לעשות. בלסינג היא כל הזמן בתנועה. ויש שבידה האחת היא מרימה תינוק ובידה השנייה מכינה תרמיל לילד שאחות גדולה, בת 8, באה לקחת אותו. לא ראיתי אותה שנייה אחת עומדת על מקום אחד. אני באתי לאחר שעות העומס.

השפה המדוברת היא עברית. הם מסתכלים על תמונות של אפריקה כמו על איזו ארץ לא נודעת.לא שמעתי אותם מדברים סוואהילית או אנגלית, שפות שהאימהות מדברות במידה כזאת או אחרת של ידע. יש וילדה בת ארבע תאכיל תינוק בבקבוק של סימילק, ותטפל בו ברוך ובסבלנות ותדבר אליו עברית. לכן כאשר מופיעה "תגבורת" ובצורה של גבר, האדם כצמח השדה, הם חגים סביבך, נותנים גלגל שתשחק בו, מכבדים אותך בפלח של קלמנטינה שאני הבאתי להם ונתי קילפה ופילחה. ואני, בקושי מבין את המלמול שלהם אבל העיניים השחורות הגדולות מביטות בך וכובשות אותך, בתערובת של חיבה והרבה כמיהה. רק שתיקח אותם ותן להם חיבוק חזק והם בעננים. הילדים השחורים האלה שנולדו בישראל, מדברים את שפתה, מכירים את הסביבה ומעולם לא היו באפריקה, היותם כאן תלויה על בלימה. הממסד עושה כמעט הכל כדי להוציא אותם ואת הוריהם מן הארץ. המעמד שלהם הוא של פליטים שבהינף קולמוס או במכה על מקלדת ימצאו עצמם בחוץ, אם לא מחוץ למדינה, אזי מחוץ לאותה פינה חמה שהוא הגן של בלסינג. "זה לחץ פסיכי לא מתון", אמרה לי פעילה אחת של עמותת "אליפלט" שהיא ארגון העל של מתנדבים אשר דואג לילדים אלה ועל כך הוא קיבל אות הנשיא להתנדבות.

"הנה", אמרתי לה, "יש הכרה בכם. ה-ראייה, קיבלתם את אות נשיא המדינה". "לא המדינה", תיקנה אותי. "נשיא המדינה. הוא אדם בלתי רגיל ורגיש מאוד לסבל ולמצוקה של הזרים בארץ שלנו. לא המדינה", היא חזרה והדגישה. יש כאן מה שקרוי בשפה האנגלית harrasment רדיפה, הטרדה בכל מיני צורות ונימוקים מנימוקים שונים. העיקר שלא להקל על השהות בארץ.

רוב הילדים האפריקניים, הוריהם הם מאריתריאה. פעם הם היו מסודן. מעמדם הוא של פליטים פוליטיים, אומנם ממשלת ישראל רואה בהם מסתננים בלתי חוקיים אולם לאחר פנייה לבג"ץ, הם מוכרים כפליטים. בתור שכאלה הם אומנם מקבלים אשרת שהייה קצרה לתקופה של חודשיים שלושה, אבל הטיפול בבקשה יכול להתארך מעבר לתקופת השהייה הקצובה ואז ניתן לעצור אותם ולגרשם. כלומר, כפי שציינתי, יש כאן מדיניות מכוונת מצד הממסד להחזיר את ההורים על ילדיהם וטפם לארצות המולדות או למדינה אחרת.

פעילה בעמותת "אליפלט" אמרה לי כי רוב הגנים, 85 במספר, הם בתל אביב, שבה קיים הריכוז הגדול ביותר של פליטים אפריקניים, כלומר מדובר בכמה אלפי ילדים ותינוקות. במישור המוניציפלי בתל אביב אחראי לכך ארגון של העירייה בשם "מסילה". יש עוד כמה גנים באילת, בערד ובבאר שבע. באלה מטפלת עמותת בשם א.ס.ף. עמותת א.ס.ף הוקמה בשנת 2007 במטרה לסייע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל. מלבד זה פועלות בתל אביב במסגרת "אליפלט" שתי מועדוניות אחד לילדים אפריקניים בגיל בית הספר והשני לילדים בגיל של גן חובה.

רוב הגנים מצויים במבני מגורים שעומדים על בלימה מכיוון שהשכירות שלהם, כאמור, נמוכה. בשכונה הזאת גם הדיירים עצמם מצויים במצוקה כלכלית וחברתית. לכן כל מסגרת כזאת של גן לאפריקאנים מוסיפה ללחץ וכתוצאה מזה לעוינות. זאת יכולה להגיע לממדים כמו הצתת הגן של בלססינג, הגן שבו אני ביקרתי. וזה המלכוד, שתוצאותיו מדי פעם בפעם פורצים החוצה בצורה של הפגנות ועוינות נגד הזרים.

בשיחה עם פעילת העמותה אני הוא זה שמגלה אופטימיות בהנחה ובתקווה שבסופו של דבר המדינה לא תוכל לגרש ילדים אלה שנולדו כאן והם בעצם ישראלים לכול דבר ועניין גם בצבע עורם, כמו יוצאי חבש. היא פחות אופטימית. "ראה מה קרה לילדי אוגדנה. הם גורשו". אגב, האישה ששוחחתי אתה העדיפה שלא להזכיר שמה והסיבה הייתה מאוד ישראלית. "גם ככה אני מקבלת שיחות טלפון ומיילים של גידופים ואיומים אנונימיים". אשר לילדי אוגנדה היא מפנה אותי לרמי גודוביץ', שנטל על עצמו לדאוג לילדים אלה עם שובם לסודן. בפייסבוק שלו הוא מעביר עוד מידע בלתי נתפס על המצב בדרום סודן, לכל מי שעדיין צריך תזכורת על חשיבות של פרויקט Come True, במסגרתו חולצו מאה ועשרים ילדי פליטים דרום סודנים שגורשו מישראל. "השבנו אותם בעזרת תורמים ישראלים, אל ספסל הלימודים", הוא מודיע לקוראים. הוא מדגיש את החשיבות של המאבק נגד גירוש פליטים סודנים ואריתראים מישראל לפני שיהיה מאוחר מדי ונגזור עליהם מוות. "זיכרו - הוא כותב - גם כשנאבקנו נגד גירוש הילדים הדרום סודנים ומשפחותיהם אמרו לנו שאנחנו ממציאים את זה ולא נשקפת להם סכנה. בפועל, מבין משפחותיהם של פחות מאלף איש שגורשו מישראל לדרום סודן בשנת 2012 נהרגו עד היום למעלה מ-60. אלה בדיוק אותם קולות שהיום אומרים, בניגוד לדוחות ועדויות חריגים כאילו לאריתראים לא נשקפת סכנה אם יגורשו".

על-פי נתוני רשות ההגירה בישראל מצויים 48,000 מבקשי מקלט בארץ רובם מאריתריאה ומיעוטם מסודן. הם מוגנים מגרוש מכוח "הגנה קבוצתית".

היעוד של עמותת "אליפלט - אזרחים למען ילדי פליטים" הוא לחלץ את מאות התינוקות וילדי הפליטים בדרום תל אביב ממעגל המצוקה והרעב בו הם לכודים בישראל. "אליפלט" היא זוכת "פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי" לשנת 2015, וכאמור זוכה ב"פרס הנשיא". מתנדבי העמותה מחלצים מאות תינוקות וילדי פליטים מסודן ואריתריאה ממעגל המצוקה והרעב בו הם לכודים בישראל. לשם כך העמותה זקוקה לעזרת ישראלים, יחידים או מוסדות. בכספי התרומות העמותה רוכשת מזון, חיתולים ומוצרי היגיינה לילדים, ומוציאה אותם מהגנים החשוכים לפעילויות ולטיולים. בכספי התרומות היא מסייעת לגנים בתשלום שכר הדירה ובתשלום החשמל על-מנת להבטיח שלא יהיו שרויים בקור או בחום עז. בכספי התרומות היא דואגת לרפואה וטיפול.

בראש העמותה עומדת יעל גבירץ, אשת חיל, פעילה ציבורית, עיתונאית בכירה, סופרת ומרצה בתחום התקשורת ובראש דאגותיה תשומת הלב לנזקקים, בעיקר כאלה שלא זוכים לתשומת לב ממסדית, או אף ציבורית. על מפעל חיים זה היא זכתה באות הנשיא, שבכך הנשיא שלנו משקף את הפנים היפים של חלק מן הציבור, לפחות. הסיסמה של העמותה היא "איתם למענם - מושיטים יד לילדי הפליטים". הושטת היד מוצאת ביטוי בדאגה לביטחונם ולכל מחסורם. וכך עשתה העמותה מאז העבירה את הקטנים למעונם החדש. לאחרונה, כאמור, הוקמה גם מועדונית בעבור ילדי בית הספר, המצילה אותם מסכנת השוטטות ברחוב עד שוב הוריהם בלילה מעבודתם. אולם, אנשי העמותה מציינים שגם ככה כל הגנים האלה פועלים במבנים רעועים ובתנאי דלות ותברואה קשים ובכל אחד מהם מצטופפים עשרות תינוקות וילדים המשוועים לעזרה ולתשומת לב. משום כך נוסף על פעולת ההתנדבות העמותה זקוקה לתמיכה חומרית כלומר לתרומות וכל תרומה כספית מושקעת במזון לתינוקות, באוכל לילדים, בחיתולים, במוצרי היגיינה ובצרכים המבטיחים את קיומם הבסיסי. כדי להרחיב עוד את פעולות ההתנדבות והסיוע דרושים, כמובן, משאבים נוספים.
אני רואה לנכון להדגיש כי רשומה זאת עוסקת בילדים ממוצא אפריקני שנולדו בארץ, בנסיבות כאלה או אחרות. היא אינה עוסקת בסוגיה של הגירה בלתי חוקית ועמדת המדינה בכול הנוגע לסוגיה מורכבת וכאובה זאת.

ומכיוון שפתחתי בחיים נחמן ביאליק, אסיים גם בשיר הילדים הקצרצר "קן לציפור"

קֵן לציפור, בין העֵצים
ובקֵן לה שָלוש ביצים
ובכל ביצָה, הָס פן תָעיר
יָשֵן לו אֶפרוח, אֶפרוח זָעיר.

אני לא מעלה על דעתי שהציבור בישראל, אשר רובו צאצאים לפליטים מגלות זאת או אחרת, או פליטי השואה, ישקוט אם סכנת הגירוש תהיה מוחשית כלפי ציפורים קטנים אלה שנולדו בקן שלנו והם עדיין רפויי כנפיים.

הם שחורים כמו ילדי ה"פלשמורה" שהובאו לכאן, יותר מטעמים פוליטיים מאשר מטעמים דתיים או מוסריים. לכן אני אופטימי.

גם למנהרה שבה אנו מצויים כיום חודרים קרני אור.