החיים כמהלך זמני

הבימאי משה קליף, שגם מלווה את הסטודנטים כמורה בסטודיו מזה שנים, ושברקורד העשיר שלו בימוי מחזותיהם של חנוך לוין ופדריקו גרסיה לורקה - יכול לחולל פלאות גם במחזה שאין בו הרבה. מחזה בו כל הסיפורים הקצרים על זוגות רבים, רווקים ומתים חוזרים על עצמם בגירסאות שונות, עד כי היה ניתן לקצרו מעט. אך הקסם שמחולל הבימאי בהפעילו את צוות השחקנים הכה מוכשר, יוצר הצגה עם קצב וענין, טובל בהרבה צחוקים מהסיטואציות הבנאליות הכה מוכרות, חרף המקאבריות שבו.

המחזאי חנוך לוין, שבאין לנו כמעט מחזאים חדשים ומתחדשים בקרבנו, נחשב ומוערך כמחזאי מחונן. בהצגה זו בולטת שפתו היחודית - רזה, משפטים קצרצרים של מילה, שתים או שלוש, אך ללא הפילוסופיה העמוקה שהעניקו לנו סמואל בקט וחבריו שבתיאטרון האבסורד וללא החידושים בשפה של ניסים אלוני. אומנם עצם הרכב המשפטים הקצרים הוא יתרון לשחקנים הצעירים הכה מחוננים, אך מאידך - לא מאפשר לשחקנים (מרוב שפע הדמויות) לבנות דמויות עם עומק והרחבה. לכן קשה יהיה לציין את כולם בפרטים אישיים ונתייחס להצגה עצמה.

הגיבור הראשי בהצגה זו בסטודיו ניסן נתיב, מעבר לבימאי, הוא המוסיקאי שכתב את המוזיקה הנפלאה הכה יחודית, והמלווה את ההצגה בנגינתו על הבמה. עמית ויינר נסך קסם מיוחד על כל קטע בהצגה, והמוזיקה שלו מהווה קול נוסף בהצגה, המשחק על רגשות הקהל ומשפיע על האוירה והמצב רוח. כשרונו כה נפלא, עד כי המוזיקה שלו מורגשת ככלי ראשון בתזמורת הבנויה מהשחקנים והיוצרים גם יחד. כך גם עיצוב הבמה החכם, המינימליסטי ויפהפה של דני בילינסון והתאורה המכוונת היטב של אורי רובינשטיין. קטעי התנועה והריקוד הכה מגוונים של מרינה בלטוב מהווים גם הם חלק מרענן ומשובב ויזואלית ביצירה.

מנין ההגדרה של המחזות של לווין כטריוויה מירבית? המחזה אורזי המזוודות מכיל את כל המרכיבים החוזרים ונשנים באופן קבוע בכל מחזותיו של לווין. כך שראית אחד - הבנת את כולם. הפחד מהמוות, החוזר ומודגש בכל מחזותיו. ההתייחסות לבעיות בעיכול הגורמות לעצירות, עד למוות - אלה פותחות את המחזה. ובכעין בריטואל, כל קטע מסתיים במוות של אחת הדמויות, כשכל היתר עומדים בהלוויה ואחד סופד. ביניהם בולט ידין הרשקוביץ בהופעתו ובקולו היפה בין יתר השחקנים ששרים אף הם בקול נעים. דור בכר, במיבטא רוסי כבד, מצחיק ומלבב בהספדים שלו, ובהמשך כשחקן ורקדן בעל חוש קצב וחן. דניאל מיוני מאוד מרשים הן כ-צבי, שמת בתחילה, ויותר מכל - בדמות המוות בבגד השחור, המגיח מדי פעם לקטול את אחת הדמויות. ולקראת סיום, חוזר בלבוש לבן כמת עם זוגתו המתה, כשהם מפתים את בנם יחידם להצטרף אליהם ולהתענג על הנוף הנפלא בשמיים. לין אשרוב כ-לולה, בן רביניאן מצוין כגיבן הנכסף לאהבה, ומסמל את כל אותם שלא מצליחים להגשים את תשוקתם. אלא שמי שגואלת אותו היא הדמות המשעשעת והמצחיקה מכולם - דיאנה גולבי, כזונה בעלת הגוף העסיסי והתנועות המפתות, שכל גבר מתפתה לשלם לה ולהגיע לסיפוק. מה שמכיל בחובו בעצם ביקורת על הגברים בכללותם.

הדר גלזינגר מגלם את הבן המגמגם בהמון חן. הילה מן כביאנקה, האלמנה הנאה שכבר בהלווויה מתחברת למספיד והופכת לבת זוגו. בכלל - מין מהווה גורם מחבר את כולם, אך היכן האהבה? את דמות הסבתא הישישה שאמורה לעבור לסנטוריום, אך מסרבת וחוזרת שוב ושוב בכל סצינה - דמות שחנה מרון המנוחה גילמה בהפקת התיאטרון הקאמרי, שם ביצעה רק שתי גיחות לבמה תוך שתיקה והליכה שפופה כיאה לגילה, - כאן מבוצעת בסצינות חוזרות רבות בכשרון רב בידי השחקנית הצעירה נעם באר, שמגלמת גם את אשתו של ברונו הופשטטר (תמיר גינזבורג). תפקיד הסבתא הוגדל בהפקה זו וקיבל נוכחות ומשמעות, כמו הופעתו החוזרת ונשנית של המוות, האיש בשחור, דניאל מיוני.

אלה הם רק חלק מהקאסט הגדול והמוכשר, שנקווה שבהפקות הבאות ייחשף יותר לעומק ויזכה להכרה בכשרונות שהציגו בהצגה זו. יש לציין לטובה את השיפור בהגיית השחקנים, כך שרוב הטקסט מובן לקהל, מלבד בצעקות. נקודה ששחקנים צעירים רבים מוטב שיתנו את הדעת עליה.

אורזי המזוודות התאבים לעבור ולהגיע להשגת מטרתם, כשבעצם מה שמצפה להם, ולכולם, הוא רק המוות. הפקת אורזי המזוודות של הסטודיו של ניסן נתיב בת"א חושפת מחזור חדש ומשובח של שחקנים, שכפי שקורה במקביל בשאר בתי הספר למשחק הרציניים כאן, (בית צבי, סטודיו יורם לוינשטיין וסמינר הקיבוצים) המשדרגים את איכות השחקנים המצטרפים לתיאטרון הישראלי, ובכך משנים את הזיכרון הקולקטיבי של רבים מהדורות הקודמים. הם לא רק מחוננים, אלא זוכים להשכלה רחבה בתחום, לנסיונות בכל סוגי המחזות - ולכן, הם אלה שמהווים את עתיד התיאטרון הישראלי.

שאפו לכל השחקנים והיוצרים.