לקראת העקידה באנאפוליס נפגשו שוב ראש ממשלתנו וראש הרשות הפלשתינית ודנו בשאלת ביצוע ההתחייבות הפלשתינית במפת הדרכים לפרק את ארגוני הטרור ואת נשקם. לאחר מכן נמסר שהצדדים הגיעו להסכמה שהאמריקנים יהיו אלה שיפסקו, האם נתמלאו התנאים.
כלומר, ארה"ב תקבע אם הפלשתינים יצאו ידי חובתם בחיסול הטרור, ובכך תיתן את האור הירוק להקמת המדינה הפלשתינית. כבר לכאורה הסכים כאן אולמרט שארה"ב תפעל כאן מתוך ניגוד אינטרסים, סיטואציה שבחיים האזרחיים מהווה עבירה פלילית - כפי שראש ממשלתנו יודע היטב מתוך נסיונו האישי. במקרה דנן אין להעלות על הדעת ש"שיפוט" אמריקני לגבי מידת המלחמה בטרור של הפלשתינים לא יושפע ממידת רצונה הפוליטי של אמריקה בהקמה מהירה של מדינה פלשתינית.
הפסיקה הזאת היא כמובן קריטית לעתידנו והיא מסוג ההחלטות הריבוניות המובהקות של מדינה. פשיטא, שמדינה שהוציאה מידיה את הזכות להחליט מה חיוני לביטחונה הלאומי - אינה ריבונית עוד. מעבר לכך, יש סיכון ביטחוני קיומי בהימצאותה של מדינה פלשתינית בתוך ירושלים ו-5 דקות מתל אביב. ובכ"ז, ההחלטה האם בשלו התנאים שישראל הריבונית תיטול על עצמה סיכון כזה - הוצאה מידיה ע"י ראש ממשלתה ונמסרת למעצמה זרה!
גם אילו היתה ארצות הברית של אמריקה צדקת מן הל"ו - והיא איננה כזאת! - זו החלטה מופקרת ופרוצה להפקיד עתידו של עם חופשי בידי מעצמה זרה.
כבר אמר דה-גול, שלמדינה אין ידידים, יש לה רק אינטרסים. לכן, מי שמפקיד את חייו בבנק הידידות האמריקנית יגמור בפשיטת רגל, מעצם העובדה שבמשחק האומות לידידות אין כיסוי. ואכן, יש כלל ביחסים הבינלאומיים, שהתחייבויות בינלאומיות עומדות איתן "במצב הדברים הקיים", ובלטינית rebus sic .stantibus
אולם, אם מדינה שופטת שמצב הדברים השתנה באורח קיצוני, יחסה אל מה שחתמה עליו בהסכם בינלאומי נעשה - אם להתבטא בעדינות - גמיש.
זאת ועוד, דווקא לאמריקה יש עבר מפוקפק מאוד בקיום הסכמים, החל בהסכמים עם שבטי האינדיאנים, שאותם הפירה בשיטתיות פעם אחר פעם, עד שהאינדיאנים נושלו מכל אדמותיהם ונדחקו לתוך שמורות. גם בזמננו ראינו איך ארה"ב התכחשה לבעלי ברית נאמנים כטאיוואן,ו- ווייט-נאם ועדיין זכורה בגידתה המכוערת בשאח הפרסי, שהיה מסור לה ללא תנאי והושלך לכלבים. חולה סרטן, במצב קשה, סרבה אמריקה לתת לו אפילו מקלט אישי.
דוגמאות יש למכביר גם מן הניסיון שלנו. בן-גוריון נסוג מסיני תמורת התחייבות אמריקנית להבטיח את חופש השייט במיצרי טיראן. והנה, ערב מלחמת ששת הימים, כאשר נאצר סגר את המיצרים ושר החוץ של ישראל, אבא אבן, אץ רץ אל נשיא ארה"ב, ג'ונסון, לתבוע את קיום ההבטחה, למשל ע'י הפעלת הצי האמריקני, "חיפשו" במחלקת המדינה את ההבטחה הזאת בניירות שלהם, אך למרבה הצער "לא מצאו". אבן, שראש הממשלה אשכול קרא לו "הטיפש החכם שלי" חזר ארצה מבוהל ולא הבין את הרמז שניתן לו: תנהגו כמדינה ריבונית ותפרצו את המצור בעצמכם! רק שליח אחר, מאיר עמית, עם אנגלית פחות טובה אבל גם פחות תמים, תפס את העניין. ישראל תקפה, והשאר - היסטוריה.
בשנת 1970, במלחמת ההתשה בתעלה, הסכימה ראש הממשלה, גולדה מאיר, להפסקת אש עם המצרים תמורת התחייבותם שלא לקדם את טילי קרקע-אוויר שלהם מעבר ל-30 ק"מ מערבית מן התעלה. לפני כן נלחמה ודיממה ישראל קשות כדי למנוע את קירוב הטילים לתעלה, מפני שהיה בכך כדי לצמצם ואף לבטל את חופש הטייס של חיל האוויר ולהגביל מאוד את פעולות הצבא בצד שלנו של התעלה.
האמריקנים התחייבו לפקח על שמירת המרחק הזה ע"י המצרים בעזרת הלוויינים שלהם ולהמציא לנו את התצלומים. ומה קרה? המצרים הפרו מייד את ההסכם וקרבו את סוללות הטילים עד לתעלה, האמריקנים צילמו וידעו, אך הסתירו מאיתנו! את המחיר שילמנו במלחמת יום הכיפורים. גם כאן הפקדנו את ביטחוננו לשיפוטה של אמריקה, וגם כאן היא נמצאה במצב של ניגוד עניינים, ובין היתר אינטרס מובהק לדחוק את רגלי הרוסים ממצרים ולבא במקומם.
בשעתו, ביקשה ארה"ב לספק מטוסי קרב חדישים לסעודיה. ישראל התנגדה, ידידיה בקונגרס התערבו, והממשל האמריקני הבטיח לדאוג לכך, שהמטוסים האלה לא יוצבו בבסיס הסעודי הגדול בטבוק הקרוב לאילת. לפני זמן מה נודע, שהמטוסים הועברו לטבוק ולא ידוע שישראל אפילו העירה על כך. כל כך מהר נובלים פרחי ה"ידידות" בין מדינות!
בשעתו, תמורת עוד ויתור ישראלי, התחייבה ארה"ב שלא לקיים מגעים עם אש"ף, אולם למרות ההבטחה קשרה עמו קשרים חשאיים, גם בבירות וגם בתוניס, בשיא הטרור נגד ישראל. אומרים ש"נסיך" הטרור, מתכנן טבח מינכן, עלי חסן סלמה, קיים יחסים עם הסי. איי. אי.
הנשיא בוש הבטיח לשרון בכתב, שבכל מו"מ עתידי תצדד ארה"ב בקליטת פליטי תש"ח הערבים אך ורק במדינה הפלשתינית ולא בתוך הקו הירוק. והנה, על שולחן ועידת אנאפוליס הניחה הגברת רייס, שרת החוץ, את "היוזמה הסעודית", שליבתה היא קליטת פליטים בתחומי מדינת ישראל.
בדיוני וויי בארה'ב התחייב הנשיא קלינטון לשחרר את פולרד כאחת התמורות לנסיגה נוספת של ישראל. ראש הסי.איי.אי., טנט, התנגד, ונתניהו אולץ לבצע את הנסיגה למרות נסיגתה של אמריקה מהבטחתה. פולרד נמק עד היום בכלא האמריקני.
בכלל, היה זה אחד מ"פשעיו" של פולרד, שהעביר לישראל חומר מסווג , חיוני לביטחון ישראל, שארה"ב היתה אמורה להביאו לידיעתה ולא הביאה.
הנשיא פורד נתן בידי רבין מסמך, לפיו אמריקה תתמוך בהחזקת ישראל בגולן. באו נשיאים חדשים והפעילו לחצים קשים לסגת מן הגולן.
יורם אטינגר הסב את תשומת לבי לכך, שלפי חוקת ארה"ב אין תוקף ודאי להתחייבות בינלאומית של נשיא, אלא באישור 67 מתוך 100 סנטורים ואחרי חקיקה בקונגרס. ועוד לפי החוקה, גם חקיקה כזאת ניתנת לביטול ע'י החלטה נשיאותית.
ועל הכל: כל התחייבות בינלאומיה אמריקנית ניתנת לביטול, על-פי חוקתה, אם יש חשש לפגיעה באינטרס של ארה"ב.
יורם אטינגר הביא עוד דוגמה: בשנת 2000 הבטיח קלינטון להעניק לישראל 800 מיליון דולר תמורת הנסיגה החד-צדדית מן הלבנון. הכסף לא הגיע עד היום, וכבר שכחנו מזה.
אך התקדים הבולט ביותר לאי-אמינות אמריקנית הוא דווקא כאן ועכשיו. הלא אפילו את מפת הדרכים שהם כפו עלינו בשנת 2003, הם בעצמם רומסים עכשיו ברגלים ע"י עצם קיומה של ועידת אנאפוליס!
מפת הדרכים קובעת שתי תחנות לפני שמגיעים אל מה שאולמרט וחבורתו המופקרת קוראים "נושאי הליבה", כלומר - כל מה ששייך למצב הקבע של המדינה הפלשתינית בעלת הגבולות הסופיים: גבולות, פליטים, השמדת ההתנחלויות, ירושלים.
תחנה אלף - פירוק ארגוני הטרור וחיסול הטרור וההסתה.
תחנה בית - מדינה פלשתינית בעלת גבולות זמניים, כשלב ביניים לפני שניגשים אל נושאי הליבה.
והנה, מופיעה לה פתאום אצלנו קונדוליזה רייס, ובעזות מצח מכתיבה לממשלתנו העלובה, הכנועה והמתרפסת - לדלג ישר אל שלב המדינה הפלשתינית הסופית, ביחד עם נושאי הליבה!
וכל זאת, למרות שמחצית מן הפלשתינים כבר חיים במדינת טרור חמאסית, והם בכלל "לא בעסק" - וגם ביו"ש, היכן שכביכול ממשלת רמאללה של אבו מאזן שולטת - הטרור אינו פוסק אף ליום אחד, ואבו מאזן בעצמו אפילו על העיר רמאללה אינו שולט!
ובכל זאת אמריקה, באמצעות שרת החוץ רייס, מכופפת את ידנו לוותר אפילו על המעט שנותר לנו במפת הדרכים, מסמך פרו-ערבי שהוכתב ע"י הסעודים. ולמרבה הצביעות, האישה הזאת בו בזמן אינה חדלה מלטעון מבלי להסמיק - "אנחנו נשאריםו נאמנים למפת הדרכים!"
ממשלת ישראל, לפני שאישרה את מפת הדרכים, רשמה 14 הסתייגויות, שמתוך פחדנות ופיק ברכיים קראה להן "הערות". קונדוליזה גילתה את דעתה מיד, בזלזול, מה ישראל יכולה לעשות עם הנייר הזה. אתם יכולים להחליט לעצמכם כל מה שאתם רוצים, אמרה, אותנו - הקוורטט - זה לא מעניין. לא שאלנו ואיננו שואלים אתכם! אולם, האם ממשלת ישראל, היא לעצמה, לוקחת ברצינות את "ההערות" האלה, כלומר - את עצמה? בהערה 2.) כתוב: "ביצוע שלם יהיה התנאי להתקדמות בין שלב לשלב... התנאי הראשון הוא הפסקה מוחלטת של הטרור.."
הטרור כמובן לא נפסק, וישראל של אולמרט כבר דנה ב"מצב הקבע" וב"נושאי הליבה".
הערה 3.) תובעת בחירות ברשות הפלשתינית לפני כל דבר אחר. ואכן היו בחירות, ומי נבחר ברוב מוחץ? ארגון הטרור חמאס! זה כשלעצמו היה צריך להספיק להפסקת התהליך כולו. והנה, לפני שאנחנו שואלים אם אמריקה עומדת בדיבורה, עולה תמיהה קשה יותר : ואנחנו את הנדרים שלנו - מקיימים?
הנה נאמר בהערה 9.) - "לא יהיה כל עיסוק בסוגיות הקשורות בהסדר הקבע . בין היתר לא תידון ההתישבות באזור יהודה ושומרון... מעמד הרשות הפלשתינית בירושלים או כל סוגייה אחרת אשר במהותה היא עניין להסדר הקבע..."
שימו לב: כל "ההערות" הללו באו לעולם לפי הצעת צפורה לבני, כדי לשכנע את בנימין נתניהו להצביע בעד מפת הדרכים. והנה, לא שמענו שהליכוד בעצמו מצטט לממשלה את הסעיפים האלה, אשר לו ממשלת אולמרט היתה עומדת רק בהם, וועידת אנאפוליס לא היתה יכולה להתקיים!
ולסיום: כאן, אפילו בהבטחה אמריקנית לא מדובר, כ'א בפסיקה. אמריקה תפסוק, מתי ניתן לומר שהטרור נגמר. למשל, כמה קסאמים ליום, לשבוע - נחשבים "הפסקת הטרור". ואם אנחנו נאמר שכל טיל קסאם יחיד הוא טרור ואמריקה תפסוק אחרת, מה נעשה?
ומה, אם תהיינה חילוקי דעות לגבי "הדלת המסתובבת"? קחו את הדוגמא האחרונה של הקשר לרצוח את אולמרט בדרך ליריחו. הערבים טענו - א.) שלא היה קשר כזה. ב.) שהם שחררו את החשודים, כי לא נמצאו נגדם הוכחות. ג.) שהם הודו במעשה ולכן בכלל לא שוחררו. ד.) ששוחררו - אבל אח'כ נעצרו שוב.
איזה מן השקרים האלה היו האמריקים מקבלים? שהרי קביעה חדה שהערבים פשוט משקרים תעמוד תמיד בניגוד גמור לאינטרסים שלהם! היום אנחנו עוד רשאים להוקיע את השקר, הכזב, ההונאה, ההטעייה וההתכחשות החצופה לעובדות של "הפרטנר" הפלשתיני. מחר נצטרך לשתוק ולהבליג, כי רק אמריקה תהיה רשאית לשפוט, אם להאמין להם ובמה להאמין.
מה שמחזיר אותנו אל נקודת המוצא: ממשלת ישראל הפקידה והפקירה את שארית עצמאותנו אצל מעצמה זרה, ואין פוצה פה. ואנו, הציבור, בל נאמר לא ידענו, לא הבנו. לא שמנו לב. הכל על השולחן, האחריות עלינו, ואנחנו ובני משפחתנו, בצורה הכי אישית שאפשר, נישא בתוצאות.
