ישראל ויהדות העולם - לאן?

"...זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. ...זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בינלאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי."

הוויכוח הציבורי בשאלת יחסי ישראל עם יהדות העולם בכלל ויהדות ארה"ב בפרט ידע עליות וירידות רבות לאורך ימיה של התנועה הציונות ועדיין לא הסתיים. דומה שהוא נכנס עתה למחזור נוסף של עימותים ששלובים בהם נושאי מחלוקת לא מעטים, חלקם היסטוריים וחלקם יותר אקטואליים. בוויכוח זה מוטמעות מספר שאלות מהותיות: ראשית, האם פועלה של התנועה הציונית אכן מוליך ל"פתרון בעיית היהודים"? כלומר, האם הקמת מדינה יהודית, ריבונית, בארץ-ישראל, פותרת או תפתור את בעיית האנטישמיות, רדיפת היהודים ואפלייתם המתמדת בעולם והתבוללות מסיבית? שנית, האם תמיכה יהודית כוללת בתנועה הציונית היא תנאי לקיומה ולפעולתה, והאם האפשרות שחלק מהעם לא ישתכנע, לא ינהה אחריה ולא ייטול בה חלק פעיל, אינה מסכנת את שלימותו וקיומו, בגלל מחלוקות פנימיות?

למן הופעתה של התנועה הציונית ובמשך כל השנים עד להקמתה של מדינת ישראל, התנהל ויכוח עקרוני בשתי שאלות מהותיות אלו ודומה שבשאלה הראשונה ההכרעה נפלה בדרך הגרועה ביותר שיכולנו לדמיין לעצמנו - השואה.

כל עוד היו כל קהילות ישראל ב"מעמד פורמלי שווה" - דהיינו: אין מדינה יהודית ריבונית וכולם חיים בתפוצות כקהילות אתניות בעלות גוון יהודי - היה משקלן היחסי, פונקציה של מאפייניהן, גודלן ועושרן, משקלן הדתי, ההשפעה הפוליטית שצברו במדינות בהן התקיימו ומידת החופש היחסי ממנו נהנו בכדי לנצל יתרונות אלה. כולן היו קהילות נספחות למדינות זרות, סבלו ממידה לא מבוטלת של אפליה ואנטישמיות וגם ממידה כזו או אחרת של עצמאות קהילתית ושוויון זכויות מקומי. כולן חיו בחסדי בעלי הבית הזמניים שלהן כל עוד אלה חפצו בכך. תלות זו השפיעה על הביטחון האישי, על היחסים עם "בעלי הבית", על סגנון החיים ועל מערכת היחסים עם קהילות יהודיות אחרות. השאלה מה תהיה מערכת היחסים בין מדינה יהודית ריבונית לכשתקום, לבין קהילות יהודיות בתפוצות נותרה, בעיקרה, סתומה או משוערת.

הגלגולים שעברו על התנועה הציונית במקביל לאלה שעברו על המערכת הבינלאומית במחצית הראשונה של המאה ה-20, הפכו שאלה זו ליותר ראלית אולם עדיין ל"היפותטית", במובן זה שהייתה תיאורטית כמעט לחלוטין. המהפך הגדול שהתחולל בתנועה הציונית בעשור השני של המאה ה-20, בעיקר בהשפעת תנועת העבודה, היה ההבנה שהיעד של הקמת מדינה לא יושג בשתדלנות דיפלומטית גרידא, אלא בשילוב של מהלכים פוליטיים וצעדי הגשמה. הכרה זו הביאה בארץ-ישראל להקמת "נילי", כגורם ארץ-ישראלי פעיל בסיוע לתוכנית הבריטית לכיבוש הארץ מידי האימפריה העותומנית. במקביל הוחל בפעילות לרכישת קרקעות, עליית יהודים והתיישבותם בארץ. מצד שני, קיימה מנהיגות הישוב פעילות מדינית מול בריטניה, המעצמה העולמית החזקה דאז ומול מדינות נוספות, שהביאה להצהרת בלפור ולתהליכים שקידמו תוכניות לחלוקת הארץ בין התנועה הלאומית הערבית לבין התנועה הלאומית היהודית.

בחלק ההגשמתי: התיישבות, הגנה, רכישת קרקעות ועיבודן ויצירת נוכחות פיסית בשטח, משקלם העיקרי היה בידי היישוב היהודי המקומי והעולים, בעיקר ממזרח אירופה, שהצטרפו אליו בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. הנהגת הישוב ואותן קהילות היהודיות בתפוצות שקיבלו את הגדרת הייעוד והמטרה של התנועה הציונית, פעלו במידות שונות של הצלחה לגיוס כספים, תמיכה פוליטית ושתדלנות מסוגים שונים. במחצית הראשונה של המאה ה-20, ככל שגדל הישוב, הלך והתחזק משקלה של ההתיישבות הארץ-ישראלית בתנועה הציונית. משקל זה התחזק עוד יותר כאשר החלו הערבים, בעיקר בהשראה מדינית-דתית סעודית ודתית ארץ-ישראלית (המופתי הירושלמי), בפעילות ממוסדת לסיכול מאמציה של התנועה הציונית להגשים את יעדה האולטימטיבי הראשון - הקמת מדינת לאום יהודית, ריבונית, בארץ ישראל. באמצע שנות השלושים, לאחר התבססותו של היטלר בגרמניה, בהליכים דמוקרטיים, והתרחקותה של בריטניה מלקחי מלחמת העולם הראשונה ומהתחייבויותיה לתנועה הציונית, גברה בתנועה ההכרה בחיוניות ההגשמה האישית הפעילה למימוש תוכניתה של התנועה הציונית. הוברר שהשלב הראשון של היעד הציוני האולטימטיבי - הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל - עובר דרך ציונות מיישבת ומתיישבת.

מסקנה זו הייתה קשה מאוד לעיכול ברבות מהקהילות היהודיות בתפוצה; סיר הבשר שתורץ בתירוצים שונים ומשונים¹ היה חזק מהן. א"י נראתה כהרפתקאה רחוקה, כסכנה "מוחשית", כדבר-מה גדול ועצום מיכולתו של העם היהודי וכאיום קיומי. מחלוקת זו מלווה את התנועה הציונית גם כיום ומהווה יסוד למחלוקות שונות במיוחד עם הקהילה הגדולה והמפוצלת של יהודי ארה"ב.

כפסיחה על הסעיפים, עסקו יהודי התפוצות בתמיכה מילולית בציונות, בהעלאתה על נס כהתעוררות לאומית מפליאה אחרי 2000 שנות גלות, בתמיכה כספית ובתמיכה פוליטית מוגבלת. במצבי משבר נאלצו יהודים, לא אחת, לרבות הקהילות הגאות של יהודי ארה"ב, לקפל את דגלי תמיכתם בציונות, תחת לחץ המשטרים שתחת עוּלם חיו. פרשיות "הספרים הלבנים" (5 במספר) - הסמל המובהק ביותר לבגידת בריטניה בתנועה הציונית - אשר היוו מגבלה חמורה על עליית יהודים לארץ - היו בין הגורמים המכריעים לריבוי הקורבנות שנספו בשואת אירופה. יהודים אירופים רבים שהחמיצו את "תור הזהב" בתחילת שנות ה- 30, מחמת היסוסים כלכליים, דתיים ושיקולי נוחיות, לא זכו עוד להזדמנויות דומות עד לקץ המר בשואה.

מדינת-ישראל שקמה ב-1948 על חורבות יהדות אירופה ובעזרת העליות הכפויות (גירוש) של יהודי ארצות האיסלאם,² איבדה את הפוטנציאל הגדול ביותר בעם היהודי של עליה למדינה היהודית וביסוסה. אסון זה, הוא כיום אחד הנימוקים הכבדים בידי מתנגדיה של ישראל מזה וקטני האמונה בה מזה, לפתרון המבוסס על חלוקה טריטוריאלית של הארץ בין ישראל לירדן, שהיא ככל הנראה הפתרון המדיני האפשרי היחיד, גם אם הוא קשה להשגה.

הדי הוויכוח הטראגי ההוא נמשכו עד להכרזת העצמאות וגם לאחריה. לצערנו הם נמשכים גם כיום. בין מנהיגיה הגדולים של ישראל, דוד בן-גוריון היה היחיד שפירש ציונות שלימה כעליה בפועל לארץ ישראל. כאשר ניסה רבין בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה לחזור לאותה דרך וכינה ישראלים יורדים "נפולת של נמושות", זכה לקיתונות של שפכין על העזתו. הכל הבינו שכיוון את דבריו גם לציונים דה-לוקס המממשים את ציונותם במרחק של כ-10,000 ק"מ מכאן. "סיר הבשר" החדש של אמריקה, החל מכרסם באופן אקטיבי בציונות המגשימה, חרף ההוכחות לנזק הנגרם בגינו, במיוחד בתחום ההתבוללות.

אותם טעמי נוחיות מגוונים שמנעו מיהודים להיות ציונים אמיתיים ומגשימים, שרתו ומשרתים את היהודים היושבים בתפוצות ועוסקים בביקורת ממרחק בטוח על ישראל, כשהם משתפים פעולה בכך עם אויביה ויריביה הפוליטיים. אולם, מערכת היחסים הישראלית-יהודית עברה בדור האחרון שינוי משמעותי נוסף, שראוי לעמוד עליו.

בשנה הראשונה לעצמאות ניצחה המדינה החדשה את ששת הצבאות הערבים שפלשו אליה מהמדינות השכנות, ניצחון משכנע. כתוצאה מכך ייצבה קווי שביתת-נשק שהותירו בידיה תוספת טריטוריאלית של כ-50% על מה שהוצע לה בתוכנית החלוקה החמישית של נובמבר 1947. כאשר קמה, מנתה כ-650 אלף יהודים. בשנתיים הראשונות לעצמאות קלטה כ-1.2 מיליון עולים, רובם פליטי שואה, ובהמשך קלטה עוד כ-800 אלף פליטים מארצות ערב. בהנהגת בן -גוריון הלכה מחיל אל חיל. בעוד בדור הראשון לעצמאות הייתה ישראל מדינה קטנטונת, בלתי יציבה, עם כלכלה מצומקת, מאוימת חדשים לבקרים ע"י מלחמות וטרור (בעקר מצרי) ומחפשת את דרכה, הפכה אחרי ניצחון ששת הימים (1967) למדינה אחרת. לא בבת אחת התרחש השינוי; קדמו לו פרישת בן-גוריון, חילופי גברי בהנהגת מפא"י, ממשלות אשכול וגולדה, המאבקים בטרור הפלשתיני, תור הזהב של התנועה הקיבוצית ותור "הזפת" של עיירות ומושבי הפיתוח, תחילתו של המאבק החברתי לשוויון סוציאלי ואירועי מלחמת יום הכיפורים. באירוע זה ספגה ההנהגה "המסורתית" מהלומה פוליטית אדירה בדמות הפתעה אסטרטגית שהנחית עליה סאדאת, הפתעה שעלתה לעם ישראל בקרוב ל-3000 חללים ולפגיעה אנושה בדימויה של ההנהגה המסורתית. גברה ההכרה במשקלו של החוסר העצום בפוטנציאל האנושי שנספה בשואה. "הפרשנות הגלותית" שסיפקה בעקר הקהילה היהודית הגדולה והעשירה מארה"ב למושג "ציונות", החלה לחבל דה-פקטו בהתפתחותה של מדינת-ישראל. מציאות זו תוקנה במידה לא מבוטלת בהשפעת העלייה היהודית מבריה"מ (71-70) ורוסיה, לאחר התפרקות בריה"מ, בשנים 90 - 92.

השמאל הישראלי (תנועת העבודה לשעבר) מעולם לא השלים עם כישלונו הפוליטי ב-1977 וחיפש דרכים לחזור אל מרכז הבמה; במידה מסוימת זה המצב גם כיום והוא מחולל כאוס חברתי, לאומי, אידיאולוגי, מוסרי ומושגי בחברה הישראלית. בין הנושאים המרכזיים בוויכוח, עדיין מצויה השאלה: ציונות בימינו מהי? מוקד ויכוח זה נעוץ בהבדלי ההשקפות בין הימין לשמאל לגבי התיישבות יהודים באיו"ש (במיוחד) אחרי שחרור האזור מהשליטה הירדנית ב-1967.

ויכוח זה מתנהל בנתונים שונים מבעבר. עד לפני שנים ספורות הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם זו של ארה"ב ומנתה כ-6 מיליון יהודים. מספר היהודים בישראל היה דומה. בשנים האחרונות חל שינוי במאזן הדמוגרפי בין שתי הקהילות. בארה"ב מתחזקת ההתבוללות וגדלה ההתרחקות מהיהדות המסורתית בהשפעת נישואי תערובת והיטמעות תרבותית,³ וקטן הריבוי הטבעי (למעט בקבוצה החרדית, שהיא הקטנה ביותר בקהילת ארה"ב). בישראל מתרחש תהליך הפוך, הריבוי הטבעי גדל גם בקרב הישראלים המגדירים עצמם חילונים או מסורתיים. תהליך זה מניע את מרכז הכובד היהודי העולמי מיהדות ארה"ב לישראל כקהילה הגדולה ביותר. מגמות דומות נכרות גם בקהילות יהודיות אחרות בתפוצות.

על-רקע שינויים אלה, דומה שהוויכוח הישן חוזר ומתעורר. אלא שהפעם מערכת האיזונים בין ישראל לבין חלקיו האחרים של העם היהודי שונה. ישראל כיום היא הקהילה היהודית הגדולה בעולם ושעה שקהילות לא מעטות נמצאות בדעיכה, בעקר בגלל ההתבוללות (שמד רוחני), ישראל נמצאת בצמיחה דמוגרפית ובחזרה מודרגת ליסודות התרבות היהודית.⁴ בעבר עמדו המנהיגות והאליטות הישראליות בראש אחד עם מרבית מנהיגי הזרמים העיקריים ביהדות ארה"ב. כיום הממסד הישראלי המוביל, ימני בהשקפותיו הפוליטיות וזה של ארה"ב, השואב את השראתו מהמפלגה הדמוקרטית, בעיקרו שמאלני. בסולם הדורות, מגמה זו מובהקת עוד יותר בדור היהודי הצעיר בארה"ב המבטא שמאל רדיקלי יותר מהוריו. במצב של זהות אינטרסים חזקה בין יהדות ארה"ב לישראל, תלותה הפוליטית והביטחונית של ישראל בארה"ב, הביאה להידוק השותפות. אולם, הפער הנפתח כיום הולך ומצמצם שותפות זו, וצמצום זה אינו לטובת אף אחד מהצדדים.

"התרחקות" יחסית זו מחדדת הבדלי השקפות גם בנושאים משניים ובכללם שאלת משקלה ואופיה של הדת באורח החיים הציבורי-לאומי שמאמצת לעצמה ישראל. כללי המשחק הפוליטיים של ישראל חייבים להיות נחלתם של אזרחיה בלבד. אין מקום להתערבות בכך מצד אנשים שאינם אזרחים, אולם ישראל יכולה וצריכה להתחשב ביהדות התפוצות כעניין של אינטרס הדדי, אך בשום אופן לא כעניין של כפיה או אולטימטומים.

החלוקה הפנימית בתוך יהדות ארה"ב בין רפורמים, קונסרבטיבים וחרדים, אינה מקבילה להסדרים הקיימים בישראל; הרצף הישראלי מגוון יותר וממוסד פחות. הואיל וישראל ביקשה ובצדק להימנע מאינספור גרסאות של יהדות שלא ניתן יהיה לגשר עליהן, קבעה שהרבנות הראשית (שגישתה אורתודוכסית) תהיה הפוסקת הראשית בשאלות הלכה. החלטה זו אינה תואמת את הנורמה המקובלת על יהדות ארה"ב, והיא לצנינים בעיני המנהיגות היהודית של הזרמים הגדולים. אני מעריך שהבעיה איננה בתחום הפרשנות הדתית גרידא, אלא יש לה יסודות עמוקים הרבה יותר בשאלת המנהיגות המובילה של העם היהודי. כשם שיהדות ארה"ב אינה מעוניינת שאנו נכתיב לה דרכי התנהלות, עליה לנהוג כמנועה מלנסות לנהוג גישה אחרת כלפי ישראל.

הסוגיה גולשת מתחום מהותה של "שותפות ציונית אמיתית" לתחום הדומיננטיות ביהדות. אנו קרובים מאוד לדיון בסוגיות מן הסוג:

האם העם היהודי הוא עם אחד, או לקט של קבוצות אתניות בעלות מכנים משותפים מגוונים שיש להם מספר לא זהה של אלמנטים משותפים?

אם העם היהודי הוא עם אחד, היכן צריך להימצא מרכזו הרוחני וכיצד יש לנהלו? מהם הגבולות שבהם נשמעות כל הקהילות, למרכז עולמי אחד הן אוטונומיות; לאן מובילה האוטונומיה בטווח הרחוק. האם העם היהודי מוכן להסתכן בפיצול קבוע בין מרכיביו? ומי וכיצד יקבע מיהו יהודי אותנטי ומיהו יהודי מתחזה? כיצד מיישבים מחלוקת בהינתן שבנושאים חילוניים קיימת גמישות להחלטה דמוקרטית פשוטה ואילו בנושאי הלכה, גמישות כזו אינה קיימת? כיצד מיישבים בין השתייכות לעם היהודי ושמירת קשר עם המרכז העולמי שלו, לבין הנאמנות האזרחית של יהודים במדינות לאום זרות שהם אזרחיהן?

הדיון בשאלת סידורי התפילה ברחבת הר-הבית, מציף בצורה פשוטה ופשטנית חלק מבעיות אלה ולהערכתי לא ייפתר כראוי ללא יישוב הדילמות העקרוניות המשותפות לכולם. פתרון צריך להימצא בכל מקרה בתחום השותפות וההשתתפות ולא בתחום השונות והפיצול.

בכל מקרה, קיימת א-סימטריה ברורה בין ישראל לבין כל הקהילות היהודיות שבתפוצות. רק לקהילה היהודית בישראל ריבונות מדינית, שבצידה מחויבויות מדיניות כלפי מדינות זרות, מחויבויות שעלולות לעמוד בסתירה לזיקתה ליהודי המדינה האחרת. האינטרס הלאומי הישראלי יעמוד תמיד לפני האינטרס של קהילה כזו או אחרת בתפוצות. מאידך-גיסא, החובה של יהודים למדינה שאת אזרחותה הם נושאים, תאלץ אותם תמיד להעדיף מדינה זו על פני ישראל ולכך משמעויות מרחיקות לכת.

בחינה מעמיקה של המציאות וכיווני התפתחותה, מעלה שכשם שלא הייתה סיבה לפקפק בגישה הציונית בראשית הדרך, מפני שגישה זו שאבה את יסודותיה מהמציאות היהודית בתפוצות, זה המצב גם כיום. ציונות ללא חובת הגשמה, היא הצהרה בעלת ערך חלקי בלבד ולעיתים בעלת ערך שולי. כפי שגרסה הציונות תמיד, תנועה לאומית מכוונת לאיחוד לאומי, למרכז אחד, לשותפות גורל, להתפתחות ולאחריות משותפות. לא ניתן לממש זאת ב"תפזורת" ובמוקדם או במאוחר חוסר היכולת ליישב סתירות בין מבנה וולונטרי מורכב ובלתי נשלט למבנה אחוד והומוגני, מוביל למשברים. הואיל ויהדות היא צרוף של דת, תרבות אוניברסלית ולאום הכולל זיקה טריטוריאלית, רק שילוב כל אבני הבניין יחד, מבטא ציונות שלימה, וכזו יש רק אחת. הדיון המורכב הזה משיב גם על השאלה: האם ייתכן שיהודים או ישראלים שהחליטו לעזוב את ישראל ולהגר יבחרו או ייבחרו לכנסת ישראל? תשובתי היא לא! השתתפות בבחירות אפשרית גם לשוהים זמנית בחו"ל, אך יש לקצוב את הזמניות בחוק. הזכות להיבחר מותנית במגורי קבע בארץ. לפיכך, אין להתיר גם למפלגת "זהות" (פייגלין) לאפשר לתושבי חוץ להיבחר לכנסת ברשימתו. זה אומנם פופולרי, פופוליסטי אבל בלתי-סביר בעליל. יהודים שלא נולדו בארץ ומתאזרחים בה יוכלו לבחור;⁵ לגבי לא יהודים, יקבעו חוקי המדינה קריטריונים פרטניים הקשורים במצב אזרחותם.