ניצחון או כישלון?

את דעתי על המלחמה האחרונה הבעתי בשני מאמרים ("ניצחון אך לא הכרעה" ו"ההפתעה הכפולה"), אך מאחר שהוויכוח לא יורד מסדר היום הציבורי והשיח הצבאי, יש מקום לבדוק את התוצאות מזווית ראייה נוספת, לא אובייקטיבית, לא משוחדת ולא אינטרסנטית.

עצוב וקשה לשמוע את הראיונות הבלעדיים עם אלופים לשעבר, רמטכ"לים לשעבר ופרשנים בהווה, שמביעים דעתם מבלי למצמץ, על תוצאות המלחמה, איך הם מיד ראו, כבר אחרי 3-4 ימים, את הכשלים בהנהגה, בהחלטות ובניהול המלחמה. ברור גם לקוראים ומאזינים, שהם היו עושים זאת אחרת ואז התוצאות היו טובות יותר, מוצלחות, עם הישגים מרשימים כמו הרס התשתיות של החיזבאללה, הרס הכוח הצבאי של נסראללה, הפסקת ירי הטילים וחיסולו של המנהיג שקרא תיגר על צה"ל.

כפי שציינתי לעיל, התייחסתי בשני המאמרים על המלחמה לעובדות שאכן היו כשלים רבים, טעויות, ניהול לא מוצלח של המערכה, בעיות לוגיסטיקה, ימ"חים לא מוכנים, ומפקדים בשטח שלא תפקדו כנדרש.

הוויכוח הער והסוער, על גיוס המילואים המאוחר, אי הכנתו למשימה החדשה, לרבות הצורך אם בכלל, בכניסה קרקעית לדרום לבנון לגיטימי ומעניין.

עם זאת, אסור לאבד פרופורציות ולהיות מושפע, מליקויים והערכות נוגדות של מומחים ופרשנים, לגבי התוצאות הסופיות והשלכותיהן הפנימיות והבינלאומיות.

חוששני שמרוב עיסוק במה לא עשינו נכון, איפה טעינו, שכחנו לטפל בהישגים. יש לי הרגשה שהעיסוק האובססיבי בהדגשת השלילה - מעוור עיני צדיקים, מלראות גם קרני אור - ולחלק גדול, מהמומחים והפרשנים קשה מאד לעכל את העובדות, שהם לא צודקים, טעו בהערכות הצבאיות, הפוליטיות ובמעמדה הבינלאומי של ישראל.

בין המבקרים הרבים של ההנהגה ובמיוחד הטריאומווירט: אולמרט - פרץ - חלוץ, יש גם עיתונאים מכובדים, רואי שחורות, נביאי זעם, שכמובן רוב החכמה מצוייה בידם והם לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר יפילו את שלושתם.

וכפי שאמרתי, אסור לנו למען ההווה והעתיד, להתעלם מהשגיאות שנעשו ובכך מטפלות הן הוועדות הצבאיות לתחקיר האירועים בצה"ל והן ועדת וינוגרד, שתבדוק את התנהלות הדרג המדיני, הצבאי והקשר ביניהם. אם נוסיף לכך, גם את בדיקותיו של מבקר המדינה, השופט לינדנשטראוס, הן לגבי תפקוד והטיפול בעורף האזרחי, וגם בדרג המבצע - נקבל בסופו של יום תמונה בהירה יותר ועדכנית יותר, על מה שהיה ומה צריך לתקן, לשקם, וגם אם יהיה צורך בהחלפת סוסים חדשים ורעננים לסחוב את העגלה העמוסה שנקראת מדינת ישראל.

אבל עד אז, אסור לשקוע בייאוש, וגרוע מכך להתרשם מהר מדי וקשה מדי מתוצאות ביניים לא מחייבות, או לחץ של קבוצות שונות בציבור, שנוטלות להן חרות לחשוב ולהחליט בשביל הציבור הרחב, ובמיוחד לדבר כביכול בשם רוב הציבור בישראל.

כחלק מהמחלה הנוכחית, אני רואה בהסברה הכושלת המגמגמת והישנונית של הממשלה וגופיה. החוסר, בהסברה לאומית, בשר הסברה מיומן, משכנע, פותח עיניים עוורות ומורה דרך למתקשים לראות את החיוב וההישגים - חסר מאד.

ההתקפה המוחצת, על הרמטכ"ל חלוץ, בעיקר על היותו איש חיל האוויר, שלא רואה לא מבין את קרב היבשה, וכוחות היבשה, ומאמין בקונספציה שרק חיל האוויר יכול, היא שגויה ולוקה בתפיסה מוגבלת, ישנה, שמרנית, של ניסיון והסתמכות על מלחמות העבר. הקלישאה המקובלת אומרת: שאין מלחמה אחת דומה לקודמתה ובוודאי לא לאחרונה.

חלק מהאלופים שביקרו את הרמטכ"ל, כנראה שכחו זאת ונסחפו בנוסטלגיה של עצמם. אין כל מניעה הגיונית שרמטכ"ל יבוא מתוך חיל האוויר. המניעה - היא באדם, בכישוריו והתאמתו לתפקיד. ברוב הצבאות בעולם, שעיקרם נשענים על כוחות יבשה, אין מחסום צבאי או מקצועי שרמטכ"ל חייב להיות מכוחות היבשה דווקא. רמטכ"ל - הוא כמו מנצח תזמורת, הוא לא חייב לנגן אישית בכל הכלים, עליו להבין ולהרגיש את היצירה, עליו לתת פרשנות לכוונותיו של המלחין, ולתאם בין כל הכלים לקבלת מנגינה וצליל ברור. רמטכ"ל - הוא ראש המטה הכללי - כאשר לידיו מומחים בכל שטח.

במקרה של חלוץ - סגן רמטכ"ל (מכוחות יבשה) אלוף פיקוד צפון, מפקד זרוע היבשה, מה עוד צריך להפעלה נכונה של כוחות קרקעיים. ראש המטות המשולבים של ארה"ב - לאמור: הרמטכ"ל האמריקני אינו בהכרח מכוחות היבשה וכך גם בארצות אחרות.

המלחמה המודרנית, הטכנולוגית, המלחמה בטווחים שמחוץ לגבולות ישראל - במקרה שלנו, סוריה, אירן ותומכיהן - מחייבת תשובה שונה וגישה שונה למטה הכללי והרמטכ"ל.

הטוענים שניתן היה להסתפק בהתקפה אווירית מאסיבית של מספר ימים ולהגיע לאותם הישגים שצה"ל השיג כעבור 30 יום, טועים ומטעים.

התקפת אוויר מאסיבית על תשתיות בלבנון, על רובע "דאחייה, בביירות, על הטילים ארוכי הטווח, כבישים, גשרים וכד', היתה אפקטיבית ומרשימה, אילו הפסקנו כאן - לא היינו משיגים כלום. חיזבאללה התחפר בבונקרים עמוקים ובתעלות בטון, נוסח ויאטנם - שחיל אוויר לא יכול להם. הפסקת הלחימה האווירית היתה משאירה את חיזבאללה באותם בונקרים בדרום לבנון, לאורך הגבול עם מחסני תחמושת ענקיים, ואז הניצחון של נסראללה היה באמת מוצדק.

יתירה מכך, אסור לשכוח, שצבא דרום לבנון לא היה יורד דרומה ומחליף את צה"ל, אם חיזבאללה היה שם. הנימוק היחידי שדרום לבנון הוחזרה לממשלת לבנון, היא העובדה שצה"ל ישב שם. החלטת עצרת האו"ם 1701 לא היתה נולדת ולא היתה מאושרת ע"י 15 חברות מועצת הביטחון (פה אחד) - אילולי צה"ל בדרום, לרבות פריסת כוחות בינלאומיים - אם חיזבאללה היה בשטח - באופן רשמי, עם כוחות מזויינים גלויים.

החלטה 1701 - תמכה בישראל בגדול, אשרה את זכותה הלגיטימית להגנה עצמית מחוץ לגבולותיה ע"י כניסה קרקעית, הטלת אמברגו על נשק לנסראללה ופיקוח עליו.

העובדה שממשלת לבנון שמחה שישראל עושה עבורה את העבודה השחורה, ויתר ארצות ערב והקהילייה הבינלאומית, שמחו שצה"ל מטפל בשליחי אירן, עודדה אותם גם לתמוך בישראל וגם להתגאות בהישג של הפסקת האש.

האם ישראל השיגה את כל יעדיה - לא ולא. האם תשיג בהמשך - יתכן. אך גם מה שהושג, למרות הצער על אי החזרת החיילים החטופים בהסכם הפסקת האש, אסור לראות בזה כישלון.

כשיוצאים למערכה או מבצע או מלחמה, יש להציג יעדים רצויים, אולטימטיביים, ברי יכולת השגה. להבדיל ממבצע ספציפי, מוגדר בזמן ובמטרות כמו מבצע "אביב נעורים" - "אנטבה", במלחמה היעדים רחבים יותר, מורכבים יותר, מושפעים מלחצים בינלאומיים, מושפעים ממעמד המדינה, כוחה, גודלה והשפעתה בקהילייה הבינלאומית. לכן, אי השגת כל היעדים - אינה חיסרון, אלא הכרח המציאות, זאת פשרה בין הרצוי למצוי, ולכן אינה כישלון.

לכן אני מציע, במקום לשקוע במרה שחורה, להפסיק את הבכי והנהי וההלקאה העצמית, לראות את העובדות והמציאות נכוחה ובעיניים פקוחות וראש פתוח.

בשלב זה יש לחכות לתוצאות הוועדה הממשלתית (עם סמכויות רחבות, כשל ועדה ממלכתית), ורק אז להתחיל במסע לעריפת ראשים. כמו שעיקרון "חזקת החפות" - מופעל במשפט הפלילי, כך גם אותו עיקרון חל על המשפט הפוליטי והציבורי, ועד אז הטריאומווירט זכאי ליהנות מהחזקה ולהמשיך לתפקד ולנהל את המדינה. לציבור תינתן הזדמנות נאותה להביע את דברו במועד המתאים.

ובינתיים נסראללה מודה שהוא טעה במהלך של ההתקפה וחטיפת החיילים, אי לכך אל תשברו את מילתו ואל תהפכו אותו לשקרן.