בלב שדרות פתוחה המסעדה "אצל איתן". עובד בה אהרן פרץ. נדמה לי שאחיו הבעלים. במטבח מכינה אימא שלהם את המזון ואינה מפסיקה גם כשהעיר מותקפת ברקטות. יש למעלה אלוהים וגג, היא נוהגת לומר כששואלים אותה בעודה רכונה על הכיור, וממשיכה.
הייתי שם פעמים רבות. עם ד"ר
רונן ברגמן סיירתי באחד המבצעים הצבאיים ממערב לגדר בכפר עזה כדי לראות מקרוב; ביקרתי 11 פעמים ימים ארוכים ב"חץ שחור" ובמעבר קרני ממערב לנחל עוז, ופעם הגענו רון בן ישי ואני לעמדת הצלפים של צה"ל וראינו את המחבלים הפלשתינים במרחק של "הלבן בעיניים". נשמנו הרבה גז צורב.
בדרך כלל עיתונאים מבוגרים לא הגיעו ליישובי עוטף עזה בעת ירי (
נחום ברנע מ
ידיעות אחרונות הגיע בקביעות. מבין הדור המבוגר,היינו לרוב לבד).
לא נסעתי מפני שזו גבורה אלא מפני שאי-אפשר להבין את הרגעים הרגישים ביותר של אוכלוסייה אזרחית פגועה בהתמדה בלי להיות נוכח שם כאשר הרקטה פוגעת בעיר והאש מציתה שדה ונשמעת זעקת הציבור המתאסף מול בית העירייה.
מנהיג יורד אחרון
זו לא גבורה. זה מתחייב להבנת הדיווח בתקשורת. זה לא נעים אבל לא נורא. זה קצת מפחיד אבל בדרך כלל לא קורה דבר למי שהרקטה אינה פוגעת בו. עומדים ליד הקיר לדקה או שתיים ולוגמים מעט מים.
עדות לדבריי מצוייה במאמרים ובכתבות הפרוסות על פני הטלוויזיה ו
מעריב ו
ישראל היום ו
הארץ. אני חוזר ואומר - לא גבורה אלא חובת העיתונאי להבין את המצב מנקודת ראותה של האוכלוסייה האזרחית. גם של כמה חיילים העולים בשעות של הפוגה לבית הקפה בכפר עזה או בשדרות.
אמש נקלעו ביבי מזה ו
גבי אשכנזי ו
אביגדור ליברמן מזה לאשדוד, שרקטה אחת שוגרה לעברה וייורטה בידי כיפת ברזל (ועוד אחת לאשקלון). ראיתי את התצלום של ביבי יורד מהבמה. חשתי מבוכה. לא מפני שירד, אין לי כל רשות מוסרית לומר לו כיצד לנהוג במצבים כאלה. אבל חייב לתהות מדוע ירד ראשון, ואולי רק הוא ירד. אם לרדת - מנהיג יורד אחרון כפי שבצה"ל המפקד קורא "אחריי" (קראו את הביוגרפיה החדשה של
מתן וילנאי שהופיעה בימים אלה).
יש עתה עיסוק בהיסטורייה של האונייה אלטלינה. ובכן,
מנחם בגין עלה על האוניה עת עגנה בכפר ויתקין. הוא הגיע על סיפונה לתל אביב. שם הייתה נתונה למטח של הפגזות מן החוף. 16 מאנשי האצ"ל נהרגו. היא החלה לבעור. בגין סירב לרדת אלא אחרון עד שאנשיו תפסו אותו לקראת הסוף והטילוהו למים. אה, בגין היה מנהיג.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
