טעות קשה של החשב הכללי, רוני חזקיהו, תעלה למדינה 42 מיליון שקל. זוהי המסקנה העולה מפסק הדין בנוגע לגילוי גופתו של החייל מג'יד חלבי ומהפרוטוקולים של הדיון בנושא בפני בית המשפט העליון. והשאלה שלנו: האם יש לעבור לסדר היום על טעות כזאת, כאשר מדובר בכספי ציבור? ושאלת-משנה: האם חזקיהו היה עובר לסדר היום על טעות כזאת בתפקידיו הבכירים במגזר הפרטי?

נזכיר בקצרה במה מדובר. בני משפחת קוזלי תבעו לקבל את הפרס שהובטח למי שימסור מידע על גורלו של חלבי, חייל שנעלם בשנת 2005. שבע שנים מאוחר יותר הם מצאו במקרה שרידי גופה, והתברר שהיא גופתו של חלבי. המדינה סירבה להעניק להם את הפרס, בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את תביעתם והם ערערו לבית המשפט העליון.

הדיון הראשון בערעור התקיים ב-21.6.17 בפני השופטים ניל הנדל, יצחק עמית וג'ורג' קרא. השלושה שמעו את הצדדים, יצאו להתייעצות ובסיומה אמר הנדל: "אנחנו חושבים שזה תיק שההיגיון הבריא שעדיף להגיע לפשרה ולא ללכת על כל הקופה. אנחנו מדברים על תביעה כספית בסכום מאוד מיוחד. אנחנו רוצים שתדברו ביניכם ולברר את האפשרות שתגיעו לפשרה כדי לחסוך ולסיים את התיק". לאחר הפסקה הודיעו הצדדים, כי לא הגיעו להסכמה שכן הפערים גדולים מדי ומסתכמים במיליוני שקלים. השופטים לחצו ונציגת המדינה, עו"ד לימור פלד (יו"ר ארגון הפרקליטים) גילתה שהמדינה הציעה כמה מאות אלפי שקלים, בעוד קוזלי ביקשו מיליונים.

"צריך אישור של החשב הכללי"

ב-21.1.19 זומנו הצדדים שוב לבית המשפט, והנדל אמר להם שהוא וחבריו קיימו ישיבות מרובות, שוחחו ארוכות ונכנסו לפרטי-הפרטים של התיק. "המסקנה, על דעת ההרכב, נראה לי שהתיק צריך להסתיים בסכום של 8 מיליון שקל", הגיע הנדל לשורה התחתונה. הנדל פנה לנציגי המדינה: "צריך לחשוב על האפשרות של ה-40 מיליון שקל, אתם כמדינה צריכים לקחת בחשבון שמדובר בכספי ציבור". ולשני הצדדים אמר: "לא היינו מציעים סכום לולא זה שסברנו שהתביעה תתקבל; יש סיכוי שהתביעה גם לא תתקבל. בהינתן סיכויים וסיכונים, הסכום הזה מאוד מכובד ומשמעותי".

עמית העיר, כי בהתחשב בכך שבני משפחת קוזלי שילמו אגרה של 900,000 שקל, הרי שמדובר בפרס של 7 מיליון שקל. הנדל הבהיר, שסכום זה כולל שכר טירחה והוצאות. פלד הגיבה באומרה, כי היא מופתעת לא רק מהסכום, אלא מעצם העובדה שבית המשפט בכלל מציעה פשרה מספרית. לגופם של דברים אמרה: "מעל מיליון שקלים, הנחיות המחייבות אותנו, מעל סכום זה צריך אישור של החשב הכללי" - הלא הוא רוני חזקיהו.

הנדל ביקש לדעת מהי עמדתה של פלד, ונענה: "אלה כספי ציבור ואין לי סמכות לאשר סכומים, איני יכולה גם לדחות, אין לי סמכות לכך בלי לשקול בכובד ראש. מה שהחליט ההרכב, אביא בפני החשב הכללי. אני חוששת, כי ההצעה מאוד גבוהה ומתקשה לראות איך תקבל את אישור החשב הכללי. בנסיבות של תקרה ורצפה נמוכים יותר, היה לי יותר קל להציע".

פלד צפתה את התשובה

פלד ביקשה להציג את טענותיה, אך נדחתה: "לא, זו לא הזדמנות לגברתי לתת עוד טיעונים, אם נצטרך נפסוק לפי הדין. קיבלתם הזדמנות וטענתם. לא נראה לי, אם כי נראה לי שזו לא הכוונה, זה לא מכובד כלפי בית המשפט ובוודאי לא כלפי הצד שכנגד. את הופכת קצת את היוצרות. אני מכבד את גבירתי, אך זה לא בא בחשבון", אמר לה הנדל.

הוא שאל אותה האם יהיה לה קל יותר להציג לחזקיהו טווח של 10-5 מיליון שקל. פלד השיבה, כי חזקיהו "יגיד שאם אין עוד שלב נוסף של טיעונים - הסכום שנקבע לא ישתנה לכאן או לכאן, אם אין חידוד נוסף. אם יהיה דיון נוסף, יש טעם בקביעת תקרה ורצפה". קשה לדעת כיצד ידעה פלד מראש מה יאמר חזקיהו וכיצד צפתה שהוא יגיד בדיוק את מה שהיא רצתה - הזדמנות לטעון שוב. מותר לשער, כי פלד היא זו שאמורה הייתה לתדרך את חזקיהו ו"להוביל" אותו למסקנה שתעלה בקנה אחד עם זאת-שלה.

מכל מקום, לאחר הפסקה הודיעו באי-כוחם של קוזלי, כי "בלב כבד ולא בתמימות דעים בין כולם, הוחלט לקבל את ההצעה". פלד נשלחה לבדוק עם חזקיהו, ולאחר זמן מה הודיעה לבית המשפט שההצעה נדחתה. הנדל מסכם בפסק הדין:

"בדיון נאמר לצדדים כי חברי ההרכב סבורים שמוטב לו לתיק להסתיים בפשרה, הן לנוכח מורכבות הסוגיות המשפטיות המתעוררות בגדרו והן לנוכח העובדה שדחיית הערעור או קבלתו יובילו ל'תוצאת קצה' מבחינת אחד הצדדים - תוצאה שניתן להימנע ממנה באמצעות פשרה. המערערים הסכימו להצעת הפשרה שהוצעה על ידי
ההרכב - סילוק כל טענותיהם תמורת סכום קונקרטי ומכובד - והמדינה ביקשה שהות להביא את ההצעה לפני החשב הכללי. בסופו של דבר לא קיבלה המדינה את הצעת הפשרה, ועל כך יש להצר, בהתחשב בכך שמבחינה משפטית מתבקשת תוצאה 'בינארית' - דחיית התביעה במלואה או קבלתה באופן מלא ופסיקת תשלום בסך של עשרה מיליוני דולרים. יופייה של הפשרה הוא שקלול סיכונים, ומניעת מצב של 'הכל או לא כלום', במיוחד לנוכח הפער בין מושגים אלה בתיק דנן".

בית המשפט עובד אצלם

כאן נציג את השאלות העולות מהתנהלותה של המדינה:

• האם הפרקליטות לא הבינה, כי בית המשפט יפסוק לפחות את אותם 8 מיליון שקל לטובת קוזלי? ואנחנו מדגישים: לפחות. כאשר בית משפט כלשהו, בוודאי בית המשפט העליון, בא עם הצעה כספית קונקרטית - זהו איתות ברור מאוד לכך שבפסק דין הוא לא יירד מהסכום הזה. מי לא הבין או מי לא השתכנע, שמוטב למדינה להסכים מאשר להסתכן בכך שהסכום יהיה גבוה פי כמה?

• האם אנו שוב עדים למצב בו הפרקליטות משוכנעת שבית המשפט הוא שלוחה שלה? היחס הזה של הפרקליטות לבית המשפט העליון הוא יום-יומי, ובא לידי ביטוי בכך שכמעט אין מקרה בו היא עומדת בזמנים שהוקצבו לה - ואז מכריחה את בית המשפט לתת לה ארכות. יש מקרים חמורים עוד יותר, למשל בנוגע לשטח המחיה של האסירים, כאשר הפרקליטות העמידה את בג"ץ בפני עובדה כאשר הודיעה שלא תקיים את פסק הדין במועד שנקבע, ואפילו לא בסמוך לו.

• האם הפרקליטות הייתה משוכנעת שבית המשפט לא יעז לפסוק נגדה? ושוב, יש לנו מקרה דומה. בדיון בעתירות נגד מתווה הגז הבהירו השופטים, כי יש להם בעיה עם סעיף אחד ויחיד - מניעת שינוי המתווה בידי הכנסת במשך עשר שנים. הם הציעו להוציא את הסעיף הזה או להעביר אותו בחקיקה, ורמזו בבירור שיאשרו את כל השאר. הפרקליטות השיבה: או המתווה כולו או כלום. התוצאה הייתה ביטול המתווה. וזה בדיוק מה שהיא עשתה הפעם: או ש-קוזלי לא יקבלו כלום או שיפסקו להם הכל. זוהי שחצנות, הנובעת מכך שלא מדובר בכסף של הפרקליטים אלא של כולנו.

• האם חזקיהו ראוי להמשיך בתפקידו? הפרקליטות הבהירה, כי רק הוא רשאי להחליט האם לקבל את הצעת הפשרה. אפילו אם נניח שחזקיהו הלך שבי אחרי הבטחות שווא רהבתניות של פלד וחבריה, כאילו בית המשפט לא יעז להעניק 10 מיליון דולר, הוא נושא באחריות. את המחיר כולנו משלמים: 42 מיליון שקל (10 מיליון דולר ועוד ריבית והצמדה). החלטתו של חזקיהו לדחות את הצעת הפשרה, היא טעות יקרה מאוד. מי לידנו יתקע, ששיקול הדעת שלו בנושאים אחרים הוא טוב יותר?

• חזקיהו היה מנכ"ל בנק הספנות, סמנכ"ל בנק דיסקונט (כולל האחראי על סיכוני האשראי של הקבוצה) ויו"ר הבנק הבינלאומי. איך הוא היה מגיב בתפקידיו אלו על טעות של אחד מעובדיו, שתג המחיר שלה היה 42 מיליון שקל? זו כמובן אלה רטורית; סביר להניח שחזקיהו היה מפטר אותו על המקום. אבל כאן הרי מדובר רק בכספי ציבור, אז את מי זה מעניין.