הפעם זהו סיפור עצוב, שבא ככל הנראה לסיומו עם מציאת שרידי גופתו של הטייס יקיר נווה (לייפר), אחרי שאבד בכנרת, בטיסת אימונים, לפני למעלה מ-56 שנים. יקיר היה מדריך טיסה בבית הספר לטיסה של ח"א - בוגר קורס הטיס מס' 31 - והיה בטיסת אימונים עם חניך, במטוס פוגה מגיסטר - מטוס האימונים הראשוני של חיל-האוויר באותן שנים) בהתרחש התאונה. מעל לכנרת, השתבש משהו בטיסה (אינני בטוח שידוע אפילו כיום מה בדיוק קרה שם) והמטוס נפל למים ושני נוסעיו נספו.
הסיפור עצמו סופר כבר בעיתונות מספר פעמים. גופת החניך אותרה כבר לפני שנים רבות ואילו מגופתו של יקיר נתגלו בהדרגה שרידים משניים, כשעיקר מסת הגוף חסרה עד לאחרונה. האירוע התרחש ב-1962. באותה תקופה עדיין ישבו הסורים על הרמה והתנועה בכנרת הייתה מוגבלת וכרוכה בסיכונים רבים, בשל איום תמידי בפתיחה באש מצדם על המחפשים. אפשר שקשיים אלה היו בין הגורמים שהביאו להתמשכות החיפושים זמן כה רב. שכן שינויים בקרקעית הכנרת בהשפעת זרמים, מעיינות וצמחיה, כיסו חלק מהשרידים או הניעו אותם ממקומם המשוער. מאמצי החיפוש וההתמדה בו, ראויים לכל שבח. גם משך הזמן וגם היקף המאמץ שהושקעו בחיפוש עצומים. לעיתים נראה היה כאילו איזו יד נעלמה משבשת מאמצים אלה ומתעתעת במחפשים ובכל מי שהמתין בכיליון עיניים לסיום הפרשה.
את יקיר הכרתי בבית הספר העממי - למדנו יחד בכיתות א' - ג' ונפגשנו בהפתעה כילדים, בשכונה חדשה בדרום רמת גן, כאשר עברתי לגור בה עם הורי מצפון העיר. השכונה התחילה את חייה ברחוב אחד באמצע שדה פתוח, פחות ממאה מטרים מחפירה אנטי-טנקית וחומת קורות עץ ממולאת חצץ בנוסח ימי "חומה ומגדל". שני אלה היוו את קו ההפרדה בין "המרחב היהודי" של דרום רמת-גן לבין "המרחב הערבי", שבאותם ימים היה שייך לכפר סַלַמֶה (מעין פרבר של יפו). הבתים הראשונים היו מצופים אבן ירושלמית ושוכנו בהם חיילים משוחררים מהבריגדה העברית של ימי מלחמת העולם ה-2; אביו של יקיר היה אחד מהם. הימים ימי מלחמת השחרור, האווירה והמשחקים בהתאם והשכונה גדלה ובהדרגה היו בה ותיקים וחדשים, קבוצות יריבות וליגות משחקים שונות, כיאה לילדים. הימים עד לסיום בית הספר העממי, היו שמחים, פעילים, שובבים ועתירי "הרפתקאות" באזור וגם מחוצה לו. אני הגעתי לגור באותו רחוב ימים מספר אחרי נפילת יפו, ובריחת הערבים ללוד ורמלה ומשם לאיו"ש.
הקרבה בגיל בינינו יצרה גם קירבה חברית ובילינו בשנים אלו לא מעט זה בחברת רעהו. הדמיון בשמות המשפחה יצר ביבול לא קטן, ששרת את הקונדסות המקומית לא אחת.
הדרכים נפרדו מעט לאחר סיום ביה"ס היסודי וכל אחד הקדיש זמן רב יותר לעיסוקים טיפוסיים משלו, לפעילות נוער ממוסדת, לבנות וחברים נוספים ועוד. יקיר היה נער טוב מראה ושובב, והיו לכך עדויות לא מעטות בקורותיו באותן שנים. לקראת סיום ביה"ס התיכון, פנה יקיר ללמוד תחזוקת מטוסים בביה"ס הטכני של ח"א בחיפה ואני שהתנדבתי עוד קודם לגדנ"ע אויר ופעלתי במסגרתו כשלוש שנים, הסתכלתי על עולם הטייס מזווית מעט אחרת. כשהגיע הזמן להתייצב לשירות הצבאי, לאחר הבדיקות הרפואיות, נמצאתי ראוי להצטרף לקורס טיס. אצל יקיר שהתגייס מעט מוקדם ממני, התגלו מגבלות רפואיות שמנעו ממנו ללכת בדרך דומה. כשהתגייס, הוצב בהתאמה עם לימודיו לתפקידים טכניים בחיל-האוויר.
לוח הזמנים הצבאי שלי, הוביל אותי להיות חניך בקורס טיס מס' 30 של חיל-האוויר. כאשר נפגשנו בחופשות, היה ברור לי שפער המסלולים בין שנינו בח"א מכרסם ביקיר, ששאיפתו להגיע לטיס רק התגברה ככל שנמשך שירותו בח"א. התמדתי כחניך בקורס הטיס כשנה ואז הודחתי ממנו מטעמים שהוגדרו "כאי-התאמה בטיסה". סירבתי להמשיך בקורס נווטים ופרשתי מהטיסה הפעילה.
כניסתי לקורס טיס הייתה עבור יקיר כ"סדין אדום" והשאיפות הישנות התעוררו ביתר שאת והאיצו בו לנסות את מזלו שנית לחזור על המבחנים הרפואיים ולנסות להגיע לטייס. לאחר מאבק ארוך, בו הגיע בין היתר לראיון אישי עם מפקד ח"א דאז,
עזר ויצמן. לאחר שבמצבו הבריאותי חל שיפור וח"א היה מוכן להתגמש מטעמי מחסור בכ"א מתאים בטייס. נאות מפקד החייל לאפשר ליקיר להצטרף לקורס 31, שאותו סיים בהצלחה כטייס קרב. לאחר התקדמות בסולם ההכשרה החיילי המקובל, חזר כמדריך בדרגת סגן לבית הספר לטיסה.
הגורל הכין לו, למשפחתו, לחבריו ומוקיריו המשך מסלול אחר מזה שאליו חתר; ויום אחד שמעתי ברדיו על התאונה. מאבקו לחזור לטייס והצלחתו במאבק בחיל-האוויר דאז אינם מובנים מאליהם; היה זה מקרה נדיר מסוגו. חבל מאוד שכך נגמר הסיפור וטוב שעתה משיובא לקבר ישראל, יוכל לנוח בשלום על משכבו.
