אברהם חיים (22) הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בעיר מיום 15.9.09, (56/09), שהרשיע אותו בעבירה של הסעת נוסעים מעבר למותר על-ידי נהג חדש, וגזר עליו 12 חודשי פסילה, מאסר על-תנאי לתקופה של 30 ימים למשך 3 שנים וקנס בסך 100 שקל.
בעת ביצוע העבירה היה ברשותו של חיים רישיון נהיגה חדש, שהוצא כשלושה חודשים קודם לכן. לחובתו עבר תעבורתי הכולל עבירה דומה מיום 4.6.07, בגינה הושת עליו עונש פסילה על-תנאי.
"לא ידעתי..." בעבירה נשוא התיק נטען כי ביום 16.4.09, בעת שהיה בן פחות מ-21, נתפס בעת שהסיע ברכבו ארבעה נוסעים, כאשר במושב לידו לא ישב מלווה. בהתאם לפקודת התעבורה, אסור היה לחיים להסיע ברכב מעל לשני נוסעים, אלא אם יושב לצידו מלווה, אשר מוגדר בפקודה כאדם בן 24, בעל ותק של 5 שנות רישיון, או אדם בן 30 בעל ותק של 3 שנות רישיון. בדוח שנרשם ביום האירוע צוין, כי כל הנוסעים היו בני 20 (פרטיהם לא צוינו) וחיים אמר: "לא ידעתי שאסור לי להסיע יותר משני נוסעים".
ביום 17.4.09 נערך לחיים שימוע בפני קצין משטרה, בו טען כי בשעת האירוע ישב לידו במושב הקדמי דודו בן ה-33; לפיכך מצא קצין המשטרה להשאיר לשיקול דעת בית המשפט את עניין הפסילה.
במזכרים מיום 19.4.09, שנכתבו על-ידי שני השוטרים שהיו נוכחים באירוע, פורטו נסיבות המקרה, תוך שצוין שחיים הודה בפניהם שארבעת הנוסעים האחרים הינם נערים בגילו.
"זה לא יקרה יותר?" בפרשת ההוכחות, חזר המערער על גרסתו בפני קצין המשטרה והעיד את דודו שתמך בגרסה. מטעם התביעה העידו שני השוטרים שהיו נוכחים באירוע.
בהכרעת הדין, העדיף בית המשפט לתעבורה את גרסת השוטרים, תוך שציין כי גרסתו של חיים תמוהה ומעוררת קשיים, במיוחד לאחר שהורשע בעבר בעבירה דומה והבין מהי חובת הליווי. עם זאת, ציין בית משפט לתעבורה כי אף שאין מדובר בפגם היורד לשורש העניין, ראוי היה שהשוטרים ירשמו את פרטיהם של יתר הנוסעים ברכב. בגזר הדין צוין כי חיים הורשע בעבר בעבירה דומה והבטיח לשופט: "זה לא יקרה יותר", ולכן יש להכביד עימו.
בהודעת הערעור טען חיים כי לא הוכח שהוא בן פחות מ-21 שנים, ולא הוכחו פרטי יתר הנוסעים ברכב. "המזכרים שכתבו השוטרים נכתבו לאחר האירוע, בעקבות השימוע שהעלה ספקות באשר לאשמתי, ויש לתת להם משקל מועט. המדינה לא הוכיחה את אשמתי והוראות החוק אינן ברורות לי ולא הבנתי בשעת רישום הדוח אם עברתי עבירה אם לאו". חיים, שוטר מג"ב בסדיר, הוסיף כי עבר עבירה בעלת אופי מינהלי, הרשעתו הקודמת לא הייתה כדין, וכי הוא נהג מנוסה והסיכון הנשקף ממנו אינו רב בנסיבות העניין, ובמקרים דומים הוטלו עונשים פחותים.
אין מקום להנחות שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, חנה בן-עמי, דחתה את הערעור. לדבריה, ההרשעה בוססה על ממצאים עובדתיים מובהקים, אותם הסיק בית המשפט לתעבורה מהתרשמותו הישירה מהעדויות שהובאו בפניו, ואין מקום להתערב בהכרעתו.
היא ציינה כי "על-פי הרשום ברישיון הנהיגה של המערער, שהופקד ביום 15.9.09, הוא היה בן פחות מ-21 במועד ביצוע העבירה, היה ברשותו רישיון נהג חדש אשר הוצא כשלושה חודשים לפני מועד האירוע, ותוקף הרישיון עתיד לפוג ביום 15.2.10. די בכך, בצירוף קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, כדי לדחות את טענות המערער באשר להכרעת הדין".
לגבי העונש שהוטל על המערער, אמרה כי "מהכרעת הדין כמו גם מהנתונים המצוינים ברישיון הנהיגה עולה בבירור כי המערער היה למצער בעל יסוד נפשי של
רשלנות במועד האירוע. משכך, ניתן להטיל עליו עונש מאסר בהתאם להוראות סעיף 22 לחוק העונשין וסעיף 63 לפקודת התעבורה. מכל מקום, בנסיבות האמורות, לא מצאתי כי העונש שהוטל עליו, ובכלל זה עונש המאסר על-תנאי, מצדיק התערבות בשיקול דעתו של בית משפט קמא".
