פטור מאגרה וערבון בביהמ"ש

מי שמגיש תביעה או בקשה לבית המשפט חייב לשלם אגרה לפי החוק. האגרה נעה בין מאות שקלים לאלפים ומדובר בסכום נכבד שלא כולם יכולים לעמוד בו.

מי שמגיש ערעור על פסק הדין, חייב בנוסף לתשלום האגרה להפקיד ערבון (להוציא ערעור פלילי). הערבון נועד להבטיח שהמשיב יוכל לגבות את הוצאות המשפט, אם הערעור יידחה. הערבון נע בין 12 אלף ש"ח בביהמ"ש המחוזי לעשרות אלפי שקלים בביהמ"ש העליון.

לפי התקנות רשאי אדם שאין לו יכולת לבקש פטור מתשלום האגרה. הפסיקה קבעה שלא די בהוכחת חוסר יכולת של מבקש הפטור אלא עליו להוסיף ולשכנע את ביהמ"ש שאין לו אפשרות להשיג את הכסף דרך הלוואות. כלומר אזרח שידו אינה משגת לשלם את האגרה, היה נשלח לבקש טובות מבני משפחה או ידידים, ורק אם היה נדחה היה מקבל פטור.

לאחרונה נקבעו תקנות חדשות והדרישה הזאת בוטלה. בתקנות נקבע שביהמ"ש ישקול את יכולתו האישית של מבקש הפטור בלבד.

מי שמערער יכול לבקש פטור מהפקדת ערבון. התקנות לא אומרות דבר על השיקולים לגבי מתן פטור מערבון. אך בעניין זה יש פסיקה עניפה. ההלכה היא שכדי לבקש פטור מערבון על המבקש להוכיח לא רק חוסר יכולת שלם את הערבון אלא סיכוי של ממש לזכות בערעור.

ביהמ"ש העליון קבע שמי שקיבל פטור מתשלום אגרה אינו צריך להוכיח שהוא לא יכול לשלם את הערבון. חזקה על מי שאינו יכול לשלם אגרה שגם אינו יכול להפקיד ערבון, והטוען אחרת - עליו הראיה (בן עזרא נ' הבנק הבינלאומי הראשון).

לפיכך ניתן היה לצפות שמי שקיבל פטור מאגרה, יידרש רק להוכיח שיש לו סיכוי לזכות בערעור, כדי לקבל פטור מהפקדת הערבון.

למרבה הפלא לא כך נפסק. לאחרונה קבעה רשמת ביהמ"ש העליון, כי בעוד ששלעניין בקשה לפטור מאגרה, פטור המבקש מלהוכיח שאין לו יכולת לגייס את הכסף מאחרים, הרי שלעניין פטור מערבון - הדין הישן עדיין קיים ועליו לשכנע את ביהמ"ש שהוא לא יכול לקבל הלוואה או מתנה ממאן דהו. וכך נפסק - "יצוין כי לעניין בקשה לפטור מהפקדת ערבון, עדיין מוטלת על מבקש הפטור להבהיר מדוע אין באפשרותו להסתייע בסביבתו הקרובה לצורך כך, כאשר בניגוד לדין החל כיום לגבי בקשה לפטור מאגרה, אין סביבתו הקרובה מוגבלת לבת זוגו ולהוריו בלבד" (פרץ נ' כונס הנכסים הרשמי ואח').

הלכה זאת היא שרירותית, מוטעית ובלתי צודקת.

ראשית, ראינו שלפי פסיקת ביהמ"ש העליון מי שפטור מתשלום אגרה לא צריך להוכיח שאין לו יכולת לגייס כספים עבור ערבון. החלטת הרשמת מנוגדת לפסיקת נשיא ביהמ"ש העליון, שקבע את ההלכה הנ"ל.

זאת ועוד - מאחורי התקנות החדשות עומד הגיון מסויים. לא צודק לדרוש מאדם שמבקש סעד בבית המשפט להיכנס לחובות כדי לשלם אגרה. לכן התקנות דורשות שאדם ישלם אגרה רק אם יש לו. הן לא דורשות ממנו לקחת הלוואות.

לדעתי גם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו השפיע על תיקון החוק. לא ראוי לשלוח אדם לחזר על הפתחים ולבקש טובות כדי לשלם אגרה. הדבר מהווה פגיעה בכבוד האדם שהוא ערך מוגן לפי החוק הנ"ל.

היגיון זה חל גם על פטור מערבון. יש לדרוש ממי שמבקש פטור מערבון להוכיח חוסר יכולת אישית וסיכויים לזכת בערעור. אין לדרוש ממנו להסתייע בסביבתו. אין לדרוש ממנו לבקש טובות ולפגוע בכבודו.

לכך יש להוסיף שזכות הערעור היא זכות חוקתית. היא נקבעה בחוק יסוד: השפיטה. בסעיף 17 לחוק נקבע שכל פסק דין של בית משפט ניתן לערעור זולת פסק דין של ביהמ"ש העליון.

לא ניתן לפגוע בזכות הערעור אלא בנימוקים מוצדקים שעולים בחשיבותם על זכות הערעור. הבטחת זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו אם הערעור יידחה היא לכאורה טעם מוצדק לפגיעה בזכות הערעור, אך הדרישה שהמערער יבקש טובות וחסדים כדי שיוכל לממש את זכות הערעור, היא בלתי סבירה. פסיקתה של הרשמת הנכבדה פוגעת בכבוד האדם.