סירות בודפשט במחנה

לאור הצלחתו, ומשום האיכויות הגלומות בו, לאחר שהסתיים הפסטיבל, עלה המחזמר על בימת התיאטרון הקאמרי, כשכמה מן השחקנים בו נמנים על הצוות הקבוע של הקאמרי - כמו רמי בריך, רונה לי שמעון, ארז רגב ועוד. המחזמר מתאר חיי קבוצת יהודים במחנה עבודה על גבול הונגריה בשנת 1940. הודות לתיאור החיים שם תוך הכנסת הצופים לאוירה הדחוסה, מלאת המתח שבין הקומנדנט הנאצי וחייליו לבין היהודים האומללים המדוכאים, מצליח המחזמר להאיר את עיני הצופים ולהמחיש להם קורטוב מההתרחשויות האיומות שהיוו את מהות השואה, עוד בטרם ההשמדה.

ניר פייבל ואסף שלמה המחזאים היטיבו להמחיש על בימה אחת (הודות לעיצוב הבמה הריאליסטי העשוי רובו תוך שימוש מצירופי קרשים ועצים בלבד), את תחושת חיי האסירים במחנה העבודה. כמו-כן את האווירה והמצב האיום בו היו נתונים. מדוע סירות בודפשט? כי מי שבזכותו לא הושלכו קבוצת היהודים הזו לבור ההריגה, והותר להם להיות עובדים במחנה העבודה הזה, היה מארק, לשעבר בונה סירות בבודפשט, שקיבל את הזכות לבנות מעצים כסאות ושרפרפים לנאצים, וכך ניצל את חלל העבודה שלו כדי לעמול גם על יצירת סירה, שבה תלו כולם את תקוותם לברוח יום אחד מהמחנה ולהגיע לארץ ישראל.

רמי ברוך, כ"מארק", בנחישותו לטעת באומללים תקווה, ולא לאבד אותה ביאושם, מוכיח להם מנהיגות מהי, ואת חשיבות הכוח הנפשי להמשיך ולא ליפול. רמי משחק מזה כמה שנים בהצגה "שעונים" בארץ וברחבי העולם, שגם בה הוא מגלם אסיר במחנה ריכוז נאצי, שמקצועו - שען, מתיר לו להמשיך לחיות ולעבוד בזה. רמי ברוך הוא העוגן המרכזי במחזה, עם יכולת משחקית מעולה וקול נפלא לשיר את הטקסט גם יחד. כך גם רונה לי שמעון כמריה, הנוצריה המאוהבת ביהודי דוד (ארז רגב שכובש את הלב), ומסתכנת להגיע למחנה כדי לראותו. כאן היא משחקת גם את הליידי במלוא הדרה, וגם מוכיחה כשרון שירה והיגוי נקי וברור (שלמעשה כל שחקני ההצגה מחצינים כאן).

הטרגדיה שבמחזה, מעבר למצב האסירים במחנה הריכוז, היא האהבה של מריה לדוד, שהיה למעשה ידוע כנוצרי עם כל המיסמכים, אך בגלל אהבתו לרוז היפה שנאסרה ונמצאת במחנה הזה - בחר לחשוף את זהותו האמיתית כיהודי, ע"מ להתאחד עם אהובתו. בה בעת, הקומנדנט הנאצי (זיו זוהר מאיר שמבריק בתפקידו זה) מעוניין גם הוא במריה, וכדי להענישה - הוא אונס בסצינה ברוטלית ביותר את רוז (דנה פרידר המכמירה). מערכת היחסים הכה מורכבת במחנה, למעשה מהווה צוהר לכל מי שהתחמק מלחזות בסרטים המוקרנים בטלוויזיה מדי יום זכרון לשואה והגבורה, וכאן -לחזות במינון קטן, ולא במספרים המוניים, את חשיפת הטרגדיה של קבוצת יהודים בשואה. מכאן חשיבות ההצגה שמוטב היה לו המשיכה ועלתה על הבמות לטובת כל הקהל, שלא הספיק לראותה בשלושת ימי פסטיבל המחזמר בבת ים או בהצגה החד-פעמית שהעלה הקאמרי - כך שיוכלו לראותה ולהינות מהצגה משובחת ביותר, בסגנון מחזמר, שאת המוזיקה שלה כתב רועי כהן, את התמליל ניר פייבל, וביימה בהרבה כשרון ובמקצועיות ליחי בקרמן.

בקבוצת האסירים והסוהרים מופיעים בכשרון רב גם רפאל עבאס כ"ישראל", ליאור זוהר כ"דז'ה", נדב הנדלר כמקס, שירה גבעון המרשימה כלאה, וכן לירן קנטרוביץ', יסמין עיון, שיר קאופמן, גיל אבידור, ענת שרון, רנטו גוזי, אריק מורדוך ואן בלושינסקי. על עיצוב התפאורה הכה חכמה ואכספרסיבית מגיעות תשבחות לדפנה פרץ, שעיצבה גם את התלבושות הכה ריאליסטיות.. את התאורה המצוינת עיצב יוני מזוז, את עיצוב התנועה היצירתית יצרה מיכל שי, על ההדרכה הקולית המושלמת אחראי יניב ברוך, והמנצחת על התזמורת החיה על הבמה היא קרין בן יוסף. על המחזמר אחראי יורי ברנר.

הצגה מפעימה, מטלטלת ורבת עוצמה, שמומלץ להעלותה עוד ועוד על הבמה, למען העם בישראל. ולעושים במלאכה - היוצרים והשחקנים, מגיע שאפו ענק, כמו גם לתיאטרון הקאמרי שהעלה אותה בשבוע שעבר. ולאורי פסטר מגיע השבח על שהעניק הזדמנות ליוצרים ושחקנים צעירים להוכיח שהתיאטרון הישראלי יש לו שורשים עמוקים בהיסטוריה ובתרבות העברית, ושכשרונם יכול היה לבוא לידי ביטוי כה מוצלח כאן.מי יתן, והמחזאים שעדיין לא הנצו בקרבינו, יתוודעו גם לתנ"ך, ויקבלו מהסיפורים הדרמטיים שבו רעיונות למחזות עבריים חדשים. כי לא רק השואה היא עברנו - עמנו קיים ארבעת אלפים שנה, והיווה אור לגויים עם ספר הספרים, אז קדימה - למלאכה.