האתיקה של הירי בתל-רומיידה

בפרשת החייל שירה בתל-רומיידה כמה נקודות ברורות כבר מעכשיו, ותהיינה מה שתהיינה תוצאות החקירה. לשפיטה המוקדמת המגנה של המעשה מפי ראש הממשלה, שר הביטחון ודובר צה"ל לא היה מקום, ולו בגלל הכלל האלמנטרי של חזקת החפות, כל עוד לא נפסק אחרת. לו חיכו רק עוד קצת, היו מספיקים לצפות בסרטון האחר, שלא ממקור עוין, לפיו שמע החייל בטרם ירה צעקות של אזהרה, כי אותו המחבל עדיין מסוכן, וזה משנה את התמונה כולה.

המניע לתגובת הבזק ברור - הרצון למנוע נזק תדמיתי לישראל בדעת הקהל העולמית. אלא, שליד השיקול הזה קיים שיקול אחר, שאולי אפילו גובר עליו: מורל החיילים. זו טעות לצפות כדבר המובן מאליו, שתמיד החיילים ימשיכו לתפקד כמצופה מהם, גם כשהם תחת אש צולבת מכאן. טרור של סכינים ודריסות ומכאן, וטרור משפטי ותקשורתי. חייל שהיה בעל מוטיבציה עלול להגיע למסקנה מפוכחת, שבמקום להתנדב - עדיף להתחמק ולהשתמט. המורל הגבוה של חיילינו הוא נכס יקר, שמירת האוצר הזה חשובה וחיונית מכל כותרת בניו-יורק-טיימס.

בהקשר הזה, האשמת החייל ברצח מגלה קהות חושים, שיקול דעת לקוי וגם חוסר מקצועיות. אם בנסיבות כאלה חיילי צהל יהיו צפויים לאישומי רצח דרך שגרה, מהר מאוד לא יהיה לנו צבא. יש להניח, שגם אם בסופו של דבר החייל יועמד לדין, לא יהיה זה באשמת רצח. אלא, שבינתיים הנזק הפוליטי וההסברתי שגורמת לישראל הכותרת "רצח", כבר נעשה ולא ניתן להשיב.

בתוך הגינוי בשליפה של הקדקודים הייתה עוד אמירה שפגעה בחייל ללא כל הצדקה: המעשה שעשה, אמרו, "אינו הולם את ערכי המוסר של צה"ל", ובכך העלו שאלה אתית שתשליך בסוף גם על התוצאה המשפטית, בליבו ובמוחו של כל בית דין שייקרא לגזור את העונש (זאת, כמובן, אם החייל לא יוכיח צידוק לירי).

כללי פתיחה באש

קו תיחום למה שבוודאי אסור ומשוקץ מבחינה מוסרית, זו התמונה של טורי החיילים השבויים, בסרבלים אדומים, המובלים להוצאה להורג על-ידי תלייני דאעש. איש בתוכנו לא היה רוצה שצה"ל יידמה להם, וגם מי שמסתמך על הפסוק "הקם להורגך השכם להרגו", לא כך הוא מפרש אותו.

בקוטב הנגדי מצויים כללי הפתיחה באש בחברה האזרחית, כאשר אזרח עבריין מסכן את חיי זולתו. כאן, המטרה הבלעדית היא ההגנה על החיים ולא הריגת התוקף, ולכן כל הפעלת כוח מעבר לצורך 'לנטרל' את הסכנה, אסורה.

אולם, בניגוד לטענתם של שר הביטחון והרמטכ"ל שהתמונה המשפטית פשוטה וברורה לכל חייל, כאן מתחיל הבלבול: הלא בצאתו לקרב מצווים על החייל להרוג את האויב - לא "לנטרלו" ולבצע עליו "נוהל עצירת חשוד": אזהרה, ירי באוויר, ירי בגפיים וחדל ירי כשהוא מנוטרל, וכל זה כדי להימנע ככל האפשר מלהרוג אותו.

מי שמע, שיאמרו לחייל מסתער שלא לירות לעבר אמצע דמות האויב מחשש שייהרג, ואם נפגע מן הכדורים שלו - להזמין מיד עזרה ראשונה? ברור כשמש שבשדה הקרב חלים על החייל כללים שונים לחלוטין מ"נוהל עצירת חשוד", אם כי גם כאן - משהרים האויב ידיים, אסור לפגוע בו.

סיכול ממוקד

עתה נשאלת השאלה: בין נוהל עצירת חשוד לבין שדה הקרב, היכן למצב את החייל העומד מול המחבל עם הסכין? מדוע לא יהיה דינו של המחבל לפחות - כדין אויב בקרב?

העניין מסתבך עוד כאשר מנסים להבין, מה מקומם בתוך המערכת הזאת של "וידוא הריגה" ו"סיכול ממוקד", הבנויים על הנחה הסותרת כל מה שאמרנו עד כאן. פה - האויב חייב למות, עד כדי כך שגם אם הוא כבר נראה מת, יורים בראשו כדי להבטיח את מותו ללא כל ספק. כי "סיכול" היא מילה מכובסת שפירושה הריגה, ו"ממוקדת" פירושה הריגה ספציפית של איש זה או קבוצה זו, דווקא. ויכול חייל לשאול, במה שונה המחבל הזה מן המחבל ההוא - שאם השתהיתי אפילו כמה דקות בהובלתו לבית חולים כדי להציל את חייו, אני מקבל נזיפה?

אותו אלמוני הקובע, איזה אויב דינו לבית קברות ואיזה לבית חולים, אינו בית משפט ואין לתפקידו הגדרה משפטית. הקביעה שלו היא פרי של שיקול מדיני, לא מוסרי. אמנם, אין חולק שהחלטה כזו אינה יכולה להיות נתונה בידי כל חייל, אך מבחינה מוסרית, מה ההבדל בין חמאסניק עם רקטה שהורגים בעזה ב"סיכול ממוקד" לבין מחבל עם סכין בצומת גוש-עציון? נניח שהחמאסניק לא מת מן הטיל הראשון של הסיכול הממוקד, אלא רק נפל "מנוטרל" על הארץ - ברור, שהצבא לא יזמין לו 'סהר אדום', אלא יירה טיל שני, כדי לוודא את הריגתו! ובכל זאת, מבחינה מוסרית אין הבדל בין שני המחבלים, בין שתי ההריגות.

הטיעון הזה לא יפתור את החייל מעונש, אולם יש בו כדי להוריד פרקליטים וכתבים צבאיים מן הסוס המוסרי הגבוה של האשמת החייל ברצח. ואם מעשה החייל בחברון "אינו הולם את ערכי המוסר של צה"ל", כפי שמיהרו הקברניטים לפסוק, אזי הסיכולים הממוקדים ו-ווידואי ההריגה אף הם אינם מוסריים, וגם ההפך נכון.

אין כאן ניסיון לטשטש את ההבדל, שעל ה"סיכולים" מחליט רק מי שהוסמך לכך כדין ולא כל חייל על דעת עצמו, אך ההבדל הזה הוא בתחום המשמעת בצבא ושמירת החוק, לא בתחום המוסר.

בלהט הוויכוח בל נשכח, שהמחבל מתל-רומיידה בא לרצוח חיילים ובידו סכין, ואף הספיק לפצוע אחד מהם.