דויד קראסניה ישב בבית השימוש הציבורי כשמכנסיו מופשלות ועל ברכיו קופסת קרטון קטנה שהכילה כוס קפה וסופגניה. דויד הוא סמל משטרה ובאותו יום, ה-11 ביוני, היתה משימתו לנסות ללכוד סוטי מין שהטרידו גברים שהשתמשו בחדרי הנוחיות בנמל התעופה במיניאפוליס, מינסוטה. המשמרת קצרה. ארבע שעות נחשבות למקסימום שניתן להקדיש לעבודה בתנאים לא-תנאים אלו, וקראסניה התכונן ל"ישיבה" ארוכה.
אחד מהעוברים ושבים נכנס לשירותים, נעמד מול תאו של קראסניה וניסה להציץ פנימה. לאחר מכן נכנס לתא הסמוך, חסם את הדלת לתא במזוודתו, ושלח את רגלו מתחת לקיר המפריד בין התאים כסימן שהוא מעוניין בסקס. סמל קראסניה קם ממושבו, כיפתר את מכנסיו, ואסר את הגבר בתא השכן באשמת "התנהגות בלתי הולמת". הגבר, מסתבר, היה הסנאטור לארי קרייג מאיידהו, אחד מעמודי התווך של מצע ערכי המשפחה במפלגה הרפובליקנית ואויב מושבע של הלובי ההומוסקסואלי. קרייג הודה באשמה ושילם קנס של 575 דולר. למרות שחברי הסנאט חייבים לדווח לוועדת האתיקה של הסנאט על הסתבכויות עם החוק, לא דיווח קרייג על כך, וגם המשטרה במיניאפוליס העדיפה לא לדווח על המאסר והקנס לעיתונות.
סודות לא ניתן לשמור לנצח, ובסוף אוגוסט הודפס הסיפור בשבועון פוליטי קטן-תפוצה. תוך יום גילתה המדיה את הסיפור ומאז לא יורדת הסאגה של סנאטור קרייג מכותרות העיתונים. כן הומוסקסואלי, לא הומוסקסואלי (הוא טוען שאינו), כן יתפטר, לא יתפטר - הסיפור הפך למתנה שאינה נגמרת עבור הקומיקאים של תוכניות הליל בטלוויזיה. ב"יו טיוב" ניתן היה לראות וידאו מ-1998, בעיצומה של פרשת מוניקה לווינסקי, בו מטיף לארי קרייג מוסר לנשיא קלינטון ואומר לו שהוא Naughty Boy, ילד רע, וחוזר על כך מספר פעמים. בינתיים הצטרף לסיפור ה"סטייטסמן", העיתון הגדול באיידהו, וגילה שכבר בשנה שעברה החל בעבודת תחקיר על הסנאטור ועל סטיות המין שלו לכאורה. לפי העיתון, כתביו הצליחו למצוא תיקים משטרתיים שנסגרו בגלל כבודו של הסנאטור - או הלחץ שהצליח קרייג להפעיל על המשטרה - שהולכים בחזרה ל-1992.
לארי קרייג אינו הומו ואינו סטרייט. הוא סוטה מין מהסוג הבזוי ביותר. כגברים רבים בני דורו (הוא בן 62) שהיו מודעים לדחפים ההומוסקסואלים שלהם והעדיפו להתכחש להם בכך שנשארו בארון, היו לו שלוש אפשרויות: האפשרות הראשונה הייתה לדכא את הדחפים, וליצור מערכת יחסים רגילה עם אשה. זו אפשרות קשה מאד עבור גבר הומוסקסואלי, אך רבים בוחרים בה.
האפשרות השנייה הייתה לצאת מהארון, ולהודיע קבל עם ועדה שהוא הומוסקסואלי. אפשרות זו היא בעייתית - אפילו היום קשה להומוסקסואל להתקדם בשורות המפלגה הרפובליקאית, ועל אחת כמה וכמה בשנות הששים, כשלארי קרייג הגיע לבגרות מינית.
האפשרות השלישית, בה בחר קרייג, היא ואריאציה של האפשרות הראשונה. זה שבוחר בה חי חיים שהם לכאורה הטרוסקסואלים, עם אשה אוהבת לצידו, ילדים, נכדים - והרפתקאות סקס מזדמנות בשירותים ציבוריים. זו הדרך בה בחר בזמנו ג'יימס מקגריווי, מושלה של ניו ג'רסי, שהגדיל ושכר עוזר בעל נטיות דומות, הישראלי גולן ציפל. מקגריווי הוכרח בסופו של דבר לצאת מהארון, לאחר שיחסיו עם ציפל התדרדרו וציפל איים עליו בתביעה משפטית. מאז הוא התגרש, התפטר מתפקידו כמושל המדינה, והוא חי היום בגלוי כהומוסקסואל. אני מניח שהיום הוא אינו זקוק לשירותים ציבוריים כמקור לסקס מזדמן.
לארי קרייג, כמובן, הוא היפוקריט מהדרגה הראשונה. הוא הרפובליקאי השלישי שנתפס בשנה האחרונה כשמכנסיו מופשלות - קדמו לו הסנאטור וויטר, ששמו הופיע ברשימת הלקוחות של בית זונות בוושינגטון, ומארק פולי שהואשם בהטרדה מינית של נערי תיכון העובדים בתקופת חופשת הקיץ בקונגרס. עבור מפלגה שרבים מחבריה הם אנשי הימין הדתי והמתהדרת ב"ערכי המשפחה" החרוטים על מצעה, זו מכה אנושה.
