ושוב אנחנו בימים הנוראים, בין כסה לעשור, וחובה עלינו לזכור, לדעת ולהבין - בפעם ה- 33 - כיוון שמי שאינם לומדים את ההיסטוריה נידונים לחזור עליה, ומי שאין להם עבר גם לא יהיה להם עתיד.
בראיון לשבועון "מקור ראשון", קבע ד"ר
אורי מילשטיין, כי צה"ל אינו צבא מקצועי. קשה להזדעזע מקביעה זו - בעיקר, לאור
כשלי מלחמת לבנון 2. גם כעת, אמירה כזו על צבאנו המפואר - גם אם באה ממבקר ותיק וחריף של מערכת ביטחוננו המופלאה - אינה יכולה, כנראה, לעבור ללא תגובה. קראתי, באותו השבועון, בתדהמה את תגובת
חיים רוזנברג על הראיון הזה, ובה הגדיר את מלחמת יום הכיפורים - למרות כשליה - כהצלחה אדירה של צה"ל.
בדקתי היטב, ואני זוכר, שנעדרתי קצת מהארץ, וגם ישנתי לא-מעט, אך לא לתקופה ארוכה כחוני המעגל. בכל אופן, במלחמת "שלום הגליל" כבר שבתי ארצה, ובמלחמת יום הכיפורים לא נתנו לי לנום.
צבא מנצח אינו נסוג מעמדותיו שלפני המלחמה. הוא גם אינו נוטה להחזיר שטחים שכבש תמורת הבטחות-שווא.
אזכרה-נא את רמת הגולן בלבד. כמילואימניק עייף, שהחזיר במו-ידיו לסורים, בחום של יוני 1974, את מוצב ה"חרמון הסורי", את מוצב 116 ואת מוצב 117. לפחות שני האחרונים היו - כמו קוניטרה - בריבונותנו לפני המלחמה.
בנוסף, לחמתי ברמת הגולן מיום הכיפורים ועד אסרו-חג פסח - 189 יום טבין תקילין ונזיקין. אומנם היינו בדמשק עלית, ויכולנו לירות ממזרעת בית-ג'אן על שדה התעופה של הבירה הסורית ... כל אימת שירו תותחינו, קיבלנו טונות של אש נ"ס, שסיכנה את כוחותינו.
ובכלל, מה חשוב איפה היינו. כנראה, חשוב מבחן התוצאה - איפה אנחנו עכשיו ובעיקר לאן מובילות פנינו. היינו בביירות (ב-1982), במארון א-ראס (ב- 1948, ב- 1982 וב- 2006), בסיני (ב-1948, ב- 1956 וב- 1967), בג'נין (1967), בנבטיה (1982) ובעוד הרבה מקומות.
איפה אנחנו היום?
נמלטנו בבהלה גם מהמילימטר האחרון (ציר "פילדלפי") של סיני, ואפילו ויתרנו על רצועה בתוך ה"קו הירוק" (מצפון לרצועת עזה). זה, כנראה, חל גם על הק"מ ה- 101 בכביש סואץ-קאהיר... שכולם מתפעמים מהגעתנו שמה.
הניצחון הימי ירד לטמיון שייטת הסטי"לים של חיל הים השיגה ניצחון ימי אדיר במלחמת יום הכיפורים. גם הניצחון הזה, שהוכן משך שנים בעבודה קשה, במחשבה רבה ובהשקעות עתק, ירד לטמיון עקב תבוסתנו הנוראה במלחמה.
בסיכומה של המלחמה - למרות הצלחה במבצע "אבירי לב" - כל המדינה היתה על הקרשים, וייחלנו לשביתת-נשק. לא מזמן סיפר המשורר חיים באר (ברשת "ידיעות תקשורת") על שיחתו עם יצחק רבין, שדיבר על המצב השפוף של אומתנו לאחר מלחמת יום הכיפורים. לטענת רבין, זה הביאו להכרה, כי משהו רקוב בממלכת צה"ל.
יוהרתנו נופצה במלחמת יום הכיפורים - איך נפלת משמים הילל בן-שחר (אל דאגה, שיקמנו אותה); צבאנו הובס (אל דאגה, חזרנו על כך); מתינו העיקו על מצפון האומה; נעדרינו (חלקם עד היום) הינם פצע פתוח; וסיפורי הקרבות מספרים על אימה, על צלמוות ועל פיקוד מבולבל ולא מקצועי, שעשה כל טעות אפשרות, והרג בחייליו על לא עוול בכפם (עיינו בערכים אי-חילוץ לוחמי המעוזים בסיני, הקרב של גדוד הצנחנים 890 ב"טרטור" 42, ההתקפות על מתחם "מיסורי" בסיני לאורך כל המלחמה; שמונה באוקטובר בסיני; שמונה באוקטובר בחרמון; 24 באוקטובר בחרמון של "גולני"; הקרב בעיר סואץ; הקרב בסרפאום וכיו"ב).
כאז, הבעיה לא היתה טעות - משגה, או כשל - בניתוח המודיעין, אלא תפיסת-עולם, שהעדיפה את החבר'ה על מקצועיות, ואת טובת המפלגה על ניסיון. החיילים הפשוטים והפיקוד הזוטר כיפרו בגבורתם ובדמם על טעויות איומות של הפיקוד הבכיר - טעויות, שמעוררות ספק כבד מאוד בהתאמת אותם המפקדים לפקד על אנשים בקרב.
אחרי המלחמה דאג הפיקוד הבכיר למחוק את הכתמים, ולעטר את עצמו ואת מקורביו בעשרות רבות של עיטורי-כזב על סיפורי גבורה בדויים ומצוצים מהאצבע, שעוטים כלימה על גיבורים אמיתיים, שעשו בכל מאודם למען האומה - והיו הרבה כאלה.
תורת הלחימה של צה"ל כשלה ביום הכיפורים. בניין הכוח לא התאים למלחמה, אלא לקומזיץ. המודיעין לא תפקד (שאל את מפקדי השדה אילו מפות ותצלומי אוויר היו להם). התחזוקה לא עבדה. הימ"חים לא היו מסודרים. ניהול כוח-האדם היה שערורייתי. מפקדים דיווחו שקר על הישגים שלא היו, ויחידות ברחו משדה הקרב, והפקירו את עמיתיהן.
יחידות מפוארות (כמו פלוגת הסיור של החטיבה הסדירה של הצנחנים בעורף המערך הסורי) נשלחו למשימות התאבדות - כיוון שמידע חיוני הגיע למטכ"ל, אך לא הועבר אליהן.
מפקדים סיפרו כזבים באלחוט, וזייפו יומני מבצעים. אחר כך התבססו אחרים על דיווחי השקר, ושלחו אחרים להיטבח על לא עוול בכפם.
כששבו פדויי השבי, התעללו בהם הג'ובניקים מחיל המודיעין ורופאים מחיל הרפואה - עד כדי שהפדויים קראו לבית-ההבראה בזיכרון-יעקב, שבו "טיפלו" בהם, "סטאלאג זיכרון".
כך נראה צבא מובס כיוון שתחקרתי כמה וכמה קרבות במלחמה זו - איני מבין על מה נסמכים מי שקובעים, שבמלחמת יום הכיפורים היה ניצחון ישראלי, או שזו היתה הצלחה. לעניות דעתי, זה אפילו אינו ניצחון פירוס - שעליו נאמר במקורות, "עוד ניצחון כזה, ואבדנו".
הדברים נשנו גם במלחמת "שלום הגליל". בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת "שלום הגליל" הצלחנו להביס את עצמנו במלחמה בטרור, במלחמות התשה בצפון ובמבצע "ליטני" הכושל - שום דבר לא נלמד, לא נשכח.
כן, היה מבצע החילוץ מאנטבה - הצלחה אדירה של אלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר, ששינה במו ידיו את כיוון ההיסטוריה הישראלית. פלד מנע מראש הממשלה יצחק רבין, שהתבסס על דיווחים של שר הביטחון ושל הרמטכ"ל, להיכנע לדרישות המחבלים. כשפלד פרץ ללשכת רבין, הכל כבר היה מוכן בה לשידור הודעת כניעתו. שוב, התברר, שצה"ל ומערכת הביטחון אינם מסוגלים לקבל החלטות נכונות תחת לחץ. כל שאר הסיפורים על החילוץ - בדותות מוחלטות וספינים תקשורתיים, שנועדו להסתיר את האמת, ולפאר את המפקדים הכושלים. כן, כמיטב המסורת של צה"ל - אין אמת בדיווחיו ובמורשת הקרב שלו.
חיל האוויר ניצח את יריבו במלחמת "שלום הגליל", והוכיח, שבני פלד ואנשיו ידעו לכפר על כישלונם ביום הכיפורים.
הכוח הקרקעי - כרגיל - הביא כמעט רק ביזיונות. אוגדת הפלדה לא הצליחה להזרים דלק ומים ליחידותיה, בחום של יוני, והמטכ"ל עצר את לחימתה עד שתתעשת. אחר כך, עצר קומץ ר-פי-ג'יסטים את אוגדת הפלדה בעין זחלתא מבלי שמפקדיה הנועזים ידעו לפתור את הבעיה. האוגדה - שהיו בה כשלוש חטיבות שריון, חי"ר ותותחנים - המשיכה להתקדם רק כשהואילו הר-פי-ג'יסטים לפנות את מרבצם. חטיבת השריון הסדירה יש"י לא ביצעה את משימתה בשדה התעופה של ביירות כיוון ששלושה טנקים שלה התהפכו, והמח"ט איבד את עשתונותיו. את סולטן יעקוב הזכרתי כבר? ואת עין א-תינה?
כמעט כל הצל"שים והעיטורים במלחמת "שלום הגליל" ניתנו על קרבות בין יחידותינו, או על קרבות ידידותיים לחלוטין בין יחידותינו לבין חיל האוויר.
השקיעו מאמץ אדיר להגיע לכביש דמשק-בירות. האם הצליח הגיס הצפוני - שהונהג על-ידי בכירי המפקדים הקרביים כביכול - לזהות את המטרה האסטרטגית של המלחמה, ולתופסה?
השקיעו מאמץ אדיר בהנחתת כוחות באוואלי - מבצע מפואר של שייטת הנחתות. אך מפקדי האוגדה ומפקדי חטיבותיה בזבזו את זמנם על צבירת כוח ועל התארגנות, ואפשרו למחבלים להיעלם.
ואם הנושא אי-מקצועיות - כדאי לבדוק מי עשה מה כדי לחלץ את גדוד הטנקים, שנקלע למארב סורי בסולטן יעקוב, ומי לא עשה דבר בפרשה זו.
בקיצור, כל הכשלים שנצפו בפעולת כוחות היבשה במלחמת ששת הימים, הופיעו במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, וכיוון שצה"ל מעריך מסורת - הוא שימר אותם גם במבצע "ליטני" ובמלחמת "שלום הגליל". עלי להרגיע את קוראי העייפים והמותשים - אותם הכשלים נשנו גם במלחמת לבנון 2, וגם התעלינו, ואף הוספנו עליהם.
קוד אתי עקום צה"ל עוסק, מאז ומתמיד, במרץ של תנועת נוער, ב"קוד האתי" ובערכי הלחימה. חיל שלם של ג'ובניקים ושל בני-בכירים, המשרתים קרוב לבתיהם, מבזבז מיליונים כשהוא עוסק בשטיפת-המוח, שאין לה כל ערך מבצעי. צה"ל הפקיר את לוחמיו במעוזי התעלה, ולא דאג לפנותם, למרות שהכל ידעו, שאין כל תכלית לשהייתם שם תחת התקפה חזיתית מצרית. באותו הזמן שרו אנשי חיל החינוך את "שיר הרעות". באקט סהרורי אמר שר הביטחון לסג"ם בשירות חובה, שפיקד על מוצב "המזח", שהוא, מפקד המוצב, צריך להכריע האם ימשיך להילחם, או ייכנע. וכל עם ישראל שמעו את הקולות. את מפקד מעוז "בודפשט" - היחיד, שלא נפל בידי המצרים - הדיחו אחרי המלחמה מתפקידו - כיוון שהתריע מפני העומד להתחולל, ויצר רעש מיותר במערכת. צה"ל התעלל, כאמור, בפדויי השבי עם חזרתם ארצה.
משך השנים התעלה צה"ל על עצמו גם בתחום ערכיו - כמו בתחום המבצעי. יש הלימה מדהימה בין המצב בשני התחומים - עוד מאפיין של צבא מובס. למשל, הדאגה לחייל, אמירת אמת, כבוד האדם ודבקות במשימה הפכו לבדיחה זולה בידי הקצונה.
מפקדיו הבכירים של צה"ל הניסוהו בבהלה מדרום לבנון, והפקירו את בעלי-בריתנו מצבא דרום לבנון. אחר כך התעללו השלטונות בפליטי צד"ל - עד שרובם חזרו לחיק חיזבאללה. במקביל, כדי להוכיח לצד"לניקים, שאיננו מפלים אותם לרעה - הפקיר צבאנו המהולל את מדחת יוסף לדמם למוות בקבר יוסף. הממסד הציע למשפחתו של השוטר דמי שתיקה, אתנן לבל יחרצו את פיהם, בדמות עיטור גבורה.
מדינת ישראל הפקירה את זכריה באומל, את יהודה כץ, ואת צבי פלדמן - הנעדרים מהקרב בסולטן יעקוב. על הסיכוי לחלץ את רון ארד ויתרו כדי לחלץ סוחר סמים, ממקורבי ראש הממשלה שרון. מעניין כיצד אותו סוחר סמים הגיע לתפקידיו הבכירים - ובעיקר, כיצד צלח את המיונים הביטחוניים הנדרשים?
ועוד שאלה אתית פעוטה - הכיצד סוחר הסמים עדיין אלוף-משנה בצבאנו?
ונזכור לא-לטובה את ההטרדות המיניות, שצה"ל משמש בהן אור לסוטים. כזכור, קבעה ועדה של צבאנו, שאנס מדופלם אינו ממיט קלון על הצבא ועל מדיו בעונדו דרגות אלוף.
ועוד פרשות עגומות הן היחס לתאונות האימונים, והכזבים, ששלטונות הצבא מספרים למשפחות השכולות, כדי לכסות על ערוותם של מפקדים כושלים. מפקדי צבאנו המפואר מסוגלים להעליל - עוד בטרם נעשה תחקיר האירוע (שלעתים לא יתקיים לעולם) - כי חייל זוטר היה אשם בתקרית של אש ידידותית. כמובן, הם לא יבדקו האם עמית-בכיר מחבריהם כשל עוד פעם, כהרגלו.
צרכנים של רעיונות-הבל צה"ל הוא מכונת מלחמה רעועה - צבא כושל, שמזלזל בחיי לוחמיו, ואינו מנוהל כיאות. סמוך הגדול, סמוך הקטן ומרפי עושים בו תורנות, ולפעמים שניים מהם ואפילו שלושתם נשארים לעבוד יחד עם ד"ר פרקינסון הידוע.
צה"ל נלחם כפי שנראים חייליו ומפקדיו וכפי שמתוחזקים בסיסיו. אלה אינם רק הימ"חים, אלא כל הצבא. הצבא הזה ממציא מחדש את הגלגל (עיינו בערכים גשר הגלילים ואור יקרות, אך לא רק בהם. יש להם יורשים מודרניים), תוך התעלמות מוחלטת מחוקי ניוטון. לכן, אין פלא, המערכות העקומות אינן מתפקדות - למרות שהוצא עליהן הון רב. כ- 40 מיליארד ש"חועוד כמה מיליארדי דולרים מוצאים כל שנה, ללא פיקוח וללא בקרה, על תקציב הביטחון.
כל זה קורה כיוון שהקצונה אינה מקצועית, והיא סבורה, שדי בקופירייטרים מוכשרים כדי להצליח בעסקי צבא. כיוון שהמדובר בקצונה לא-מקצועית, הרי כל שרלטן מצליח למכור לה רעיונות-הבל תמוהים לחלוטין - כאילו מלקחי מלחמות של אחרים (הקצונה אינה קוראת - גם לא בעברית - ולכן, אינה מכירה את תחום הצבא). רק באחרונה שמענו על ההישגים המחשבתיים המדהימים של המכון לחקר המערכה, שנסגר בגלל אי-סדרים לאחר שפעל כעשר שנים. המכון הזה הצליח לייצר מילונים שלמים של מושגים מהוקצעים, פוסט-מודרניים, שהחליפו את הרצון לנצח. שפחה חרופה על הים לא שמעה כדברים הללו.
לא מזמן, בכנס הבינלאומי של המכון למדיניות נגד טרור, שהיה בהרצליה, הדגים קצין בכיר ב(מיל.) את הבלבול הלשוני, שהפך לנורמה צה"לית. הוא הקריא פקודה שהנפיק במלחמה האחרונה אחד מהחסידים השוטים של השיטה. אף אחד מהנוכחים בכנס - כולל מפקדים ידועים ומנוסים - לא הצליח להבין מה רצו מהיחידות המסכנות, שניתנו להוותן לפיקודו של אותו מפקד בכיר. חידת חמיצר כתובה בשפה יותר ברורה.
חבורה אחרת של נביאי-שקר מכרה לצבאנו האמיץ רעיונות הבל על "לוחמה מבוזרת" - מולקולות תפקודיות, שיעשו את העבודה במקום עוצבות. עמיתיהם הפיקו סיפורי הברון מינכהאוזן על נחילים של כוחות מיוחדים, שיכו באויב בחסות חיל האוויר וחימוש מונחה מדויק. לא צריך להיות פרשן תנ"ך, או צאצאו, כדי לזכור, שאחרי שחיל האוויר האמריקני כתש את העירקים, בשתי מלחמות המפרץ - וגם באפגניסטן - הוכנסו לשטח יחידות זעירות למדי בסדרי-כוחות של קורפוסים ושל ארמיות, שהלמו בעירקים, וניצלו את הצלחת המערכה האווירית.
כיוון שזו קצונה בלתי-מקצועית, היא התירה ליחידות לא להתאמן (כנראה, כיוון שלא הצליחה להתגבר על תאונות האימונים וכדי לחסוך בתקציבים). למלחמת לבנון 2 יצאו טנקיסטים ותותחנים שכבר מזמן שכחו כיצד מפעילים טנק/תותח מתנייע; לא נהגו רכב, או רק"ם, בשטח סלעי וטרשי; לא ירו במקלעים, לא טענו תותח, לא ירו בו, ולא ניווטו. מפקדים - זוטרים כבכירים - לא הפעילו יחידות בפועל, אך טיפסו ללא כל ניסיון בסולם הדרגות.
חבורה אחרת של מייצרי עיוועים החליטה לסגור את עוצבות השריון. וחבורה אחרת - על
ניוון מערך המילואים (לשטות זו, שקיבלה את חותמת הכשרות של ועדת חוץ-וביטחון של הכנסת, קוראים, "
רפורמה").
בקיצור, סרט בדיוני של בימאי הלום-לס"ד נראה שפוי יותר מהצבא, שניצח לא מזמן ברגישות ובנחישות כמה אלפי מתיישבים בחבל ימית ובצפון השומרון, וגירשם מבתיהם
בפשע מלחמה של טיהור אתני.
איפה הילד הקטן? את התוצאות המרות ראינו לא מזמן במרחבי לבנון, והן יישארו בינינו לעד. כדי שתוכלו לזהותם בנקל - אציין, שקוראים להם, "משפחת השכול", נכי צה"ל והלומי קרב.
ומי שמחפשים עוד דעה מקורית על הנושא - כדאי, שיקראו את מה שיש לד"ר
עמיקם צור, עמיתי לפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, להגיד בנושא. אותו ד"ר צור הציע במכתב אלקטרוני, שהתרוצץ לא מזמן בין חברי הפורום, לחשוב, כי יש לנו מלך עירום (שקוראים לו צה"ל) ושני חייטים רמאים לפחות (ראשי המכון לחקר המערכה ותלמידיהם, שחיברו תורת לחימה מופרכת מיסודה). וכיוון שצה"ל אינו מקצועי, לא קם לנו אפילו ילד קטון אחד, שיצעק ...
