הידד, יחי הדיכאון!!

באחרונה נפטרה משוררת ידועה בישראל, שהיתה מדוכאת וכתבה שירים מדוכאים מלוא חופניים, וחגיגת הנהי והבכי פרסה לה כנפיים ברחבי העיתונות וכבשה כל פינה וטור.

וככה זה הולך פחות או יותר. "פגשתי את המשוררת הנכבדה לפני.... שנים, (השלם את החסר), עמדתי אחריה ליד הדלפק במכולת, וכבר אז ידעתי שהיא עצובה וגלמודה... בודדה מאד. שקית קטנה אחזה בידה, כיכר לחם אחת, שתי לבניות, רבע קילו צנוניות ורק חצי קולרבי קטום.

כזאת היתה, צנועה ואמיצה וחולמנית. אישה חזקה היתה, נשאה ייסוריה לבדה, נשכה שפתיה ושתקה. הדף הלבן והאות הכתובה היו בית מקדשה. רק לפני... (השלם את החסר) שבועות התקשרה ואמרה שאש קשה מלחכת ושורפת אותה ואין מוצא, אין תוחלת יותר... שתקנו ארוכות... לא היה מה לומר, לא היה טעם לומר... רציתי לחבק אותה, לאחוז בידה, ללחוש לה, 'לא עוד'... נותרתי לבדי... שפופרת הטלפון סדוקה בידי, חוט אילם משתלשל והדמעות כמו זולגות מעצמן, גולשות ממלאות, ים של כאב, נהרות של חידלון".

אז היתה רשימה בוכה אחת, ניחא, אבל הנה אתה נתקל בעוד טור זולג לעייפה ומסנן, "שיהיה, עוד יום עוד יומיים, זה יעבור".

עובר שבוע, חולפים שבועיים, וזה לא נגמר. טור שני ושלישי ורביעי ועשרות מובאות של שירי דיכאון וחידלון מקשטים את הבכי הנורא, נפרסים באשר תפנה.
חברי כנסת, עיתונאים, פרופסורים של ספרות, עוטים על עצמם גלימת משוררים לעת מצוא וממררים בבכי מר ודכאוני הנפרס על פני דפים רבים; "היאח, הידד, הבה נמרר בבכי גדול".

והנה השבוע התבשרנו שנולד זמר חדש בישראל. "כוכב נולד!" ואתה מסתכל על הזמר החדש והוא עומד מולך, לא להאמין, בוכה ומתייפח, מקונן ועצוב וגלמוד. "מה קרה עכשיו חמודי? מי כבר הרביץ לך הפעם?"

נפעם מול התופעה אתה שואל: מאיפה, למען השם, הכוח הזה שיש לאנשים לילל כל הזמן?

בחור צעיר מאוד, וכבר הוא מעוך ומכווץ מאוד ודולף, מזיל דמעה, מגיר עצב אין לו פשר, הוא הכוכב הנולד שלנו - ישראל 2005.

ידידי, השתגענו לגמרי או שאני פספסתי משהו מאוד בסיסי בהתפתחות התרבותית שלנו בארץ הזאת. אני פשוט לא זוכר שבכינו וקוננו פה כל-כך הרבה - בוודאי כאשר לא ממש היתה סיבה לכך. זאת מדינה שאנשים בה עובדים, וכאשר ממש עובדים ויוצרים יש מאין, אין פשוט זמן לבכות.

הנה כאשר בנינו את תל אביב, מה שרנו? הנה זה מה ששרנו:
"מי יבנה יבנה בית בתל אביב? ( פעמיים)
אנחנו החלוצים נבנה את תל אביב,
הבו חומר ולבנים ונבנה את תל אביב"

כל כך פשוט, כל כך מובן. שאלה פשוטה, ולאחריה תשובה ברורה ומוחצת. בלי בכי, בלי יללות, בלי דווי ומכאוב.

ככה בנו את רחוב המלך ג'ורג ואת רחוב זמנהוף ומשם המשכנו לרחוב העבודה ולשינקין - והיום בלי שנשים לב, יש תל אביב.
אנשים לא עמדו ובכו כל רגע - לא היה זמן לזה, לא היתה סיבה.

עמדו וסללו כבישים ויבשו ביצות והקימו תעשיה וחקלאות ושרו שירים, רקדו ריקודים והלכו לישון כי צריך היה לקום מוקדם לעבוד באמת ולכן היה שמח ממש.
"אל יבנה הגלילה אל יבנה הגליל" ו"פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות, פה נחיה ופה ניצור חיי חופש חיי דרור, פה תהיה השכינה שורה, פה תפרח גם שפת התורה".
הנה לכם שירים של שמחה ששרו.

ואחר כך באו הלהקות הצבאיות; "עדה איזה מבשלת מקסימה היא... היא עוברת, היא חוזרת,
היא אופה קציצות של תרד... " ו"דינה ברזילי" ו"יש יום הולדת לחדווה הקטנה" ו"חמסינים במשלט" - מזמורים עם הומור, שחוק קל, עליזות ושובבות נעורים שאפיינו גם את להקת "כוורת" ו"הגשש החיוור" ו"גשר הירקון" ו"התרנגולים" ו"הדודאים" ועוד עשרות צמדים ושלישיות ולהקות.

נכון, היו גם היו שירים עצובים, אבל זה לא היה הקו המוביל. זה היה בשוליים, מן קישוט סנטימנטלי שכזה - אבל בשום מקרה לא הגיע למצב עגמומי עד כדי "ים של דמעות" ו"מי אני ומה אני, ואין לי כלום בעולם, והיא הלכה, ואני כל כך בודד, ואני לבד וגלמוד קטן ועצוב שכזה".

עבודת העצב והדכדוך שפשטה בנו היא מייאשת - אוכלת כל חלקה טובה של תקווה, ולכן צריך אולי לכנס ועדה מטעם משרד החינוך והתרבות ומכון התקנים וראש הממשלה שתקבע תקן ראוי לשיר או לסרט, להצגה או לסדרת טלוויזיה, שמותר להציג או לשדר בפומבי. חייבים להגן על העם היושב בציון מפני התפשטות הדכדוך. להגן על בריאותנו - עוצמת רוחנו.

שיר, הצגה, סדרת טלוויזיה, שיש בהם בממוצע מעל עשרה קילו של דיכאון, טמטום וייאוש, לא יקבלו היתר לשידור ופרסום. אותם נייצא בשמחה לשונאינו - שיחגגו הם עם הייאוש.

זה נשמע לכם מוזר, מטופש, על גבול הגיחוך - אבל תפקידה של מדינה להגן על אזרחיה.
לכן מדינה מחזיקה צבא ומשטרה ומכון תקנים ומועצה לצרכנות ומשרד בריאות ומשרד רווחה. החוקים, הנהלים והתקנים שמדינה קובעת מטרתם אחת - הגנה על אזרחי המדינה מפני פגיעה.

חברים יקרים, דיכאון זאת מגיפה נוראה שעלולה להביא לחידלון, לרפיסות ידיים סופנית. נזקים שנגרמים בעטיה לנפש, לרכוש, לכוח השרידות, הם איומים.
מדינה שבוחרת בדיכאון ל"כוכב הנולד" מסמנת שהיא זקוקה נואשות לעזרה.

מכיוון שמנהלי רשתות השידור, מפיקי תוכניות ועורכי עיתונים לא מבחינים בסימפטומים, ראוי שנכונן חוקים ותקנים מתאימים שיסייעו בידינו להגן על עצמנו אנו מפני הפגע הנורא.