הג'יהאד של הקריקטורות

קרב החירות של המערב מתנהל מעבר לים (ובמקומותינו). הנושא המסוים של הקרב אינו אלא קומץ קריקטורות. תוצאות המאבק, בכל אופן, יהדהדו למשך שנים.

העימות החל כאשר עיתון דני מוביל ה-"Jyllands-Posten" הדפיס שתים עשרה קריקטורות של מוחמד, על-מנת לחשוף ולאתגר את אווירת הפחד הקיימת בדנמרק מפני ביקורת כלפי האיסלאם. באישור לסיוט הבלהות של העיתון, התגובה היתה מבול של זעם מוסלמי, איומי מוות וגל אלימות השוטף כעת את העולם.

הנושא המונח על הכף הוא הזכות לומר את אשר על דעתך. והנה, רבים מעיתוני אירופה הדפיסו את הקריקטורות. כהד של הסיפור ההיסטורי של מרידת העבדים ברומאים, כאשר הגיעו הרומאים לחפש את ספרטקוס, מנהיג המרד, ענה כל אחד ואחד מן העבדים "אני ספרטקוס" - זאת היתה הדגמה ברורה של תמיכה בעיתון הדני ואישור סמלי לזכות חופש הדיבור.

בארצות הברית, הפחד מזעם המוסלמים דיכא הצגת תמיכה דומה. אכן, הממשל של בוש והזרם המרכזי של התקשורת נטה באופן כללי לצדד בתומכי הדת; תוך תשלום מס שפתיים ביציאה ידי חובה לתיקון הראשון לחוקה, הדאגה העיקרית שלהם היתה ל"רגשות הפגועים" של המוסלמים. בוש הזהיר, כי "יש לנו אחריות לתת דעתנו לגבי אחרים". בהציעם סיבות דומות, עיתונים מרכזיים בארה"ב כמו "הניו-יורק טיימס" סירבו להדפיס את הקריקטורות.

מזכיר האו"ם, קופי ענאן, אמר לעולם כי "כמובן שחופש הדיבור לעולם אינו מוחלט."

ובכן, האם חופש הדיבור הוא מוחלט? בהחלט.

הזכות לחופש דיבור משמעה הזכות לבטא את דעתך ללא סכנת כפייה, ללא הפרעה או דיכוי פיזי מאיש. חירות זאת כוללת את הזכות לביים סרט, לכתוב ספרים, לצייר תמונות, לבטא דעה פוליטית - וללגלג על הדת. זכות זאת נובעת מהזכות לחשוב: הזכות להתבונן, לעקוב אחר העדויות, להגיע למסקנות המוצדקות מהעובדות הנדונות - ואז להעביר את מחשבותיך לאחרים.

הדרישה למעמד מיוחד לאידיאולוגיה או רעיון מסוים - להכריז כי יהדות או נצרות או מרקסיזם או האיסלאם הינם מחוץ-לתחום, מעל לביקורת ציבורית - היא הכחשה של זכויות אלו. שום מוח רציונלי אינו יכול לתפקד תחת הפקודה: עקוב אחר העדויות למקום אליו הן מובילות, אולם אל תעז להגיע למסקנות שליליות לגבי הפילוסופיה של המרקסיזם או הדת המוסלמית.

את התוצאה של כניעה לסמכות במקום למחשבה - אמונה במקום שכל - קידוש הערך של החברה, אפשר לראות ברחבי המזרח-התיכון, במקום שבו צנזורה, תעמולה של המדינה, התאבנות אינטלקטואלית, ציות בכפייה לצווים דתיים ועונשים מימי הביניים לעבירות על מצוות הדת, הינם חלק בלתי-נפרד מחיי היום יום.

שלא כמו המוסלמים הזועמים ברחבי העולם, רבים מהאמריקנים מוקירים את חופש הדיבור, ועדיין עשויים לתהות, כיצד כה הרבה מוסלמים נראים כאילו נפגעו, האם זה באמת נושא שלגביו יש לנקוט עמדה בלתי-מתפשרת? התשובה לשאלה זאת הינה חד-משמעית - כן.

אפילו אם זה היה נכון שמוסלמים רבים כועסים בשל הקריקטורות, ולא בשל העובדה שהאיסלאם עומד לביקורת, כעסם אינו ענייני. האם על יהודי לשתוק משום שנוצרי נפגע מכך שהוא אינו מוכן לקבל את אלוהיותו של ישו? או שמא על הנוצרים לשתוק משום שיהודים נפגעים מהשילוש? האם על האתאיסט לשתוק משום שיהודים, נוצרים ומוסלמים גם יחד מוצאים כי דעותיו פוגעות בהם? אולי כל היורשים המדעיים של גלילאו צריכים להיאלם, כפי שגלילאו עצמו הושתק על-ידי הכנסייה, היות ואלו המקבלים את התנ"ך באופן מילולי מתרגזים מן הטענה כי הארץ נעה?

אם ניתן לרגשותיו של מישהו לשלוט, נהרוס את חופש המחשבה והדיבור.

בחברה חופשית, לרשות כל מי שמתרגז מרעיונותיו של מישהו אחר עומד אמצעי פשוט ורב עוצמה: אל תקנה את ספריו, אל תצפה בסרטיו או תקרא את עיתוניו. אם מישהו שופט רעיונות כמסוכנים, עליו להתווכח נגדם. המפיצים של רעיונות מרושעים אינם מהווים איום לאלו שנותרו חופשיים להתנגד להם בעזרת רעיונות רציונליים.

(שימו לב לכך שאומות אירופאיות רבות מחזיקות בחוקים המגבילים את חופש הדיבור, כאלו שיש לבטלם; המחאה נגדם אל לה לדרוש "צנזורה שוויונית").

ברגע שבו מישהו בוחר לענות לאלו שאת דעותיהם הוא רואה כפוגעות באמצעות רובה, ולא באמצעות טיעו, כפי שמוסלמים רבים בוחרים בתביעתם שממשלות אירופה יטילו צנזורה על העיתונים, או על-ידי הוצאת קריאות לעריפת ראשים ופעולות אלימות אחרות נגד אירופאים - הוא מרחיק עצמו מחברה תרבותית ומכל שיקול רציונלי.

נגד סוג זה של איום על חופש הדיבור, על כל אדם חופשי להתייצב. עלינו להרים קולנו בגינוי הניסיון של תומכי הדת לכפות צנזורה במערב. חייבים אנו לשבח - ללא התנצלות או סייג - - את הנדבך ההכרחי של החברה החופשית: חופש הדיבור והמחשבה.

על העיתונות האמריקנית (והישראלית - ב.א.) לעשות מעשה ולפרסם מיידית את הקריקטורות בהצהירן "גם אני ספרטקוס".