ערב שיאה של המערכה לעיצוב הכנסת וה
ממשלה הבאות, נתון רוב הציבור בשיאו של שיח עיוועים תקשורתי שרובו המכריע סיסמאות כזב, סיפורי פיקנטרייה, השמצות אישיות, גידופים, ליבוי יצרים והשתלחויות בכל מה שזז ונראה בעליל כמייצג יריב פוליטי או מפלגתי. מחזה האבסורד של מערכת בחירות זו, בא בעקבות מחזה אבסורד קודם, לא הביא לאף אחד מהצדדים הנאבקים בו את התוצאה הרצויה -
הכרעה פוליטית על ההגמוניה ביישוב היהודי במדינת-ישראל. מדינת-ישראל קמה כהגמוניה "פועלית, סוציאל-דמוקרטית" בראשות בן-גוריון ומפא"י. קדמו לה כ-20 שנה בהן הקימה ובססה הגמוניה זו את עוצמתה, וזו החזיקה אותה בשלטון בישראל במשך כ-19 שנים, עד למהפך 1977. מאז מהפך זה עושים רכיבי הגמוניה זו מאמצים לחזור לעמדות שלטון. מלחמת יום הכיפורים, הביאה למהפך שלטוני והעלתה לשלטון את הימין בראשות בגין. הסכם השלום שעשה בגין עם מצרים, ביסס את מעמדו של הימין בשלטון ודחק בהדרגה את השמאל למעמד של "אופוזיציה ראשית", שיכולה להשיג באופן פורמלי ישיר, בהליכים דמוקרטיים, מעמד של שותפת זוטרה בממשלות "אחדות לאומית". ממשלות אחדות אלה לא שיקפו מעולם אחדות אמיתית. הבדלי ההשקפות האידיאולוגיים - לאומיים, כלכליים, יהודיים, תרבותיים ואחרים - לא איפשרו אינטגרציה אלא, במקרה הטוב, קיום בצוותא בתנאים לכאורה של "שביתת נשק".
השמאל שימר את יכולותיו ההגמוניות, ע"י התבצרות במספר מגזרים חברתיים, שמהם "פיקח" על התנהלות "השלטונות הנבחרים". מגזרים אלה כללו את מערכת
המשפט, האקדמיה, התקשורת, חלק חשוב במגזר הכלכלי ובהדרגה מתברר שגם חלקים חשובים במערכת הביטחון.
1 המגזר הדומיננטי ביותר הוא המגזר המשפטי, והמהלך המובהק ביותר שיושם בעזרתו, הוא המהפכה השיפוטית בהנהגתו של נישא בית המשפט העליון השופט ברק.
אעל-פי שמלחמת ששת הימים (1967) ושחרור איו"ש וירושלים בתוכה, נעשו בהנהגת מפלגת העבודה, שגם הייתה שותפה בשנה הראשונה שאחרי המלחמה לתנועות ולמהלכים שביקשו ליישב את איו"ש ולספח אותה לישראל כהשלמה למהלכי מלחמת השחרור, מעט מאוחר יותר נסוגה בה מפלגת העבודה, בשיתוף עם השמאל הקיצוני יותר, מכוונה זו, וב-1992 לאחר שינוי השלטון עם עלייתו של רבין לראשות הממשלה, הפכה מגמה זו מנוף להחזרת מחנה השמאל לשלטון.
לשם כך פותחו שני מהלכים עיקריים: א. הסכם פרס-חוסיין, שאותו הכשיל ראש הממשלה שמיר בתוכנית אוסלו - החזרת ערפאת לארץ-ישראל לאחר גירושו מלבנון לטוניסיה, וחלוקת הארץ לשתי מדינות - יהודית וערבית ברוח תוכנית החלוקה מ-1947. הרעיון המרכזי היה, להערכתי, מהלך בשני שלבים: שלב א' - הסכם שלום עם המלך חוסיין, שלב ב'- הסכם חלוקה עם ערפאת, בהכוונת והנחיית ארה"ב. ביסוד מהלכים אלה עמדה המטרה לבטל במידה רבה את האפקט של הסכם השלום עם מצריים, ולהוכיח "שגם השמאל יכול "להביא שלום". בד-בבד ביקשו אדריכלי הקנוניה לשמוט את הקרקע מרעיונות התקומה של התנועות האקטיביסטיות בימין, שראו בשחרור ארץ ישראל "אות" להגשמת הגאולה.
אחרי בחירתו של רבין לראש ממשלה, 1992, קודמו שני המהלכים בכל השיטות שהיו ידועות ומוכרות לשמאל עוד מימי המאבק נגד הבריטים: השחרה אידיאולוגית, לחצים בינלאומיים, מניפולציות פרלמנטריות, דה-לגיטימציה של ה"משיחיות החדשה", "מצפוניזם" מניפולטיבי כלפי הערבים, שהמשיכו לסרב לשלום והכרה בזכויות העם היהודי ועוד. הדרך "המפולפלת" בה ביקש רבין להוביל את מהלך אוסלו, בדרך הפוכה בדיוק לזו שהתחייב לה ערב הבחירות והעובדה שהתחמק מהעמדת הנושא לדיון ציבורי ולהכרעת העם, כיאה לשאלה כה קרדינלית כקביעת גבולות הקבע של מדינת- היהודים - היו הסיבות האמיתיות להירצחו.
2 אין זה מקרה שבחוגי השמאל נמצאו לא מעט אנשים שחשו שמעשה הרצח מנע, אולי, מהלך מדיני מול הפלשתינים. אחרי לכתו של ערפאת, הגילויים שבאו לאחר מכן על כוונותיו בחתימת הסכמי אוסלו והעמדות שהציג וממשיך להציג ממשיך דרכו אבו-מאזן - מתחזקים לטעמי הטיעונים שמהלכי אוסלו לא היו מציאותיים מבחינה מדינית, וסביר מאוד שנועדו למטרה אחרת. מאחר שרוב הציבור אינו מאמין כיום בכוונת הפלשתינים לחתור לפשרות היסטוריות, ומבטא זאת בתמיכה גוברת בגוש הימין, נראית פרשת רבין כאחראית לתפנית היסטורית. השאלה העיקרית:
האם כל אלה שכה כועסים על האירוע ומחפשים בנרות תירוצי שווא להאשים את כל הימין "במעל", עושים זאת בתום לב בגלל צערם על השלום שכביכול אבד, או שהכעס האמיתי הוא על סיכול תוכנית מהפכת הנגד של השמאל נגד ההגמוניה הימנית בהתהוותה? מהלכיו של
אהוד ברק בקמפ דויד, בשנת 2000, היו המשך ישיר למהלכי אוסלו המקוריים, וחוללו תוצאות שליליות מאותו סוג - אי-שקט פוליטי, מהומות דמים ושפך דם יהודי מסיבי, ללא שום התקדמות מדינית ממשית. אותה תוצאה הייתה גם להינתקות מרצועת עזה, שאותה יזם וביצע
אריאל שרון, אך נעזר וניתמך בה ע"י כל מפלגות השמאל והמפלגות הערביות.
רק בימי נתניהו, בעיקר אחרי בחירות 2015, החל הימין להפגין נכונות מוגבלת להתחיל למשול; הכל לאט מדי ומעט מדי. בינתיים התברר לשמאל שהדמוגרפיה עובדת לרעתו וגוש המפלגות הימניות, הכולל גם את המפלגות הדתיות, מתייצב בקלפי ומבחינה דמוגרפית ומוכיח בשלוש מערכות בחירות רצופות יכולת לצבור רוב קולות יציב בכנסת.
מאז החלה הפעילות - שוב מעט מדי ולאט מדי - של נתניהו, עם
איילת שקד כשרת משפטים להניע חקיקה שתפקידה לשדד את מערכות היחסים בין הפרלמנט הנבחר ע"י הציבור, לבין מערכת המשפט, החריפה החרדה במחנה השמאל מפני הגמוניה ימנית, ליברלית, לאומית, מסורתית. לצד אלה התגברו הפעולות של חברי ממשלה וכנסת אחרים כגורמים מסייעים בהתמודדות מול יריבים מדיניים, חוגי חרם יהודיים ואחרים, אירופה כגורם המבקש עדיין לכפות על ישראל פתרונות שאינם מוקבלים בה על רוב הציבור ועוד. בהיערכות המחנות למאבק, לנתניהו כראש מחנה הימין מעמד בכיר בציבור בהיותו ראש ממשלה בעל ניסיון של כ-13 שנים וכבעל קשרים מצויינים והערכה אישית ברבות ממדינות העולם החשובות. יכולותיו הפוליטיות של נתניהו הופכות אותו ליריב מסוכן גם בזירה זו. על כן, החליטו יריביו, בהבינם שמדינת ישראל מתקרבת להכרעה היסטורית בשאלות ההגמוניה של קבוצות חברתיות ישנות מול חדשות, להדיח את נתניהו מתפקידו וכך והחליש ולדחוק לאחור את מחנה הימין.
הצגת הדברים ממוקדת בנתניהו אישית ובמשפחתו. לאחר תקופה ארוכה של האשמות, שמועות, ניסיונות לרצח אופי שלו ושל בני משפחתו שבינם לבין הממשל הנבחר אין ולא כלום, עבר קשר ההדחה להדלפות ופרסומים של עבירות לכאורה שאופן ועיתוי פרסומם, כוון למערכת הבחירות הקודמת, ומשלא צלחו בה, נמשכים הם במערכת הנוכחית. מספר עדי המדינה שמפעילה התביעה, אופן גביית העדויות וגיוס עדים אלה, כמות ואופי ההדלפות מחוגי המשטרה והפרקליטות, התוקפנות העיתונאית והתקשורתית בכלל, מבול הסקרים שאיש אינו יודע את מקורם, מה אופיים, מה נשאל בהם וכיצד נגבו העדויות - כולם מכוונים לבנות מסה קריטית של האשמות ועדויות אופי, שיפגעו במעמדו ותדמיתו של נתניהו. אין כוונת הדברים כאן לומר שנתניהו חף מכל רבב. אינני יודע אם יש אחד כזה במערכת הפוליטית, אם יבחנו כולם "במסננת" של נתניהו. אולם, הריבוי, הגיוון, הסנכרון הפרסומי, והרצון האובססיבי להביא לפרישת נתניהו עוד בטרם יגיע הסיבוב הבא של ההתמודדות ב-19.9.19, מספרים את הסיפור האמיתי.
אין מדובר כאן בבחירות רגילות. אופי המאבק דומה הפעם למאבקים שמתנהלים בשנים האחרונות ברוב המדינות הדמוקרטיות המערביות - מאבק בין ימין שמרני-ליברלי לאומי לבין שמאל פוסט-מודרני וגלובליסטי אינדיבידואליסטי ואנרכיסטי. מאבק זה מתנהל בישראל על-רקע חברתי אידיאולוגי שנוצר עוד בימי המדינה שבדרך, השתנה במהפך 1977 ומגיע בשנים אלה לבשלות דמוקרטית, מלווה בהרבה מאוד "כאבי בטן" של מי שמתקשים להסתגל לכך ש"אתה בחרתנו" היא אמירה שמתייחסת לכלל עם ישראל ולא לקבוצת אליטה כזו או אחרת בה. בגיוס הרמטכ"לים המסיבי להבסת נתניהו ויותר ממחצית העם התומך בו, יש טעם עקרוני לפגם, ויהיה בו כדי לפגוע בעתיד גם בצה"ל. מציע להשתחרר מהשגרה, לחשוב על המהות ולהפתיע את עצמנו ואת הפוליטיקאים בהכרעה ציבורית שתהיה עבורם לקח יסודי לשנים ארוכות.
