כאשר פוצל ערוץ 2 בין קשת לבין רשת, התחזית המוסכמת על הכל הייתה שלפחות אחד משני הערוצים יקרוס. השוק הישראלי פשוט קטן מדי, ואין בו מקום לשלושה ערוצים מסחריים לצד ערוץ ציבורי ועוד מאות ערוצים בלווין ובכבלים. אפילו בארה"ב הגדולה יש רק חמישה ערוצים לאומיים מרכזיים (ABC, CBS, NBC, CNN ופוקס). ערוץ 10 נמצא בצרות מאז הקמתו, וערוץ כאן 11 חי רק בזכות כספים ציבוריים. לא צריך היה להיות גאון גדול או אפילו להבין יותר מדי בכלכלה ובתקשורת; הנתונים אמרו את הכל.

מהר מאוד קרה הדבר הצפוי ביותר: שני הערוצים המסחריים החלשים – 10 ורשת – החליטו להתמזג. לא בטוח שזה יציל את הערוץ המאוחד, אבל לפחות יהיה לו סיכוי לשרוד. הרשות להגבלים עסקיים, שהיא המופקדת הראשית על שמירת התחרות, אישרה את המיזוג משום שהכירה במציאות: זה לא האם תהיה תחרות בין שלושה ערוצים, אלא האם תהיה תחרות בכלל – משום שבלעדיו, גם רשת וגם 10 לא יחזיקו מעמד.

השבוע באה הרשות השנייה והחליטה שהיא צריכה עוד שימוע ועוד פרטים ועוד נתונים. יכול להיות שמדובר במשחקי כבוד, יכול להיות שמדובר בפקידים שרוצים להצדיק את קיומם, יכול להיות שמדובר בטמטום. מה שברור הוא, שההחלטה הזאת התקבלה תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות והמספרים החד-משמעיים. אז אולי בסוף הרשות תאשר את המיזוג, אבל בינתיים ברור שהיא מנותקת מהמציאות – ומי יודע אלו החלטות הרסניות נוספות תקבל משום שהעובדות לא מעניינות אותה.

ידועה האמרה לפיה סטטיסטיקאי מעדיף שעון עומד על פני שעון שמפגר בשנייה ביממה, משום שהראשון מראה את השעה הנכונה פעמיים ביממה. גם לדונלד טראמפ זה קורה: אלוף העולם בהתעלמות מעובדות ובעיוות נתונים, בהמצאת מספרים ובהפרחת כזבים – גם לו קורה שהוא צודק. ואז מתברר שמתנגדיו יודעים גם הם היטב כיצד להתעלם מהעובדות שאינן נוחות להם.

בשבוע האחרון זה קרה פעמיים. כריסטין בלייסי-פורד ודבורה רמירז לא סיפקו ראיות כלשהן לטענותיהן נגד השופט ברט קוואנו – אבל את הדמוקרטים והתקשורת העובדה הברורה הזאת ממש לא מעניינת. מבחינתם, יש ק"ן טעמים מדוע אין ראיות ומדוע זה לא משנה ומדוע קוואנו הוא עבריין מין. כאשר זה נוח מבחינה פוליטית, חזקת החפות והחובה לקיים הליך הוגן נעלמות כלא-היו – וזה מצידם של ליברלים שאמורים לעמוד על משמר זכויות האדם.

הנושא השני הוא הכלכלה האמריקנית. כאן יש מספרים: צמיחה מהירה בקצב של 4.1% בשנה, אבטלה של 3.7% (השיעור הנמוך ביותר מזה 49 שנים) ושיאים במדדי המניות בוול סטריט, גם אחרי הנפילות השבוע. אבל אז מתווכחים האם צריך לייחס את המצב המצוין הזה לטראמפ או שמא לברק אובמה. מעניין. אני לא זוכר שבשנת 2010 היה מי שטען שאת ההתאוששות מהמשבר של 2008 צריך לייחס לג'ורג' בוש הבן. אז ככה: או שהכלכלה מגיבה אחרי שנתיים ואז הקרדיט מגיע לנשיא הקודם, או שהנשיא המכהן זכאי לשבחים כשם שהוא הכתובת לטרוניות. אבל כאשר עסקינן בטראמפ, העובדות לא מעניינות – גם כאשר הוא מדבר וגם כאשר מדברים עליו.

אני מיודד עם אפי נוה ויש לי קשרים עסקיים עם מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין, שהחלו כאשר הוא היה יו"ר ועד המחוז. זה מן הסתם פוסל אותי מלכתוב בעניינו; רק יריביו יכולים לכתוב נגדו בצורה אוביקטיבית, נכון? ובכל זאת, תרשו לי לשאול שאלה קטנה: מה העובדות בעניינו? מישהו יודע מה בדיוק קרה, מה המשטרה מייחסת לו והאם ובמה הוא הודה? נכון לרגע זה, התשובה שלילית – כי אין שום הודעה רשמית והכל מתבסס על הדלפות חלקיות ועל שמועות מגמתיות. ואגב: זהו חוסר אחריות משווע של המשטרה, אם כי ממנה אין לי שום ציפיות.

אבל כרגיל, העובדות לא מעניינות. מי שלא אוהב את נוה ובעיקר מי ששונא את הקשר הטוב שלו עם איילת שקד, ממהר להחליט שהוא צריך להשעות את עצמו מהוועדה לבחירת שופטים, להתפטר מראשות לשכת עורכי הדין, להתכונן לשלילת רשיונו ולהכין תיק לכלא. לא מאמינים? זה בדיוק מה שנכתב בכמה אמצעי תקשורת, כולל מפיה של ד"ר לימור זר-גוטמן המציגה את עצמה כמומחית לאתיקה – ואשר חרצה בפומבי את דינו של נוה מבלי שיהיה לה כל בסיס עובדתי (מעניין מה היא הייתה אומרת על מישהו אחר שהיה עושה זאת).

באמצעי תקשורת אחר החלו לנתח מהן העבירות שאפשר לייחס לנוה – כאשר עוד לא ברור מה בדיוק אירע בנתב"ג. במילים אחרות: בקומה הראשונה יש ספקולציה לגבי העובדות, עליה מניחים ספקולציה לגבי העבירות, ולמעלה – ספקולציה לגבי העונש. יכול להיות שיש בסיס לקומה הראשונה, יכול להיות שלא; זה לא מפריע לקבלנים לבנות עליה בניין לתפארת.

אולי נחכה לעובדות? אולי נחכה לדעת בצורה מסודרת מה קרה? זה בדיוק מה שאמרה שקד – ואז חטפה ריקושטים ולפיהם היא מגנה על נוה. וכאשר אסתר חיות לא התבטאה – משום שהעובדות לא ידועות ומשום שזה לא עניינה (נוה הוא נציג הלשכה ושקד היא יו"ר הוועדה) – נמצאו מי שהתנפלו גם עליה. ככה זה כאשר העובדות נתפסות כמטרד שמונע את השגת המטרה, ובמקרה הזה – חיסול אישי ופוליטי.

התנועה לקידום השרגא עתרה השבוע לבג"ץ נגד החלטתו של גלעד ארדן שלא להאריך את כהונתו של רוני אלשיך. כדרכו, אליעד שרגא לא נותן לעובדות לבלבל אותו. כדרכו, שרגא ממנה את עצמו למשגיח הכשרות הראשי. וכדרכו, שרגא מתעלם אפילו מבג"ץ עצמו – גם כאשר הוא פונה אליו. ומה הפעם? דבר פשוט ביותר: יש אדם שנפגע במישרין מההחלטה של ארדן – קוראים לו רוני אלשיך. הוא לא פנה לבית הדין לעבודה, הוא לא פנה לבית המשפט לעניינים מינהליים, הוא לא פנה לבג"ץ. להפך: אלשיך פרסם הודעה – מכובדת ומכבדת – בה הודה על האפשרות שניתנה לו לשרת כמפכ"ל ובה הוא מבטיח להעביר את התפקיד בצורה הטובה ביותר.

פסיקה עקבית של בג"ץ קובעת, שעותר ציבורי לא יישמע במקום בו קיים נפגע ישיר שבחר שלא לעתור בעצמו. קשה לחשוב על נפגע ישיר יותר מאשר מי שכהונתו לא הוארכה – וכאמור, הנפגע הישיר הזה השלים בפומבי עם ההחלטה. העובדה הקטנה הזאת לא מפריעה לשרגא לרוץ לבג"ץ ולתקשורת, והוא לא מתמודד איתה אפילו במילה אחת ב-29 העמודים הגדושים באמירות צדקניות, מתנשאות ומשתלחות. תהיו בטוחים שזה לא יעלה לו אפילו שקל אחד.

אפשר להתווכח על מידת דיוקם של דיווחים רבים בתקשורת, ולפעמים זה עניין של נקודת מבט ושל מקורות מידע. אבל יש מקרים בהם אמצעי תקשורת מתעלמים מעובדות ברורות, ובאופן טבעי – אני רואה את זה במיוחד בתחום המשפט. הנה שלוש דוגמאות מהשבועות האחרונים.

לפני שלושה שבועות יצא ידיעות אחרונות בכותרת ראשית: בית המשפט הורה לראשונה למדינה להכיר בגיור פרטי. על הידיעה היה חתום כתב הדתות של העיתון; איש לא חשב שאולי כדאי שכתב משפטי יטפל בידיעה על פסק דין. כפי שהראיתי באותו יום, הכותרת הייתה מופרכת מיסודה. בית המשפט לא הורה ולא קבע תקדים, אלא קבע בהסכמת המדינה שבמקרה הנקודתי הזה ובנסיבותיו המיוחדות – יכיר משרד הפנים בגיור פרטי. נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, אהרון פרקש, הדגיש היטב שזה איננו תקדים. אבל בידיעות אחרונות לא טרחו לקרוא את פסק הדין – המשתרע על פני לא פחות מעמוד שלם – או שקראו ולא הבינו, או שהבינו והחליטו להתעלם.

בערך באותו זמן חגגו כמה אמצעי תקשורת את פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בעכו, אשר מצא שמצלמות המהירות אינן אמינות. ואילו השבוע אותם אמצעי תקשורת בישרו על תקדים (כלשונם): בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב אסר על העירייה להשתמש במצלמות המותקנות על בניינים בעיר לצורך מתן דוחות חניה.

כאן צריך להחליט האם מדובר בבורות משוועת או בהטעיה זדונית, בגלל שבשני המקרים התעלמו הכותבים והעורכים מעובדה קטנה אחת: אין כזה דבר, תקדים של בית משפט שלום. פסיקותיו של שופט שלום אינן מחייבות אפילו אותו עצמו, שלא לדבר על חבריו לאותה ערכאה. בית משפט מחוזי נותן פסקי דין מנחים לשלום; היחיד שקובע תקדימים הוא בית המשפט העליון. אבל למה לתת לעובדות לקלקל כותרות?

עוד משהו שקשור לתקשורת: סקרים פוליטיים המתייחסים למצבים שאינם קיימים. זו לא תופעה חדשה, אך אין זה אומר שצריך להשלים איתה. השבוע סיפרו לנו מה יקרה אם בני גנץ יתמודד בבחירות הבאות בראש רשימה עצמאית וניבאו לו לא פחות מ-12 מנדטים. זה אידיוטי וחסר אחריות, מכמה סיבות. ראשית, גנץ לא הודיע שהוא מתמודד. שנית, גנץ לא הקים רשימה עצמאית. שלישית, דעותיו אינן ידועות. רביעית, לא ברור מתי יהיו הבחירות.

חוץ מזה, איכשהו – כמעט תמיד הסקרים בוחנים אפשרויות שמטרתן להפיל את בנימין נתניהו או לפחות לכרסם בכוחו. מה יקרה אם גבי אשכנזי יצטרף ליאיר לפיד, כמה מנדטים יקבלו ביחד יאיר לפיד ומשה כחלון, כמה מנדטים בני גנץ יקח מהליכוד, מה התחזית אם אהוד ברק יעמוד בראש המחנה הציוני. משום מה, לא בודקים את ההשלכות של מיזוג בין הליכוד לכולנו, של חבירה בין הליכוד לבית היהודי או של ברית מחודשת בין הליכוד לבין ישראל ביתנו. תאמרו: זה לא מעשי. ואני עונה: זה מעשי לא פחות מאשר לפיד-כחלון-אשכנזי (וגם את זה כבר ראיתי).

בקיצור: מדובר בפנטזיות של אמצעי תקשורת מתוסכלים, שרוב העם אינו מוכן להישמע לתכתיביהם. אז מה אם המציאות שונה. אז מה אם העובדות מראות שאין כאלו רשימות. כבר הבנו את העיקרון: לעובדות אין שום חשיבות.