בין הרשעה משפטית לציבורית

ביקורת עצמית, בדיקה והצלבת עובדות, פרסום מידתי ומאוזן, לא למהר להוציא מסקנות, שעלולות להתברר כשגויות ובמיוחד לא להקריב על מזבח הקלישאה: "זכות הציבור לדעת", את שמו, עתידו, תדמיתו ומשפחתו של אדם בטרם עת.

אפשר להוסיף לדרישות אלה גם את הזהירות בפרסום "סקופים" או ידיעות בלעדיות, כאשר התחרות בין העיתונים וערוצי הטלוויזיה מביאה לפעמים לפרסומים שגויים, מזיקים, לא בשלים דיים, לא מאומתים מספיק והנזק שנגרם - לא ניתן לתיקון או לפיצוי, בתיקון או בקשת סליחה, בשורות קטנות בחלק נסתר בעיתון.

הדוגמא הבולטת להתנהלות התחרותית, המהירה הלא בדוקה רצינית, היתה פרשת "הזמר השרוף" שהעיתונות לא עסקה בה הרבה ולא דנה בו מספיק, אולי בשל "הבושה" שזה יכול לקרות לנו העיתונאים ובקרבנו. העיתונות סובלת מאותה מחלה של כל הקבוצות והאיגודים המקצועיים לאמור: צריך להילחם ולבער, התנהלות פסולה או חריגה אצל אחרים ולא בבית ספרינו.

הדוגמאות לכך רבות, למשל: המשטרה והשב"כ נלחמו שנים ובשיניים ממש, לא להוציא את החקירות הפנימיות מתוך גופים אלה עצמם, עד אשר לחץ ציבורי ומשפטי הביא להקמת מח"ש (היחידה לחקירת שוטרים) בתוך משרד המשפטים.

צה"ל נלחם עד ימים אלה, בקרב הגנה נואש לא להוציא את חקירות תאונות האימונים מצה"ל ולהעבירן לגוף ממסדי חיצוני וכך גם גופים ועמותות שונים כמו ההסתדרות הרפואית, המהנדסים, עורכי דין, עיתונאים ואחרים.

חלק מגופים אלה מבוקרים ע"י ביקורת פנימית וכן כפופים לביקורת המדינה, כך שיש פיקוח ובקרה על מעשיהם, אבל כעיקרון כולם נלחמים נגד העברת החקירות הפנימיות לגופים ניטראליים חיצוניים.

אי לכך, נראה לי שהדרך היחידה והמועילה להביא לאיחוד הרצונות והבאת אחידות למערכות אלה - היא באמצעות "חקיקה" שתוציא מהגופים האלה את נושא חקירת הפנים, בנושאים ספציפיים שיפורטו והעברתם לגורם/ים חיצוני, אובייקטיבי, מפוקח ע"י משרד המשפטים או מבקר המדינה.

להערכתי, הדבר יאפשר בלימת הזרם הבלתי פוסק של הרשעה באמצעות העיתונות, תוך הפעלת לחץ ציבורי מאסיבי על נושאי הכתבות, למלא אחרי "רצון העם" שכביכול מיוצג ע"י העיתונות. כדי שלא תהיה אי הבנה או פקפוק - אין הכוונה לוותר או להגביל את נושאי הפרסום, החקירה, הגילויים, הסקופים, חשיפת פרשיות שחיתות או חריגות אישיות מוסריות או התנהלות ציבורית חריגה ופסולה. ההיפך הוא הנכון - החשיפה מטרתה לתקן, להבריא ולשאוף להתנהלות ממלכתית, מוסדית, פוליטית ראויה, תקינה ונקייה, בתנאי שכל זאת נעשה באחריות, מידתיות ובאיזון הנכון. להזכיר, כי מועצת העיתונות - הוא הגוף שצריך לבקר ולהנחות את האתיקה המקצועית והעיתונאית. אבל בשל היותו גוף חסר שיניים או מקסימום בעל שיניים תותבות - ההשפעה שלו שואפת לאפס.

אפשר להביא עשרות דוגמאות מהעבר ומההווה לחיוב ולשלילה כאחד. למשל: פרשיות כמו אריה דרעי, בראון, צחי הנגבי, הנשיא ויצמן, פרשיות ביבי נתניהו, שרון ובניו. לצד הפרשיות הפוליטיות ניתן להזכיר את הפרסומים על הקצין והילדה הפלשתינית, פרשת "וידוא ההריגה" - פרשת מהנדס מע"צ (התאונה בצפון) ופרשת מפקד ימ"ר דרום (עתה בוועדת זיילר) והדוגמאות עוד רבות.

בחלק גדול מהפרשיות שהוזכרו לעיל, היתה שפיטה מוקדמת ע"י העיתונות שלא לוותה בתגובה הולמת ומידתית, כאשר התברר שהעובדות לא מדויקות, המסקנות לא נכונות וחריגות וההרשעה המשפטית שיכולה להתבטא בחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה או בית משפט מוסמך, לא הלכו שבי אחרי מסקנות העיתונות. גם לתופעות אלה יש דוגמאות למכביר. פרשת בראון-חברון, התוצאות היו שוליות לעומת "הפיצוץ" התקשורתי, פרשת ביבי נתניהו - הן בתחום המתנות והן בהובלות, הסתיים באפס משפטי, אבל חגיגה תקשורתית, הדלפות מאסיביות, צילומי פשיטות משטרתיות, החרמת ארגזים והרשעה ציבורית ברורה ומיידית. פרשת הקצין מוידוא הריגה - הורשע בצורה ברורה בתקשורת ובציבור אך זוכה לגמרי בבית הדין הצבאי.

לסיום שתי דוגמאות עכשוויות, אותנטיות, סוערות ומרגיזות - פרשת הנשיא קצב וראש הממשלה אולמרט. הנשיא קצב כבר הורשע למעשה בציבור באונס אחד או יותר, בהטרדות מיניות של המתלוננות מא'-עד-ת' - שיבוש הליכי משפט, איומים, סחיטה ועוד היד נטויה.

לצערי, היועץ המשפטי לממשלה, תורם את חלקו לעינויי הדין, בכך שהוא לא ממהר לפרסם חוות דעת משפטית ואפילו חוות דעת ביניים - גם אם עדיין לא כל החומר בידיו ומעובד. אבל בשל החשיבות הציבורית, בשל מעמדו של מוסד הנשיאות שהפך למשל ולשנינה בעולם (ראה העקיצות והבדיחות של הנשיא פוטין בעת ביקור אולמרט ברוסיה), חייב היה היועץ המשפטי לזרז, לקצר הליכים ופרוצדורה ולהביא את חוות דעתו גם אם הוא בשלב זה חוות דעת זמנית, לידיעת הציבור (והכוונה אינה רק לעמדתו ותשובתו לבג"צ - אלא בכתובים לציבור).

הנזק המתמשך במצב מוסד הנשיאות לא יהיה ניתן לתיקון בהקדם. במקרה של הנשיא קצב בא לביטוי ההבדל בין הרשעה משפטית להרשעה ציבורית, בכל עוזה ועצמתה.

גם אם חלק מהפרשיות נכון, כגון, הטרדות מיניות, התנהגות לא הולמת נשיא, חריגות פרוצדוראליות במינויים, בקידום בדרגה וכו', עליו להתפטר. החוק עומד בשלב זה לצדו - ואי אפשר לחייבו, ולכן תיאורטית הוא יכול להוציא לציבור ולעצמו את הנשמה בתרגילים משפטיים, אבל אם היועץ יביע את דעתו, אין צורך בהחלטת בג"צ, אלא יש צורך באומץ ובהגינות ציבורית, ואת זה אנו מצפים מנשיא מדינת ישראל.

באשר לראש הממשלה אולמרט - הפרשיות ראויות לבדיקה, אבל הדרך, הצורה, ההצטברות ולחץ הכותרות והפרסומים שרודפים זו את זו, כמעט מדי יום, נראים מהצד, כמסע רדיפה מאורגן ומתוזמן בניסיון להפיל ממשלה או להפליל בכוח ראש ממשלה. אם יש ראיות מרשיעות יופיעו מיד והיועץ המשפטי לממשלה יאמר את דברו מהר וחזק ובאופן אלגנטי. הציבור המולעט בסיפורים, לשעת יום ולשעת לילה זכאי להבהרות ולתשובות בהקדם - כי הדבר בנפשנו.