האגדה הכהניסטית

פסילתם של שלושה ממנהיגי הכניסטים, אך הותרת הרשימה הכהניסטית כחוקית - כשרק עו"ד איתמר בן גביר הוא מנהיגה, מעלה שאלות פוליטיות ומשפטיות. בנתיים - חודשים לאחר שאיווט ליברמן האשים את בן גביר כ"שמפניה", הרי שבן גביר לא עתר נגדו לתביעת דיבה. יש כאן משהו קונספירטיבי אבל בבחינת "כבדהו וחשדהו".

מאז הירצחו של הרב מאיר כהנא, ניסו חסידיו, באמצעות מלבושים פוליטיים שונים, לחזור לפרלמנט הישראלי. בשנת 1988, כשנתיים לפני הירצחו של הרב כהנא, הוצאה תנועת "כך" מחוץ לחוק ונמנעו ממנה אפשרויות ההתמודדות הדמוקרטיות, לפרלמנט ולרשויות המקומיות. באופן רשמי העילא להוצאת המפלגה הזו מחוץ לחוק הייתה באמתלה של "גזענות". אבל האמת קצת יותר מורכבת. לימים העיד ברוך מרזל, אז איש אמונו של כהנא, כי הסיבה הייתה שונה, ולא במקרה הליכוד הוא זה שעמד מאחורי הוצאת "כך" וכהנא מחוץ לחוק.

באותם ימים, לאחר בחירות 1984, עמדה לקום "ממשלת האחדות הלאומית", שבה חברו הליכוד, בראשות יצחק שמיר, למפלגת העבודה, בראשות שמעון פרס, ל"ממשלת אחדות". במהלך הזה איבד פרס את חברי מפ"ם - שפירקו את המער"ך עימו, וכן את ח"כ יוסי שריד ממפלגתו. במקח הפוליטי הזה חשב שמיר לא רק ליהנות מאיבודם של כשישה - שבעה מנדטים של מפלגת העבודה, אלא גם לצרף לגוש הימין שלו את תנועת "כך" ואת ח"כ כהנא. בפגישה בין שמיר ויועציו הבכירים לכהנא ומרזל הבהיר הרב כהנא לשמיר ולליכוד כי לא יצטרף אוטומטית לגוש הימין ולליכוד אלא אם הימין אומנם יוכיח את נאמנותו לרעיונותיו, בצמוד לעקרונות הכהניזם.

על זאת כמובן מיר לא יכול היה להסכים והתחייב, למרות היותו נץ הניצים של איזשהו ראש ממשלה ישראלי, אי-פעם. כאן הבין שמיר שהמנדט הכהניסטי בפרלמנט הוא אבוד מבחינתו כאלקטורל פוליטי, ובעצם הוא בא מבשרו של הליכוד. מאז ועד לסוף הקדנציה החליט שמיר שהוא והימין יחרימו את האיש כהנא, שהפך לפרלמנטר הזוי ובודד, עד לסיומה של הקדנציה, בשנת 1988. משם הדרך להוצאת "כך" מחוק לחוק הייתה קצרה. כהנא היה עבור הליכוד מעמסה קשה מדי ואגוז פוליטי קשה לפיצוח ולהתגמשות. דהיינו, למעשה כהנא הוצא מחוץ לחוק וכך גם תנועתו, כל עוד עמד בראשה, אבל הכהניזם עצמו מעולם לא הוצא מחוץ לחוק באמת, ולאחר הירצחו של כהנא (בשנת 1990) הוכח הדבר.

הכהניסטים חוזרים ללגיטיציה

ואמנם, בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, ובתחילת שנות האלפיים החלו שוב הכהניסטים להרים ראש ולנסות לחזור לפרלמנט הישראלי. הראשון שעשה זאת היה ברוך מרזל - אותו עוזר ואיש סוד של מאיר כהנא. דעותיו מעולם לא השתנו, גם לאחר שהוצב במקום שהני ברשימת "חרות", אותה הקים והריץ ח"כ לשעבר מ"גשר" ומהליכוד, מיכאל קליינר. גם ניסיון פסילתו של מרזל ושל רשימת "חרות" לא צלח ובית המשפט אישר את הכהניסט מספר שניים של מדינת ישראל, את ברוך מרזל. הרשימה הזו - של "חרות", לא עברה את אחוז החסימה. מותו של כהנא הביא לפילוג בכהניזם ולצד "כך" קמה תנועת "כהנא חי", בראשות בנו של מאיר כהנא, בנימין זאב כהנא, שהוא ומשפחתו נרצחו בדרך מסתורית.

לימים לא רק שהכהניזם לא נעלם אלא התחזק ו"כוכבים" חדשים עלו בשמיו. אחד מהם - מיכאל בן ארי, נכנס לפרלמנט הישראלי בשנת 2009, כאחד מארבעת הח"כים של ה"איחוד הלאומי". במשך ארבע שנים לא הפסיק בן ארי לשבח ולהלל את "מורו ורבו" מאיר כהנא, ולראות בעצמו את יורשו ההיסטורי. בבחירות 2013 הצטרפו אנשי ה"איחוד הלאומי" לבית היהודי" והתאחדו עימם תחת שרביטו החדש של נפתלי בנט. אבל מתוך הארבעת הח"כים הללו שרד בתוך הרשימה המאוחדת רק ח"כ ברשימה המשותפת, אורי אריאל ואילו ב"איחוד הלאומי" היו שמות חדשים.

"כצ'לה" - ח"כ לשעבר נוסף ברשימה הקודמת של ה"איחוד הלאומי", נשאר תומך מבחוץ ופרש מהחיים הפוליטיים. אבל שני ח"כים אחרים, מתוך אותם ארבעה, לא הסכימו להצטרף לאיחוד החדש והקימה את רשימת "עוצמה יהודית". היו אלה הח"כים אריה אלדד וכמובן מיכאל בן ארי. תומכיהם לא היו דווקא מקרב בוחריהם לשעבר, מה"איחוד הלאומי", אלא מהגוש הקשיח שנותר חי יותר משני עשורים, הכהניסטים הוותיקים שרבים שמהם בגרו והפכו לבעלי בתים עם משפחות כמותם.

בין הבולטים בכהניסטים החדשים, לצידם של ברוך מרזל ומיכאל בן ארי היו השמות איתמר בן גביר (שבו נעסוק בע"ה בהמשך שורות אלה) ובני גופשטיין, ראש ארגון להבה, נגד ההתבוללות עם ערבים. גם הפעם ניסו לפסול את הרשימה, שכללה את בן ארי ומרזל בתוכה, אך בית המשפט הישראלי לא פסלה והיא התמודדה לבחירות אך לא עברה את אחוז החסימה. בקדנציה של 2013 עד 2015 הועלה אחוז החסימה בבחירות לפרלמנט הישראלי לארבעה אחוזים, ובמקום סיעות של שני ח"כים מינימום עלה מספר הח"כים מינימום לארבעה ח"כים.

בשנת 2015 התארגנו הכהניסטים תחת רשימת "יחד", שבראשה עמד אלי ישי, שהודר מש"ס. הפעם היה שוב הכהניסט הבכיר ברשימה הזו ברוך מרזל, במקומו של בן ארי, שנותר אף הוא ברשימה. הפעם נדרש בית המשפט הישראלי לא לפסול את "יחד" כרשימה אלא את ברוך מרזל בלבד, כפי שאותו בית משפט נדרש לפסול רק את הח"כית דאז, חנין זעבי, ולא את כל "הרשימה הערבית המשותפת". גם מרזל וגם זועבי אושרו. גם הפעם הכהניסטים, עם פליטי ש"ס של אלי ישי, לא עברו את אחוז החסימה.

ואז הגיעו בחירות 2019 ועימן המפנה ההיסטורי. היועץ המשפטי לממשלה - עו"ד אביחי מנדלבליט, הורה לפסול את מיכאל בן ארי, שהיה המועמד מספר חמש ב"בית היהודי", והיה נציג רשימת "עוצמה לישראל" וחברייה הכהניסטים. מנגד ניסו אנשי השמאל למנוע את נציגותו של איתמר בן גביר, באותה רשימה - אף נציג "עוצמה לישראל" ומרעשני הכניסטים". בית המשפט העליון החליט לפסול את בן ארי אך לא את בן גביר. גם בקרב הכהניסטים התרוממו הגבות. בן גביר נחשב והיה לגורם קיצוני הרבה יותר יותר מאשר בן ארי. בעברו הוא לא הסתפק רק בהצהרות אנטי ערביות אלא במעשים חיים ממש כמו הפיכת דוכני מכירה ערבים בשוק ה"שוהדה" בחברון ועוד מיני הסתות ואירועים אלימים, שבן יאיר לעומתו הינו בבחינת כבש תמים.

כאן החלו לעלות קונספירציות וחשדות היסטוריים מעל פני ההיסטוריה הפוליטית של הכהניסטים. מה שגם הפליא עוד יותר את התמונה הייתה התאמצותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, למזג את הכהניסטים הקיצוניים ברשימת ה"בית היהודי", באמתלה של "אי בריחת מנדטים מהימין". היה זה תקדים היסטורי להכנסת הכהניסטים ל"קונצנזוס הלאומי", על-ידי הליכוד, שהוציא את כהנא מחוץ לחוק. בכול אופן, מאז הרצחם של מאיר כהנא, ואח"כ בנו, בנימין זאב, הפכו אט, אט הכהניסטים לחלק מהימין הלגיטימי גם כשמרזל, בן גביר, בן ארי וגופשטיין אינם חוזרים בהם ממשנתו של כהנא, ואף מרחיבים אותה.

הרביעיה הנ"ל הפכה לחלק בלתחי נפרד ממאבקם של קיצוניי הכהניסטים בסדר הישראלי הקיים, גם כשהוא נשלט על-ידי הימין. לפיכך הייתה תמיהה גדולה בפסילתו של בן ארי לעומת הלבביות שקיבל בן גביר מהשופטים בעליון, באותו דיון. לקראת הבחירות הקרובות, בספטמבר 2019, חזר בית המשפט העליון לדון בענייני הכהניסטים, והפעם שוב בריצתם ברשימתם המשותפת, במפלגת "עוצמה לישראל". לאחר שבן ארי לא נפסל בבחירות 2009 ובבחירות 2013 ו-2015 הוא נפסל כאמור בבחירות אביב 2019.

והנה, עוד לא עיכלו את הפסילה המוזרה הזו וכבר עלתה, לפני כחודש, פסילתם של עוד שניים שלא נפסלו מעולם: ברוך מרזל ה"אגדי" ובני גופשטיין. ברשימה החדשה היה אמור מרזל להיכלל בארבעת המקומות הריאליים, אם "עוצמה לישראל" תעבור את אחוז החסימה, ואילו גופשטיין היה אמור להיות החמישי ברשימה. בית המשפט החליט לא לפסול את הריצה הכהניסטית נטו, למרות שעמדותייה לא השתנו מימי כהנא, אלא לפסול את ברוך מרזל ובנצי גופשטיין ולאשר עוד הפעם את הכהניסט הצעיר דאז, שהפך לבכיר ולרעשן מכולם, את איתמר בן גביר.

מתוך ארבעת הכהניסטים ההיסטוריים נותר בן גביר לבדו ואילו שלושת חבריו, ששניים מהם היו בכירים ממנו (בהיות בן ארי ח"כ עוזרו דאז היה בן גביר...), נפלטו מרשימת הלגיטימציה הישראלית. לא עזרו למרזל חזרותיו מכול הצהרותיו האנטי ערביות בעבר (שלמרות היותן קיימות אז הרי שבעבר הוא אושר מבלי לחזור מהן...) ואילו גופשטיין הבין שה"משחק מכור" ולא הופיע כלל לדיון בבית המשפט. ובכן, מעבר לתמיהה פסילת שלושת הכהניסטים (שאחד כבר היה ח"כ בעבר!...) הרי שעולה התמיהה מדוע הרשימה הכהניסטית עצמה לא נפלה מעולם, מאז הרצחם של כהנא ובנוט, ובמיוחד מדוע אדון עו"ד בן גביר לא נפסל בשתי הדיונים של בית המשפט העליון, בשנת 2019?

עלייתו של איתמר בן גביר

עלייתו של בן גביר לראש טבלת הכהניסטים היא די מוזרה. הא החל כנער כהניסטי לפעול בערך בגיל 14 עד 15 ולראשונה הוצג בטלוויזיה לפני רצח רבין, כשהוא מציג בידו חלק מריכבו של רבין וטוען כי "הפעם הגענו לרכב ובפעם הבאה נגיע אליו". הסוף כמובן ידוע. לאחר רצח רבין המשיך בן גביר לעלות כפרובוקטור מצליח ועמדותיו הקיצונית לא הוסתרו על ידו.

מעשיו תועדו שוב ושוב לעיני המצלמות ובכמה פעמים הוא נראה מתפרע בשוק ה"שוהדה" ועוקר דוכני מכירה לערבים, שלא ביצעו שום פשע. לצידו צולמו גם מרזל, בן ארי וגופשאטיין אבל הוא היה הפעיל האקטיבי שביניהם. למרות כל מעשיו ומאסריו על-ידי המשםרה הוא עשה "הסבה" ללא שום בעיה לעו"ד והפך לעוה"ד של הקיצוניים במתנחלים וב"נערי הגבעות", בערך כמו שבעבר היו עוה"ד פליציה לנגר ולאה צמל מייצגות הרדיקליים שבין ארגוני הסירוב הפלשתינים. מאז הופעתו בגיל 15, בטלוויזיה, החל בן גביר להיות כוכב התקשורת ולידיעתינו הרי שהתקשורת בהחלט מנווטת כש"צריך" על-ידי ה"ממסד הביטחוני" של ישראל. להבדיל ממרזל, בן ארי וגופשטיין הרי שבן גביר הוצג כ"סלברייטר" יותר מאשר בפרובוקאטור. הדברים הללו מעלים תהיות שמתחילות כבר לאחר רצח רבין - בימין שאבישי רביב נחשף כ"שמפניה".

המהפך

לאחר החשיפה של רביב והיעלמו המסתורי מעין כל, עלה באחד מערוצי התקשורת אדם צעיר שהעיד כי השב"כ הציע לו להפוך לסוכנו בימין הקיצוני. כששאל אותו אדם ו"מה יהיה עם כהנא שיתנגד לי" (אז כהנא היה עדיין בחיים...) ענו לו כי "יתכן שכהנא כבר לא יהיה קיים". לבסוף סירב האיש להצעת השב"כ. אבל מאז ועד היום עברו מים רבים בנהרות ובנחלי הפוליטיקה הישראלית. גם עם פיגוע ה"תג מחיר" נותרות הרבה שאלות עודפות. שנים טענו אנשים כי בן גביר ורעייתו הם אנשי "שירותי הביטחון". השמועה עברה ליד האוזן ותו לא.

לא מעט עיתונאים העידו שבשיחות חברים בן גביר איננו ה"איש הקיצוני" שרואים על המסכים אלא מתון וחביב ואפילו פרגמטי. הכל היה בבחינת ספקולציות ותו לא אבל המשך קיומה של הרשימה הכהניסטית עימו בלבד, כשמנהיגה הוא רק בן גביר, בעוד ששלושת שותפיו קורקעו על-ידי בית המשפט העליון, מעלים מחשבות חדשות. גם דבריו של שר הביטחון לשעבר - איוום ליברמן, כי בן גביר הוא "שמפניה" ותו לא, מעלים הרהורים חדשים וערעורים על אמיתות פעילותו של בן גביר, באופן אידיאולוגי בלבד. ליברמן הוא אולי לא אמין פוליטית במישור הצהרותיו הפוליטות והרעיוניות, אבל את מה שאמר על בן גביר הוא אמר כשר ביטחון לשעבר עם ידע ביטחוני, ולראיה עד היום בן גביר לא תבע אותו לתביעת דיבה, את זאת הבטיח מיד לאחר דבריו של ליברמן. התשובה לכול המהלכים הללו תלויה בפרגמטיות החדשה של הכהניסטים.

כהנא ובנו היו מחסום רעיוני ובלתי פרגמטי לפוליטקה הימנית ולביטחון הישראלי אבל לאחר הירצחם הפכו הכנהיבסטים לחלק מהחברה הישראלית ואם היו נכנסים לפרלמנט הישראלי הם כבר לא היו נוהגים יותר כמאיר כהנא, לפי קשיחות רעיונית בלתי מתפשרת. בן ארי, בהיתו ח"כ, לא התנגד לכניסה לממשלת נתניהו, מה שלא אירע בגלל נתניהו ולא בגללו. מנגד, אין ספק שמערכת ה"ביטחון" בישראל מנצלת לא פעם בניית "קיצוניות" כדי להרתיע את הקיצוניות שמנגד.

ייתכן אפילו ש"תגי המחיר" הם כאלה לא פעם. ראשי השב"כ וה"מוסד" פונים ברובם לשמאל המפה הפוליטית עם סיום שירותם, ויתכן שהם יודעים מניסיונם כי הערבים אינם כל כך מסוכנים ולא פעם זו "קיצוניות מבויימת", כפי שהיא באה לביטוי ב"בן החאמס". נתניהו צרין את התנועה הכהניסטית כ"גורם מרתיע" אבל ככזה כיש עליו שליטה. בן ארי, מרזל וגופשטיין הם יותר מדי עצמאיים ורעיוניים מלסור למרותו של נתניהו אבל "בן הטיפוחים" ששמו איתמר בן גביר הוא ככפפה ביצועית ליד הנעלמה של הליכוד ול"הרתעה הביטחונית". מי שמאמין שבית המשפט הישראלי הוא מנותק בהחלטותיו ממערכות השלטון והביטחון של ישראל, הרי שהוא תמים או שהוא טיפש...