כתבתי לא פעם ולא פעמיים, שהבעיה מספר אחת של משטרת ישראל היא חוסר אמינות. הראיתי כיצד שוטרים וקצינים משקרים לממונים עליהם, משקרים לבתי המשפט ומשקרים לציבור. הסברתי, שאם כל שוטר יידע שעל שקר משמעותי הוא ישלם במשרתו – ממילא יפחתו מאוד המקרים בהם שוטרים יתעלמו מהחוק, יעברו עליו או סתם יעשו מה שבא להם. עוד אמרתי, שדי בכך ששניים-שלושה שוטרים – ורצוי קצינים בכירים – יעופו בגלל שקרים, כדי להעביר את המסר.

רוני אלשיך קיבל השבוע הזדמנות פז לעשות בדיוק את זה. המבקר יוסף שפירא קובע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי שלושה קצינים בכירים שיקרו בצורה מכוונת ואף מתמשכת, כאשר נתפסו נוהגים במהירות מופרזת וטענו שהיו בפעילות מבצעית. היו אלו מפקד מרחב ירקון, תת-ניצב יהודה דהן; מפקד משמר הגבול בירושלים, תת-ניצב יזהר פלד; ומפקד משטרת באר שבע וכיום מפקד הימ"ר בירושלים, ניצב-משנה תומר בדש. אין שום מקום לספק בנוגע לשקרים שלהם: דוח המבקר מתועד ומדוקדק לפרטי-פרטים.

המבקר יוסף שפירא דורש מאלשיך לבחון מחדש את הדוחות וכתבי האישום שבוטלו נגד שלישיית הכזבנים. הכדור נשלח למגרשו של אלשיך בבעיטת תותח שאינה מאפשרת לו להתעלם ממנו. אם הוא יעיף את השלושה הביתה – נדע שאכן בא לנקות את המשטרה. אם ישאיר אותם בשירות – נצטרך לחשוש שמה שהיה הוא שיהיה. הבחירה בידיך, המפכ"ל.

שפירא קולע לליבה של הנקודה כאשר הוא כותב בהקדמה לדוח, שהממצאים שבו מלמדים על התרבות הארגונית הקלוקלת שפשתה במשטרה. וכך הוא אומר:

"דרך הטיפול בעבירות התנועה של שוטרים ושל קציני משטרה בכירים, ובמיוחד מסירת דיווחים שאינם מדויקים לצורך ביטול דוחות התנועה, מציבה תמונה עגומה של התרבות הארגונית השלטת במשטרת ישראל. הממצאים בנושא זה, בצירוף קלקולים בתרבות הארגונית במשטרה שעלו בבדיקות קודמות של משרד מבקר המדינה והפרשות שנחשפו לציבור בעת האחרונה בייחוד בקשר לדרג הבכיר במשטרה, יוצרים תמונת מצב מדאיגה של התנהלות המשטרה".

אין כמעט מה להוסיף על אמירה זו. אסור להתייחס לטיפול בקצינים עברייני התנועה כאל אנקדוטה, כאל זוטי דברים, כאל משהו שכולם עושים. זהו תסמין בולט ובוהק לכך שבמשטרת ישראל מקובל לבצע עבירות ולאחר מכן לטייח אותן בעזרת שקרים. תרבות – ליתר דיוק: חוסר-תרבות – שכזאת היא הרסנית לכל ארגון, קל וחומר לארגון המופקד על אכיפת החוק. הדבר רק מחדד את הצורך עליו עמדנו: לזרוק לכל הרוחות את הקצינים המעורבים.

העבירות של דהן ופלד לא הסתיימו במהירות המופרזת. למעשה, אלו עוד היו העבירות הקלות ביותר שביצעו. דוח המבקר מתאר בהרחבה כיצד ניסו השניים להדביק אירועים מבצעיים על עבירות התנועה, כלומר: לטעון שהיו בפעילות מבצעית ולכן פעלו כחוק. הנסיונות הללו חייבו את השניים – או מישהו מטעמם – להיכנס ליומני הפעילות ולמצוא אירועים שהתרחשו באותם זמנים. לזה קוראים שיבוש מהלכי חקירה ובידוי ראיות.

במובן מסוים, הטמטום של השניים מרגיז עוד יותר מאשר העבירות שלהם. הדבר בולט במיוחד אצל דהן, שהדביק לעבירות שבוצעו בירושלים אירועים שהתרחשו בתל אביב, וכפי שמעיר המבקר ביובש: במרחק של 60 ק"מ. דהן ופלד יוצאים גם עבריינים, גם שקרנים וגם מטומטמים. שכל אחד יחליט מה הכי גרוע.

מי שעוד יוצא רע מאוד מהדוח אלו ניצב משה אדרי, ניצב בדימוס ברונו שטיין ותת-ניצב אלברט אוחיון. השניים הראשונים היו ראשי אגף התנועה; אדרי היה מפקד מחוז ירושלים (וספג הערה בשל הרצח במצעד הגאווה) וכיום הוא מפקד מחוז תל אביב; שטיין נאלץ לפרוש, בין השאר בשל פרשת רונאל פישר; ואוחיון היה ועודנו סגן מפקד אגף התנועה.

השלושה סגרו את התיקים נגד דהן, פלד ובדש, ועשו זאת בניגוד לראיות וגם בניגוד לנהלים. היה להם תירוץ כמעט אחיד: כאשר קצין בכיר אומר שהוא היה בפעילות מבצעית, אנחנו מאמינים לו. הבנתם? אם אחד מהחבר'ה אומר, מי אנחנו שנחשוב אחרת. אז מה אם מוטלת עלינו החובה לבדוק ולברר. אז מה אם אנחנו חייבים לפעול ללא משוא פנים. אז מה אם יש נהלים ברורים כיצד לפעול. כל זה לא חל כאשר קצין בכיר אחד צריך להכריע לגבי קצין בכיר אחר.

מה שמוביל אותנו במישרין לנקודה הבאה: הטיפול בעבירות תנועה של שוטרים חייב לעבור למחלקה לחקירות שוטרים. קודם כל, מדובר בעבירות פליליות לכל דבר, חלקן עבירות חמורות שיכולות לעלות בחיי אדם. אין שום סיבה להתייחס אליהן כאל משהו טכני: "יאללה, 128 קמ"ש במקום 80 – תעזבו שטויות". ממש לא. הערת אגב: הנקודה הזאת מצריכה שינוי תפישתי כלל-חברתי, אבל זה עניין למאמר אחר.

שנית ועיקרית: הטיפול השערורייתי, הפרוטקציוניסטי והבלתי-חוקי בדהן, בפלד ובבדש מלמד שלא ניתן לסמוך אפילו על קצינים בדרגת ניצב, שיעשו את מלאכתם כראוי ויעמדו על מיצוי הדין עם קצינים עבריינים. בדיוק בשביל זה קיימת מח"ש, ואם צריך לתגבר אותה בעוד עשרה פרקליטים כדי שיטפלו בעבירות הללו – אדרבה. האינטרס הציבורי מחייב ענישה הולמת לשוטרים עברייני תנועה, חוץ מזה שהקנסות שייגבו מהם יכולים לכסות לא מעט מההוצאות הנוספות.

מדי שנה מצולמים מאות רבות של רכבי משטרה ורכבים של שירות בתי הסוהר כאשר הם מבצעים עבירות מהירות וחוצים באור אדום. הטיפול בתיקים הללו נעשה בעצלתיים, כאשר לעיתים יחידות המשטרה מסרבות לשתף פעולה ולמסור את פרטי השוטרים – מה שמאלץ את אגף התנועה לסגור אותם (ויש לי תחושה שהסגירות הללו אינן מלוות בקולות בכי ונהי). השב"ס מגדיל לעשות: הוא נמנע בצורה שיטתית מלמסור למשטרה מי הם הנהגים העבריינים.

הנתונים הללו מלמדים, אולי יותר מכל, על עומק הריקבון המוסרי בו מצויה המשטרה. הם מוכיחים, כי התפישה בכל דרגיה היא: "אנחנו מעל החוק". כאשר מאות על מאות של שוטרים מרשים לעצמם לבצע עבירות תעבורה חמורות (ושימו לב שיש רק 60 מצלמות, ושאין בכלל תיעוד לעבירות אחרות), זה מצביע על זלזול תהומי ומושרש בחוק. כאשר יחידות שלמות מרשות לעצמן לחפות על עבריינים המשרתים בהן, זה סימן לצפצוף מוחלט על החוק. ואת זה, לא נתעייף מלהזכיר, עושים מי שמופקדים על המלחמה בפשיעה.