|
|
עכרמה סברי בעצרת באום אל-פחם
|
|
|
|
|
|
|
מנהיגים במגזר הערבי האשימו לא אחת את ישראל בהתעלמות מהאוכלוסיה הערבית הגדולה בישראל (המהווה 20% מכלל התושבים) ובאי ניצולה כגורם היכול לשמש גשר לעולם הערבי ומפתח להשגת פתרון עם הפלשתינים. מעשיה של המנהיגות הערבית ואמירותיה מעלים ספקות באשר לאמיתות טענות אלה.
המגמות הדומיננטיות כיום במגזר הערבי נוטות לכיוון של הפגנת הייחודיות של הקהילה הערבית, הדגשת הבעלות הערבית על הארץ, קריאת תיגר על עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית, הזדהות מלאה עם הצד הפלשתיני, תמיכה ב"התנגדות" הפלשתינית (שמשמעותה - מאבק מזוין) נגד ישראל, התנגדות להשתלבות מלאה ב"ישראליות", בדלנות ודרישה לאוטונומיה תרבותית לאומית.
הכנס השנתי ה- 12 של התנועה האיסלאמית באום אל-פחם ביום שישי האחרון (7 בספטמבר 2007) שב והפנה זרקור לעבר האתגר מבית המאיים לטרפד הסדר מדיני עם הרשות הפלשתינית ועלול לגרור את ישראל להתמודדות חזיתית על זהותה היהודית ואופייה הדמוקרטי. 60,000 איש, הווה אומר למעלה מ-4% מהאוכלוסיה הערבית בישראל, השתתפו בכנס "אל-אקצה בסכנה" והביעו באומר ובעצם נוכחותם הזדהות עם המסרים של ההנהגה הערבית המייחלים לראות את קריסתו של "שלטון הכיבוש". קשה לטעות בהבנת המסר שביקשה הנהגת ערביי ישראל להעביר בכנס:
אין מנדט לחילופי אוכלוסיה - מוסטפא סוהייל שנשא דברים בשם ראש עיריית אום אל-פחם הדגיש, כי ערביי ישראל לא יאפשרו לישראל לממש את תוכניתה לבצע חילופי שטחים במסגרת של הסדר מדיני עם הרשות הפלשתינית.
קריאה למוסלמים להתגייס לשחרור פלשתין - ראיד סלאח, מנהיג התנועה האיסלאמית, חזר ושנה את קריאתו לעולם הערבי והאיסלאמי להיחלץ לעזרת פלשתין כמו סלאח א-דין בשעתו על-מנת להביא לשחרור ירושלים ומסגד אל-אקצה. הוא הבטיח למאמיניו, כי "הכיבוש הישראלי" יעלם במוקדם או במאוחר מן העולם והתייצב ללא תנאי לימין הטרוריסטים הפלשתינים שהורשעו בפיגועי טרור באומרו, כי ערביי ישראל לא ישכחו אותם לעולם ויחגגו בקרוב את יציאתם לחופשי.
שלילת זכויות היהודים בירושלים - ראש המועצה המוסלמית העליונה עכרמה סברי הדגיש, כי למוסלמים זכות בלעדית על ירושלים.
וטו על כל הסדר מדיני - כמאל אל-ח'טיב, סגן ראש התנועה האיסלאמית, ציין כי "גם אם כל הערבים והמוסלמים יחתמו על חלוקת מסגד אל-אקצה, אנו אנשי 'הפנים הפלשתיני' (כך מכנה התנועה האיסלאמית את מדינת ישראל) נשבור את עטינו ונקרע את המסמכים ולא נחתום".
מתברר, כי הצטמצמות תחום הסכסוך עם הפלשתינים לסוגיות המהות (גבולות, ירושלים, פליטים) מבלי שיוותרו שוליים של הסדרי ביניים ומבלי שהפלשתינים ויתרו כהוא זה על עמדות היסוד שלהם, דווקא מדרבנת את ההנהגה הערבית בישראל לאמץ עמדות נוקשות ולתפוס תפקיד של גורם המחשק עוד יותר את ההנהגה הפלשתינית הנושאת ונותנת עם ישראל. היעד המצטייר של ההנהגה הערבית, הרואה עצמה פלשתינית בזהותה הלאומית ולא ישראלית, הינו להשיג "זכות וטו" מדינית על כל הסדר ולנצל את ירושלים כגורם אשר יוכל להעניק חשיבות ומשקל בעולם האיסלאמי החורגים מהזירה הפלשתינית המקומית. הדרך ל"גאולה" עוברת בראייתה ביצירת משבר סביב סוגיית ירושלים, משבר שיביא את העולם הערבי לגייס כוחות למערכה צבאית מכריעה נגד ישראל.
ביצוע של תוכנית הינתקות חד-צדדית נוספת שתביא את ישראל לגבולות 67' בדומה לנסיגה מרצועת עזה עלולה להסלים את העימות ההולך ומתקרב כך נראה עם הנהגת ערביי ישראל על עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
