שלמה כהן היה ראש לשכת עורכי הדין והוא מעורב בשורה ארוכה של הליכים משפטיים. המקרה הבא הוא דוגמה מובהקת לאמרה הידועה: עורך דין המייצג את עצמו – נותן שירות גרוע ללקוח טיפש.

כהן תבע 41,000 שקל מחברת התעופה טורקיש איירליינס, בטענה שסירבה להעלות אותו לטיסה מאיסטנבול לניו דלהי – מה שאילץ אותו לטוס רק למחרת, לשלם 180 אירו ולהתרוצץ אחרי מזוודותיו. בית משפט השלום בתל אביב דחה את התביעה, והשופט המחוזי עודד מאור דחה את הערעור (בו כהן ייצג את עצמו לצידו של עו"ד חוסני זועבי).

מאור קבע, כי כהן לא התייצב בזמן – וזו הסיבה שלא טס. הוא גם אומר, כי הייתה של כהן בפיו טענה עובדתית הפוכה מן המציאות: כהן טען ששעת סגירת הטיסה הופיעה על כרטיס העלייה למטוס "באותיות מיקרוסקופיות" – אבל הכרטיס, שהוא עצמו הגיש, הוכיח שהדברים דווקא נכתבו בגופן גדול. שופט השלום אודי הקר ציין בפסק דינו עוד תמיהות (כלשונו) העולות מתביעתו של כהן, וגם שהוא התעקש לנהל הליך מלא ותבע סכומים מוגזמים ללא כל הוכחה. התענוג עלה לכהן 35,000 שקל בשתי הערכאות.

שרון נהרי הוא עורך דין פליליסט, המעסיק יחצ"ן צמוד שמדווח כמעט מדי שבוע על מהלכיו של לקוחו וגם מספק פרשנות לכל מאן דבעי. אבל את פסק הדין שעליו נספר עכשיו, הוא משום מה (ובעצם ברור על שום מה) לא דברר.

נהרי הגיש תביעה נגד חברת הבנייה אזורים, בטענה שהפרה הסכם שחתם עימה לרכישת דירה ברמת גן. הפרויקט בוטל משום שאזורים לא הצליחה להשיג היתרים נדרשים, ונהרי טען – לא פחות – שהיא הכשילה בכוונה את הבנייה, בניסיון להתעשר על חשבונו. לכן, דרש נהרי שהדירה תיבנה ותימסר לו. מפסק דינו של השופט המחוזי רחמים כהן קשה להבין מה בדיוק ציפה נהרי שיקרה: שכל הפרויקט ייבנה בלי היתר? שתיבנה רק הדירה שלו? שאזורים תשיג איכשהו היתרים שלא ניתנו לה?

מכל מקום, כהן דחה את התביעה. נהרי, שיוצג על-ידי עורך דין, הסתמך על חוות דעתו של האדריכל עודד גלרון, אך כהן אומר שהיא חסרת ערך: האיש אינו מהנדס, אין לו ניסיון בפרויקטים בקנה מידה שכזה, הוא לא עיין בכתב ההגנה, לא בדק את תיק הבניין – ובפועל אישר בחקירתו הנגדית את טענותיה של אזורים, לפיה דרישות תכנוניות של עיריית רמת גן מנעו את הבנייה.

"הוראות ההסכם ברורות והתובע, עורך דין במקצועו, היה מודע להן והבין אותן", ממשיך כהן. הוא מצטט את דבריו של נהרי עצמו: "הייתי מודע לזה, אין לי טענה שהתנאי המתלה לא תקף... אני לא אומר שלא הבנתי דברים בהסכם, אני הבנתי הכל". לבסוף, אומר כהן, נהרי לא הוכיח שאזורים התעשרה על חשבונו ולא הוכיח את טענותיו כאילו הוצג לו שהצורך לקבל היתר בנייה הוא תנאי פורמלי בלבד. המחיר: 35,000 שקל.

כבר כתבתי בעבר על עו"ד דוד גולן, העוסק בתחום התעבורה ומגיש בצורה שיטתית לבית המשפט העליון בקשות רשות ערעור חסרות כל סיכוי על פסקי דין של בתי המשפט לתעבורה, לאחר שהערעורים נדחו בבתי המשפט המחוזיים. חסרות כל סיכוי – בשל ההלכה הבסיסית, ולפיה דיון בגלגול שלישי יהיה רק במקרים חריגים המציבים שאלה משפטית רוחבית המחייבת הכרעה, או כאשר קיים חשש ממשי לעיוות דין. תהיתי מה גולן אומר ללקוחותיו לפני שהוא לוקח אותם לעוד מערכה מיותרת, מתסכלת ויקרה.

השבוע שבר גולן את השיאים של עצמו. בית המשפט לתעבורה השבית לחודש את מכוניתה של שרה דמוזה לאחר שבעלה, ראובן דמוזה, נתפס כשהוא נוהג בה בשכרות. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וגולן כדרכו פנה לעליון. אבל כאן התברר פרט מכריע: הבקשה הוגשה לאחר שחלפו 30 ימי ההשבתה. גולן ידע היטב שהוא פונה אחרי המועד, לא ביקש סעד כלשהו ורק העלה טיעונים משפטיים בנוגע להוצאת צווים כאלה.

השופט נעם סולברג נאלץ להזכיר לו: "דין הבקשה להידחות מחמת היותה תיאורטית. כלל ידוע הוא, כי לא תינתן רשות ערר במקום שבו השאלות העולות בבקשה הן תיאורטיות גרידא, וכאשר לקבלת הערר לא צפויה להיות השפעה על המבקש עצמו... מוטב היה להימנע מהגשת הבקשה: הן בהיותה תיאורטית, הן בהעדר הצדקה, לפי תוכנה, לדון בעניינה ב'גלגול שלישי'".

הפעם אני תוהה, מה גולן יגיד ללקוחותיו כאשר יראו את המשפט האחרון, וישאלו מדוע בכלל הכניס אותם להרפתקה הזאת, שלא יכלה להביא להם שום תועלת, אלא רק לשרת את האינטרסים של גולן עצמו. יכול להיות שיש להם אפילו עילת תביעה נגדו – ואולי באמת הגיע הזמן שלקוחות יתחילו לתבוע עורכי דין שמשכנעים אותם ללכת לקרבות אבודים מראש.

עמותת אור לראי"ה, המגדירה את עצמה כעוסקת במורשת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, תובעת 50,000 שקל נגד מאתר האינטרנט החרדי כיכר השבת בטענה ללשון הרע. באמצעות עו"ד יובל חרל"פ, היא הגישה בחודש שעבר תביעה על פרסום באתר מינואר 2013 – שיהוי בעייתי בפני עצמו – שנעשה תחת הכותרת "הרב קוק התנגד ללימודי חול אפילו לשעה ביום". לטענת העמותה, מדובר ב"פרסום שקרי ומביש שנועד לפגוע בקבוצה גדולה מאוד של אנשי הראי"ה קוק זצ"ל, מוקירי זכרו ומורשתו, שהתובעת מייצגת אותם נאמנה".

זוהי דוגמה מובהקת לתביעות לשון הרע הנראות כאילו עורכי הדין שכתבו אותן, הסתפקו בקריאת שלושת הסעיפים הראשונים של חוק איסור לשון הרע. בדרך כלל הרושם הוא שהם לא טרחו להגיע לסעיפים 15-13, הכוללים את ההגנות; חרל"פ, כך נדמה, לא קרא אפילו את סעיפים 4 ו-5. אז הנה, כשירות עבורו, שני הסעיפים:

"4. לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה... 5. לשון הרע על אדם שפורסמה אחרי מותו, דינה כדין לשון הרע על אדם חי, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה". כלומר, אדון חרל"פ, אם אתה תובע בשל "מוקירי זכרו ומורשתו" של הרב קוק – נפלת בסעיף 4; ואם אתה טוען שזו פגיעה בזכרו של הרב – נפלת בסעיף 5. המסקנה: לא יזיק לקרוא את החוק לפני שמנסים לטעון לפיו.

מה דעתך על ידוען שמגיש תביעה בשל פגיעה בפרטיותו? נשמע קצת סתירה במונחים, נכון? ודאי בעידן הרשתות החברתיות, בו ידוענים מפציצים ללא הרף ציוצים ופוסטים ותמונות באינסטגרם. ולפני הכל, הרי מדורי הרכילות הם צינורות החיים של הידוענים, וסוכניהם/יחצ"ניהם עושים מאמצים עצומים להכניס אותם לשם. מובן, שאין זה אומר שידוענים מאבדים את זכותם לפרטיות, ודאי בנושאים אינטימיים, אבל יש כנראה סיבה לכך שאני לא זוכר מתי נתקלתי בתביעה כמו זו של הדוגמנית ומעצבת התכשיטים אדל בספלוב.

עו"ד יפעת בן-דוד עמית הגישה בשמה של בספלוב תביעה בסך 200,000 שקל נגד שידורי קשת, בטענה לפרסום "ציני ומרושע" לפיו היא בהריון. האמת היא, שנאלצתי לקרוא פעמיים את התביעה כדי להבין מה הטענה: האם הפרסום היה שקרי או לא? בן-דוד עמית כותבת בסעיף 2, כי "התובעת ביקשה לשמור לעצמה רגע פרטי עד שניתן יהיה לשתף עימו את העולם ולפרסמו בעת בה היא מעוניינת לפרסמו ובדרך בה הינה מבקשת לפרסמו". אבל בסעיפים 11-10 נכתב, כי בספלוב הכחישה את הידיעה כאשר אנשי אתר מאקו (השייך לקשת) ביקשו את תגובתה עליה.

רק בהמשך התביעה ניתן להבין, כי הכחשתה של בספלוב הייתה שקרית. וכאן בהחלט יוכל בית המשפט לקבוע – אם בכלל ייפסק שהייתה פגיעה בפרטיותה (קשת טוענת שבספלוב עצמה חשפה את הריונה) – שהיה לה אשם תורם משמעותי. היא הייתה יכולה לומר את האמת ולבקש לשמור על פרטיותה, ואף לערב מיד את עורכי דינה – במקום לשקר. קשת יכולה לטעון: בספלוב אמרה שזה שקר, אנחנו ידענו שזו אמת, היא לא אמרה שמדובר בפגיעה בפרטיות – ולכן היינו רשאים לפרסם.

ועוד הערה אחת לבן-דוד עמית, העושה טעות נפוצה בתביעות הנוגעות לשם הטוב. היא מצטטת מפסק דינו של בית המשפט העליון בתביעתו של אברהם שפירא נגד אריה אבנרי: "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר". חבל שהיא לא קראה את כל פסק הדין: העליון קבע שם, כי חופש הביטוי קודם לזכות לשם טוב, והתיר לאבנרי לפרסם את ספרו על שפירא.

שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, תמר אברהמי, היא סטנדאפיסטית מבוזבזת. יש לה הרצאה על סדרי דין אזרחיים, שגורמת לשומעים להתגלגל מצחוק. איך נושא משמים שכזה יכול להיות מצחיק כל כך? משום שאברהמי שמה ללעג ולקלס את הצורה הבומביסטית בה נכתבים כתבי טענות. מי ששמע את הרצאתה וחושב שהיא הגזימה, מוזמן לעיין בכתבי התביעה המצורפים כאן.

את האחד כתבה עו"ד אסנת אהרוני-שלחון בשמה של חברת לאונרדו סקין קר, הטוענת שחברה אחרת סיפקה לה תכשיר קוסמטי בלתי ראוי לשימוש. כבר בסוף הסעיף השני היא כותבת: "לקרוא ולא להאמין!!!!!". בסעיף השלישי היא משתמשת בפעם הראשונה בגופן מוגדל, בנוסף לגופן המודגש: "שהתכשירים לא השיגו את מטרתם והתובעת לא הצליחה למכור". אהרוני-שלחון חוזרת לגופן הזה בסעיף הבא, לשלושה סימני קריאה בסוף הסעיף התשיעי, ואז היא זורעת את הגופן המוגדל כפטריות לאחר הגשם. שלא לדבר על הגופן המודגש החוזר שוב ושוב, לעיתים עם קו מתחתיו ולעיתים באותיות מוגדלות.

השיא הוא לכאורה בסעיף 52: גם הדגשה, גם הגדלה וגם שלושה סימני קריאה. השיא הזה חוזר גם בהמשך, כאשר כל סעיף 66 זוכה ליחס מיוחד זה, בליווי המילים "מחדל שאין כמותו!!!". אבל מאחר ששיאים נועדו להישבר, בסעיף 72 יש מכשיר חדש: גופן אדום, והוא כמובן גם מודגש ומוגדל ושני סימני קריאה אחריו. אהרוני-שלחון רצתה עוד שיא, ולכן בסעיפים 74 ו-76 הוסיפה קווים להגדשה ולהגדלה – אם כי חסה עלינו וויתרה על סימני הקריאה. ולבסוף – רעם התופים בסעיף 88, עם גופן מוגדל כפליים.

את התביעה השנייה כתבה עו"ד רקפת דובריש-לוי, בשמם של חברת נפטיי ובעליה, התובעים 3.5 מיליון שקל בטענה ללשון הרע. כרגיל, התביעה זרועה בביטויים מפוצצים: "מעשה חמור מאין כמותו", "השתלחות חסרת תקדים שטרם נראתה כדוגמתה", "גורמים לתובעים לנזקים בלתי הפיכים", "לא בחלו באמצעים", "תמונה מחרידה", "בצורה בוטה ונוראה", "התנהגות נפשעת", "ההלם, השוק והבושה" ואפילו "פגיעה אנושה בתובעים, באורך חייהם" – כן, באורך (ולא באורח); הנתבעים כנראה רוצחים את התובעים.

התרומה הייחודית של דובריש-לוי לנוף התביעות הוא השימוש הנדיב שלה בסימני קריאה. "טירוף לשמו!!!!!!!" היא כותבת בסעיף 29, ואז מגיע סעיף 41: "לקרוא ולא להאמין!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" נחסוך לכם את הספירה: יש שם 37 סימני קריאה. דובריש-לוי כל כך נכנסה לשוונג, עד שבסעיף הבא היא שתלה סימני קריאה בתוך המשפט: "מדובר במעשה נפשע לכל הדעות!!!! אשר גורם לתובעים לנזקים עצומים".

האם עורכי הדין אינם מבינים שהם יוצרים רעשי רקע שמזמן עוברים מעל ראשיהם של השופטים? או שהם בכלל כותבים בשביל הלקוחות? הנחמה היחידה: תקנות סדר הדין האזרחי החדשות אמורות להעביר מן הארץ את הרעות החולות הללו, משום שהן יגבילו מאוד את אורך כתבי הטענות. ובא לציון גואל!!!!