יום הזיכרון האחד-עשר למותו הטראגי של יצחק רבין עבר עלינו. רבות דובר על האיש ועל "מורשתו". אחרי אחת עשרה שנים הגיע הזמן לקבוע את מקומו בהיסטוריה של מדינת ישראל - בפרספקטיבה שקולה ועניינית - ללא דמגוגיה, לא משמאל ולא מימין. ובמקביל, הגיע הזמן לקבוע את מקומו של אריאל שרון הכל כך שונה ממנו, ובו-זמנית הכל כך דומה לו.
ללא ספק, הישגו "הגדול" של יצחק רבין היה הסכם אוסלו, שאיתו הוא יזוהה לנצח. חרוטות היטב בזיכרוננו, התמונות מן המסיבה הגדולה על מדשאות הבית הלבן בספטמבר 1993, שבה יצחק רבין לחץ את ידו של יאסר ערפאת. אבל כפי שהציפיות היו אדירות כך היתה גם ההתרסקות. האופוריה דאז הוחלפה מזמן בדיכאון לגבי הסיכוי לשלום באזורינו, אי פעם.
היום חובה להודות שהסכמי אוסלו הינם הכישלון המדיני הגדול ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. שלוש עשרה שנים אחרי אותם הסכמים רצחו חותמי הסכמי אוסלו הערבים כ- 1,500 יהודים, פצעו כ- 10,000 יהודים נוספים, ובכך הרסו את חייהם של כ- 100,000 יהודים שקרוביהם אינם עמם יותר או הפכו לנכים לכל ימי חייהם. בקני מידה אמריקנים, קורבנות ישראל ממלחמת אוסלו הנמשכת שווים ליותר מעשרים אסונות של האחד עשר בספטמבר 2001. ההידרדרות הביטחונית המתמדת של מדינת ישראל מ- 1993 ועד היום החלה עם אותם הסכמים. הגרוע מכל, במקום להודות בכישלונם של הסכמי אוסלו והקונספציה שמאחוריהם, כמעט כל מנהיגי האומה הזו עדיין דבקים בקונספציה שעלינו להמשיך באותה דרך הרת אסון.
אם לשפוט ע"פ מעשיו, נראה שאריאל שרון למד רבות מיצחק רבין. שרון ראה שהערבים אינם מקיימים הסכמים, ולכן ניסה לקבוע עובדות בצורה חד-צדדית, ללא הסכמים. זו הסיבה הרשמית שהוא נתן להחלטתו להרוס כליל את גוש קטיף ולגרש את כל 10,000 מתושביו היהודים. לדאבוננו, כפי שהסכמי אוסלו הובילו לגלי טרור, כך גם הבריחה מעזה. החמאס ממטיר קטיושות על הנגב המערבי ושדרות יום יום. הוא מייבא אמל"ח לעזה בכמויות מבהילות תחת עיניהם הפקוחות של המצרים, שהבטיחו לעצור את כל זאת. הסכמי אוסלו של רבין הובילו לעשור של מלחמת טרור ושפיכות דמים, וכך גם הגירוש של שרון - שתוצאותיו המלאות רק יחמירו עם הזמן. כפי שאמר פרופ' אומן לאחרונה, נזדקק לעשרים שנה כדי לתקן את הנזקים האדירים של הבריחה מעזה.
למרות שיצחק רבין הבטיח לעם ישראל במסע הבחירות של 1992 שלא ירד מרמת הגולן ולא ינהל שום משא-ומתן עם ארגוני הטרור, כולל אש"פ והעומד בראשו, תוך חודשים ספורים הסתבר לעם ישראל שהוא הונה. שמעון פרס, אותו אדם שרץ כעת לנשיאות המדינה, אותו אדם שיצחק רבין כינה "חתרן בלתי נלאה", חתר ב- 1992 מאחורי גבו של רבין, וניהל משא-ומתן סודי ובלתי חוקי עם שליחיו של יאסר ערפאת. כאשר ההסכם היה מוכן, במקרה נחל צה"ל כשלון צבאי בלבנון. רבין - הרמטכ"ל לשעבר שלא יכל לעמוד במצבי לחץ, שוב נלחץ מאוד, שוב נשבר, והסכים לחתום על ההסכם ששמעון פרס בישל ללא הסכמתו המוקדמת.
הסכם כה גורלי, שרוב העם היהודי התנגד לו בצורה נחרצת, שעמד בסתירה מוחלטת להבטחתם של רבין ושל מפלגת העבודה לפני הבחירות דרש קבלת אישורו הישיר של העם. רבין התעלם מן העם ופנה רק לכנסת (כפי שיעשה שנים לאחר מכן אריק שרון), אבל גם שם לא היה לו רוב. ולכן, אחרי ששיחד שני חברי כנסת מ"צומת", הבטיח למנותם לסגני שרים ולתת להם רכב צמוד, הצליח רבין לגייס רוב דחוק שנבנה ע"י חמישים ושישה ח"כים יהודים וחמישה ערבים.
הקבלת מעשיו של שרון למעשיו של רבין מדהימה, כי שרון ראה, כנראה הפנים והחליט לחקות את מורו ורבו בבוא העת. בבחירות של 2003 הצהיר שרון, שבניגוד מוחלט לעמדתו של יריבו, עמרם מצנע, הוא מתנגד ליציאה מעזה וקבע את עמדתו הנחרצת באותו עניין: דין נצרים כדין תל אביב. לא לקח זמן רב והוא נכנס לצרות משפטיות. ע"פ עצת יועציו החליט שרון שהדרך היחידה להציל את עורו הפוליטי הינה לבטל את זהותו הימנית, למחוק את העוגן המדיני שהוא קבע זה עתה בהשוואה המדינית בין נצרים ותל אביב, ושעל פיו הוא זכה לאמונו של העם, ולהפוך עצמו לקבלן המבצע של השמאל הקיצוני. בכך חיקה שרון את רבין, ממש. אבל רבין שיחד "רק" שני חברי כנסת. שרון הרחיק לכת והפר את הבטחתו המפורשת לציית לתוצאות המשאל בליכוד לגבי עתידו של גוש קטיף. בנוסף, כל שר שהתנגד ליוזמתו שסתרה בתכלית ממצע הליכוד - פוטר. שום דבר ושום איש לא יכול היה לעמוד נגד האמוק שאחז בו - להרוס את כל מה שהוא עצמו בנה במשך שנים רבות. והכל כדי להציל את מעמדו האישי.
האם תהליכים כה נוראיים בהתנהלותם של רבין ושל שרון היו יכולים לקרות בדמוקרטיה אמיתית, כמו ארה"ב, לדוגמא? שם זה אפילו לא היה עולה על הדעת! וכיצד תפקדה התקשורת - כלב השמירה, כביכול, של הדמוקרטיה - באותם זמנים? היא תמכה בתהליכים הבלתי מוסריים הללו תמיכה מלאה, מקיר לקיר! יוסף סטלין היה גאה בתלמידיו הניאו-בולשביקים בארץ הקודש.
אריאל שרון, נכווה קשות ע"י המדיה במלחמת "שלום הגליל". הוא למד שני לקחים אדירים מאותה תבוסה אישית, וגם מהתנהלותה של ממשלת רבין השנייה. אחד: אסור, באיסור מוחלט, לעשות מעשים שיביאו עליך את חרון אפה של התקשורת הכל-יכולה. ושניים: כדאי לשקר לעם, אם בכך תזכה בשקט תקשורתי, אפילו זמני ומדומה, כי אולי ההתפוצצות תבוא אחרי סיום כהונתך. שרון ראה שהחיזבאללה מתחמש בטילי קטיושה וטילים ארוכי-טווח - וחמש שנים מילא פיו מים - העיקר לשתוק ולקוות שעוד יום של "שלום" יעבור. ואז, כפי שכולנו יודעים, באה המלחמה (שלא הוכרזה כמלחמה באיוולת נוראית) שבה נורו על צפון הארץ - מקריית שמונה עד חיפה - כ- 4,000 טילים שגירשו למעשה (מידה כנגד מידה על מעשה הגירוש מהגוש) כמיליון יהודים מביתם. הקונספציה של התעלמות מאיום אסטרטגי כל עוד לא יורים עליך, קרסה קריסה קולוסאלית.
פרק חשוב וחשוך בתולדות עם ישראל ובקריירה של יצחק רבין, שרבים בורים בו לחלוטין בגלל השתקתו הזדונית על-ידי התקשורת, הינו תקופת הסיזון. באותה תקופה טרום הקמת המדינה אנשי ההגנה חטפו, עינו, הלשינו, מסרו לבריטים, ואפילו רצחו אנשי אצ"ל ולח"י. יצחק רבין לא נמנע מלהשתתף באותו "סיזון". אדרבא, הוא ניצל אותו כדי לקדם את הקריירה שלו.
הסיזון הגיע לשפלו הנורא בפרשת ה"אלטלנה". כאשר הגיעה ביוני 1948 ה"אלטלנה", אנייה עמוסה בטונות של רובים ותחמושת - נשק קריטי לצבא שזה עתה יצא למלחמת קיום - בן-גוריון, בפרנויה נוראית, סבר שהנשק לא מיועד להילחם בערבים אלא למרוד בממשלתו. למרות כל הפצרותיו של מנהיג האצ"ל, מנחם בגין, נחוש היה בן-גוריון לחסל את יריבו, לא חיסול פוליטי, אלא חיסול פיזי ממש!
בן-גוריון חיפש מפקדים לבצע את מזימתו השטנית, אך אף מפקד לא הסכים, חוץ מאחד, יצחק רבין. דווקא פה תפס רבין פיקוד. הוא הורה לירות על ה"אלטלנה", על מנחם בגין, על יהודים ניצולי השואה שעלו עמה ארצה, גם אחרי שהרימו דגל לבן, גם על אלה שקפצו למים כדי להימנע מפגזי התותח הנורא "הקדוש" ההוא, גם על אלה ששחו לחוף. ללא פרשת ה"אלטלנה", היה יצחק רבין נתקע בצבא, חסום בכישרונותיו המוגבלים. אבל "בזכות" פרשת ה"אלטלנה" היה בן-גוריון אסיר תודה לו, וגרם לקידומו הצבאי. האם מישהו בתקשורת הישראלית הזכיר אי פעם את המעשה הנוראי ההוא - את הרצח הפוליטי הראשון של מדינת היהודים?
שלושים שנה לאחר מכן בהיותו שגריר בארה"ב תיאר יצחק רבין את פעולתו ב"אלטלנה", לא בצער, אלא בגאווה ובשחצנות: "דפקנו אותם על האנייה ודפקנו אותם שוחים במים". לו היתה התקשורת מאפשרת דיון ציבורי כל שנה ב- 23 ליוני - יום השנה לאותו מעשה נוראי - לעולם לא היה מתמנה יצחק רבין אפילו לסרן בצה"ל, וגם לא היה נרצח. הוא ובן-גוריון היו נשפטים, אולי זוכים לחנינה, אבל לבטח נעלמים מהחיים הפוליטיים של המדינה שלנו. אבל התקשורת לא עשתה את עבודתה נאמנה. ולכן, לעם היום אין מושג מהו הסיזון ומהי פרשת ה"אלטלנה". ולכן, קיבלנו את רבין כרמטכ"ל כושל, ואח"כ כראש ממשלה קטסטרופאלי. וגרוע מכל, לא השכלנו להפיק את הלקחים המדיניים החיוניים מכהונתו האסונית.
שאלה גדולה בקשר לאותה תקופה הינה: מדוע לא נרצח, תודה לאל, בן-גוריון, כנקמה על כוונתו לחסל את מנחם בגין? הרי, בן-גוריון היה מוכן לסכן את כל המדינה במלחמת אחים, בראשית דרכה של מדינת היהודים. אבל למזלנו אז, מנחם בגין שלל אפשרות זו בכל תוקף. הוא לא היה מוכן לשמוע על שום פעילות נקם - כי טובת המדינה היתה בעיניו מעל הכל.
המסקנה המתבקשת היום מהסיזון ומרצח רבין הינה שכאשר המגזר השולט עושה זאת ביוהרה, בהשפלות יריבים, בביזיון, ללא שום התחשבות בנפגעי מעשיו, צריך לקוות לנס שבתנאים כאלה לא יקום אחד שישחזר את מעשה ישמעאל בן נתניה וירצח את גדליה. אבל, עשה זאת אחד - אחד ויחידי - בחמישי לנובמבר 1995.
אריאל שרון היה צעיר בתקופת הסיזון וה"אלטלנה". יש הטוענים שהוא עצמו השתתף בסיזון. הוא ראה איך שהתקשורת האוהדת התעלמה מטבח ה"אלטלנה", ולא רק שלא דרשה את הקמתה של ועדת חקירה על הפרשה, אלא להיפך, גיבתה כל מהלך בקידומו הצבאי של יצחק רבין. פרשת ה"אלטלנה" שירתה את רצון האליטה ללמד את "המורדים" דאז, השנואים, לקח בצניעות --שיידעו את מקומם. על אותה גישה מתנשאת כלפי קורבנות ה"סיזון" של שנת 2005 התוודה יאיר לפיד לאחרונה, כאשר הודה שזהו בדיוק המניע האמיתי של הגירוש מהגוש של שנואי דורינו - "המתנחלים". אז שנאו השמאלניים את האצ"ל והלח"י, היום הם שונאים את הדתיים, ובמיוחד את המתנחלים. השנאה אותה שנאת חינם, אותה שנאה ששורשה בקנאה באלה שבאמת מאמינים בנצחיותו של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל.
רבין, שידע מימי ה"אלטלנה" שלשנאת חינם נגד המגזר האידיאליסטי והנאמן ביותר לארץ אין שום מחיר פוליטי, לא חשש לשחזר את אותה שנאה בתקופת אוסלו. "פרופלורים", "קלוגלגרים" ועוד מילות גנאי נגד המתנחלים, יצאו ללא תגובת עלבון מהמדיה השולטת. שרון ראה והחליט שאם הוא יגיע למצב שבו יצטרך לזכות באהדת התקשורת כדי להעלים את מעשיו המושחתים, יהיה לו קורבן זמין ומזומן - המתנחלים, ה"משיחיסטים" - אלה שאשמים ב"כיבוש", שהינו החטא הגדול ביותר בעיני השמאל-תקשורת. ללא בושה, פתאום הוא "שכח" שהוא עצמו הוביל את כיבוש יהודה, שומרון ועזה במשך כמעט שלושים שנה.
בשני דברים אכן שונים יצחק רבין ואריאל שרון. רבין היה גנרל קטן, אבל בתחום היושר האישי, היה איש גדול. התפטרותו ב- 1977 כראש הממשלה בעקבות העבירה הזניחה על חוק בנק ישראל שאסר בזמנו החזקת מט"ח בחו"ל, היה מעשה אציל אז, ועוד יותר אדיר בפרספקטיבית ימינו. גודל אותו מעשה בלתי ניתן לשער לעם הרואה היום לנגד עיניו שחיתות מאסיבית כמעט בכל חלקה של צמרת השלטון.
שרון, לעומתו, ניחן באינסטינקטים אדירים של תבונת שדה הקרב. הוא היה ללא ספק אחד האלופים הגדולים בתולדות עם ישראל. אבל זו תכונה עמה נולד, ולא מידה שאותה הוא בנה. רצונו העז למשול בכל מחיר בהכרח הוביל אותו להכשיל את חקירות מעשיו העסקיים, אלו שעבורם הוא הקריב את בטחון המדינה. תאוות השררה מהווה בסופו של דבר הסיבה לכל מעשיו השפלים והנוראים כראש הממשלה. המסקנה: לא היה לנו ראש ממשלה גרוע מאריאל שרון, ראש הממשלה שכולו הרס. מורשתו הינה הרס בגוש קטיף, הרס במלחמת לבנון, הרס לדמוקרטיה, הרס באמון העם בכל מערכות השלטון, הרס בצדקת דרכה הציונית של מדינת ישראל, וכמובן הרס המפלגה שהיה לו חלק גדול בהקמתה.
מורשתם של יצחק רבין ושל אריאל שרון היא למעשה מורשתה של מדינת ישראל - המורשת שאין להתגאות בה. המורשת הינה למעשה מורשת של שנאת חינם, של רצח הבל ע"י אחיו קין, מורשת הסיזון של אנשי האצ"ל והלח"י, שהמשיכה בשנאת הדתיים והמתנחלים מתקופת אוסלו עד היום, והגיעה לשפלותה הנוראה בגירוש של יהודי גוש קטיף וצפון השומרון.
המצב היום כל כך חמור עד כדי כך שזה לא יהיה מוגזם לומר שמותו של רבין העצים בעשרות מונים את מורשת השנאה בקרב העם. השנאה לימין ולדתיים הגיעה היום לממדים של קנאות פסודו-דתית ממש. אחרי רציחתו של רבין, הוא הפך ל"ישו" של החילונים. והראיה: בנוסף לכל בתי החולים והרחובות על שמו, יש בארץ אפילו בית כנסת על שם יצחק רבין! יגאל עמיר הפך ל"יהודה איש קריות" - השטן, והבוגד שרצח את בנו של השם. כל יתר ה"יהודים" - סליחה, הדתיים ואנשי ימין - הפכו למשתפי פעולה עם אותו רוצח. היום, החילוניים שונאים את הדתיים-ימניים במידה קרובה למידה שבה שונאים הנוצרים, עד היום, את היהודים - כי שניהם אשמים ברצח האל/המשיח. זה חייב להיגמר - ומיד.
הבית השני נחרב עבור עוון שנאת החינם. לכן, אם ברצוננו למנוע את חורבן הבית השלישי אסור לנו לאפשר למורשת שנאת החינם - שהיא הסרטן המוסרי בלבנו הלאומי - להתפשט בנפשנו. על כולנו לעקור את שנאת החינם שהיא המורשת המרושעת בתוכנו, ולהחליפה בהקדם במורשת אהבת חינם. יש לנו שפע של אוייבים נוראים מבחוץ הבאים עלינו לכלותינו. אותם, ורק אותם, יש לשנוא. ולכן, חובה עלינו להתאחד מהר ככל האפשר - להתאחד או להיכחד!
