לזכרו של מילדינר

הי משה!,

כמדי שנה ערב יום הכיפורים אני מכין עבורך סקירה על המתרחש. 43 שנים מאז נורת ליד הטנק ממנו קפצת בחולות סיני בסמוך לצומת "טרטור-לקסיקון". 43 שנים מאז התקשרתי הביתה מאי שם על גדות התעלה ואחי אמר לי "אתה בטח יודע מוישה איננו". לחמנו כמעט כתף ליד כתף. טנק ליד טנק אבל לא ידעתי מה עלה בגורלך. תמיד חשבתי שהיכולת הפנומנלית שלך להסתדר בכל מצב תשאיר אותך בחיים. חשבתי וטעיתי.

אז מה היה לנו השנה: נפגשנו החברים ממדור תותחנות מגויסי 1967-68. היו שם קהלני ואהוד גרוס. רזי, ערן בראון, ברנדס, דובדבני, ראובני, אבי ליאור ורבים אחרים. רבים גם חסרו. הם נשארו בחולות סיני ועל סלעי הבזלת ברמת הגולן. היינו כולנו טנקיסטים ברמה מקצועית מיוחדת. ברובנו בוגרי מלחמת ההתשה עם ניסיון קרבי עשיר ולא פלא ש"זכינו" במשימות הקשות ביותר. לא מקרה הוא שרבים, כל כך, מביננו נפלו בקרב. האמת, איש מאתנו לא רואה עצמו גיבור. ממש כמו בשיר "רק רצינו לשוב הביתה בשלום". המפקדים הבכירים, אלו שפישלו, חיפשו תהילה. לאחר המלחמה דאגו שייכתבו אין ספור מילים על מעשי גבורתם, לכאורה. על גבורתם חיילים כמונו כמעט ולא נכתבה מילה. על נהגי טנקים שנהגו בווירטואוזיות ללא שנעות שינה. בסדיר ובמילואים. על טענים קשרים שטענו פגזי 105 מילימטר כאילו היו בוטנים. על תותחנים שצלפו בשריון המצרי והסורי בכל טווח ומכל מצב ועל מפקדי טנקים ומפקדי מחלקות שלחמו כאריות. מי הם אלו שמישהו יתעד מעשי גבורתם. את לחימתך, מוישה, את לחימת חברי הקרובים שאינם איתם עוד: את מוטי קורב ששימש כטען קשר והוציא ראשו מהטנק כדי לאתר ירי טילים עד שאחד מהם איתר את צווארו. את אילן קיטאי שהוביל את הטנק שלנו בראש הטור המסתער עד שנפגע. את זאביק אורפז הכמעט פציפיסט שנעדר חודשים עד שנמצאה גופתו. את אליעז שילה שלא יכול היה לחיות עם אובדן עיניו בקרב. אלו רק בודדים מבין אלו שהכרנו ושירתו לצדנו.

אתה ואני שירתנו בחטיבה 600. זו היחידה עם הטנקים המתקדמים ביותר באותה עת והמשימות המחורבנות ביותר. כמובן שאיש לא הנציח את גבורת לוחמי החטיבה. אלו שעצרו הסתערות של חטיבה 25 המצרית. שהרחיבו את מסדרון הצליחה תחת אש כבדה, שגררו את גשר הגלילים לתעלה תחת מתקפה של חיל-האוויר המצרי ועוד. בסוף עוד חבורת חוליגנים מהימין הישראלי של היום קוראים לאמנון אברמוביץ' ששירת עמנו בוגד.

נכון, לא לחמנו כדי שידברו עלינו. לא לחמנו כדי שיקראו רחובות על שם החטיבה. לחמנו כדי להישאר בחיים. לחמנו כדי להגן על הבית. לחמנו כדי להביא שלום. בעיקרון, לא נורא אם מישהו ירים את הכפפה וידאג להנצחה זו. בהנצחה הלא ממוסדת עסוקים הלוחמים ששרדו כבר עשרות שנים במסגרת העמותה שהוקמה לצורך העניין. בכל זאת, כיכר אחת, רחוב אחד בעיר אחת -אינה דרישה מוגזמת.

ואוסיף רק עוד דבר אחד שאינו מן העניין אבל קשור לאירועי הימים האחרונים: לפני כשבוע הלך לעולמו שמעון פרס. מי שהיה שר הביטחון אחרי אותה מלחמה ארורה שממנה לא חזרת. אני זוכר שהחטיבה שלנו עשתה מילואים באזור ראס סודאר אחרי המלחמה.

משהתייצבנו גילינו שכמעט כל הטנקים שניתנו לנו לא היו תקינים. מטראומת המלחמה על מחדל הימחי"ם (גם שלנו) והיעדר תחמושת מתאימה שלחתי מכתב לאותו שר ביטחון, שמעון פרס. להפתעתי אחרי יומיים זכיתי לשיחת טלפון מאחד ש. בן משה ממשרד הביטחון שביקשני להתייצב בקריה בתל אביב בלשכת שר הביטחון בשעה 0630. שם אמר לי: שר הביטחון קרא את מכתבך ורואה את הדברים באור חמור במיוחד והטיל עלי להיפגש אתך מידית ולהניח על שולחנו ב0700 את כל הפרטים הרלוונטיים לטיפולו. סיפרתי את שסיפרתי על מנועי הטנקים ששבקו חיים אחרי נסיעה קצרה, על חוסרי חלקים בכלי הנשק וכדומה.

למחרת שבתי מהחופשה לראס סודאר ולהפתעתי רוח תזזית אחזה במקום. הפיקוד הבכיר ביותר באזור שננזף קשות דאג לחלקי חילוף, לאמצעי לחימה וכיוב. מסתבר שהיה שר ביטחון שהבין את מהות תפקידו ודאג למוכנות הלוחמים ואמצעי הלחימה.

שלך,
דורי