רעב מול השמנת יתר

ביקור בהודו בשנה שעברה הפגיש אותי לראשונה פנים אל פנים עם תופעת הרעב ההמוני, זה שמייסר אחוז גבוה באוכלוסיה, ואתה נתקל בו בדמותם של אנשים דלי-גוף ברחובה של עיר ולא קורא עליו במאמרים מלומדים רחוק ממקום התרחשותו. אכן, מיד עם נחיתתנו במומביי, צבאו עלינו ילדים מצומקים למראה ורעבים ממש בבקשה לתרומה כספית, תוך שהם מפנים אצבע לפיהם הפעור, כמי שמבקשים להדגיש שלא טעמו מזון זמן רב.

הייתה זו תחושה קשה ואף מפתיעה במידה מסוימת. חלפו כמעט ארבעה עשורים מאז הופיע בשנת 1968 ספרו של האקולוג הידוע פאול אהרליך- "פצצת האוכלוסיה", שהתבטא באופן אפוקליפטי על מה שעלול לקרות לאנושות שהולכת ותופחת במספר בקצב מהיר, בלי שמשאבי המזון גדלים באותה מידה. אהרליך התבסס בספרו המתאר מאות מיליונים העולם הנמקים למוות מרעב מתמשך, על אירועים של בצורת ורעב קשה שאפיין בתחילת שנות ה-60 אזורים נרחבים בבנגל ובמדינת בּיהָר בהודו.

אך דווקא הודו מסמלת אולי באופן החריף ביותר את תרחיש "דבר והיפוכו" בכל הקשור לרעב ותזונה בכלל. על פניו נראה שנבואותיו השחורות של אהרליך, ששאבו השראתם דווקא ממדינת ענק זו, לא התממשו. ואולי יהיו אף שיצביעו תוך חיוך ציני, שהודו מודאגת היום, בראשית האלף השלישי, אף יותר מתופעה של השמנת-יתר בקרב אחוז הולך וגדל מנתיניה, מאשר היא מודאגת ממותם של הודים רעבים. והאמת כרגיל מצויה באמצע, בין אלה השובעים יתר על המידה, לבין אלה הרעבים תמיד. ארגון המזון העולמי המסונף לאו"ם אף מעריך בדוח הגלובאלי שלו משנת 2004, שמספר השבעים יתר על המידה בעולמנו המוערך ב-1.3 מיליארד בני-אדם, אף עולה באופן משמעותי על מספרם של כ-800 מיליון אנשים החיים בעולם מתוך רעב מתמיד.

ואף-על-פי-כן, הרעב הוא בן-בית אצל כשמינית מאוכלוסי העולם, כאשר כל דקה מתים בעולם 12 ילדים בגיל שמתחת ל-6 שנים מרעב ותת-תזונה. כל שנה מתים 6 מיליון ילדים בגיל זה ברחבי העולם כיוון שהמזון המגיע לפיהם אינו מספיק. מעין שואה עולמית מתמשכת. אך גם בין הילדים שאינם מתים בגיל הרך, אחד מ-4 ילדים השורדים אינו מתפתח גופנית למלוא הפוטנציאל שלו, עמידותם למחלות פחותה, כושר הלמידה שלהם נמוך, ובהגיעם לבגרות לא ישתכרו כמו אלה שנולדו והתפתחו בתנאי שובע.

ילדים הנולדים לאימהות רעבות, משקלם ירוד בלידה, ונכויות ומגבלות גופניות שונות ילוו חלק מהם מכאן ואילך. חסר במזון משמעותו חסר בוויטמינים חיוניים, חסר בברזל ואנמיה הנגרמת כתוצאה מכך, חולשת גוף ומפגעים אחרים. עצוב לקבוע זאת, אך 800 מיליון איש בעולם רעבים לא משום שאין מספיק מזון מעולם, או שמא חלילה אזלו מאגרי המזון מהחי ומהצומח. כמעט על-פי חוק בלתי הוגן של כלים שלובים, יש רבים מדי בעולם שאוכלים הרבה מדי שלא לטובתם, בה בשעה שבפינות נידחות של הגלובוס, בקצווי אסיה הרחוקה ואפריקה השוקעת, נמקים ברעב מיליוני אנשים שידם אינה משגת רכישת מזון. דווקא כאשר התקדמות טכנולוגית הפכה את ייצור המזון זול יותר, בעידן הגלובליזציה כאשר הקשר הבינלאומי והניידות והעברת משאבים בעין המדינות קלה יותר, עדיין רבים מדי רעבים.

באשמת הבורות

הסיבה העיקרית לרעב הממית מיליונים מדי שנה בעולם, הוא כאמור העוני המונע מהם רכישת מזון. עוני זה כרוך כמובן בבורות, בהבנה מינימאלית בתכנון משפחה, בילודה מופרזת, בסניטציה ירודה ומי-שתייה מעופשים, המגבירים תחלואה ותמותה. כ-75% מכלל הרעבים בעולם חיים באזורים כפריים במדינות מתפתחות, איכרים עניים המגדלים יבולים דלים בשיטות פרימיטיביות, בלי יכולת לקבל ייעוץ חקלאי, אמצעים לדישון הקרקע, או הגנה על היבול מפני מזיקים. כאשר היבול דל, אף קשה לגדל בקר ממנו ניתן יהיה להפיק חלב ובשר, מעגל בלתי פוסק של מחסור ואומללות.

בחלק לא מבוטל ממשפחות אלה מחלות כאיידס ואחרות הפילו חללים את אבות המשפחה, מה שמונע את מעט כוח העבודה הפיזי הנדרש בנסיבות אלה. קהילות שלמות נמקות במה שיש מכנים "רעב שקט", אותו רעב מְנוֵול המתיש את הפרטים הרעבים עד כי אין בכוחם לתבוע את עלבונם, להפגין, או לדרוש עזרה מהשלטונות. דורות שלמים של בני-אדם מְחוּקים, שנולדו למציאות של רעב מתוך השלמה עם גורלם. במדינות אחדות, כגון סין ובנגלדש, מאמץ לאומי עילאי, כבר הניב פירות מבטיחים של ירידה דרמטית בממדי הרעב שם.

סין, מדינת הענק העושה צעדים כבירים לקראת מודרניזציה בכל תחומי החיים, כבר מראה ירידה מ-194 מיליונים של רעבים בשנת 1992 ל-138 מילוני רעבים בשנת 2006, והתחזית של ארגון המזון העולמי שבשנת 2015 יהיו בסין "רק" 63 מיליון רעבים, שליש ממספרם בראשית שנות ה-90. תחזית בהחלט מבטיחה. גם בנגלדש, המדינה הגובלת בהודו, והמוכה תדירות במפגעי טבע, שיטפונות ומונסונים, למדה מתוך נחישות לתכנן מהלכים מרשימים בתכנון חקלאי, ובעזרה לתושבי הכפרים העניים. עדיין לא נראה פתרון לרעב הכבד באזורים נרחבים באפריקה, שם מיעוט גשמים, מלחמות וסכסוכים בין-שבטיים, מכים ביבולים החקלאיים.

אך בעוד שרעב מתפתח מסיבות מובנות ונראות לעין של בצורת, ומכות טבע אחרות, מלחמות והתנהלות חקלאית פרימיטיבית, מסובכת וקשה יותר להבנה התופעה ההולכת ומסתמנת של אנשים שמנים במדינות העולם השלישי. נראה שמילת המפתח להבנת התופעה הבלתי מובנת האחרונה, היא "גלובליזציה". החל מאמצע שנות ה-80 החלה תפנית חדה ששנתה באופן דרמטי את מנהגי התזונה ובהתאם גם את בריאותם של מאות מיליונים במדינות המתפתחות.

המעורבות, האינטגרציה, ההשפעה התרבותית והאחרת של מדינות המערב ברחבי העולם, הביאה לסיוע ולשיפור בטכנולוגיות החקלאיות והתעשייתיות במדינות עניות, ובעיקר לשיפור המוּדעוּת של ציבוּרים רחבים בעולם השלישי לגבי תזונה, סוגי מזון, והשפעתם על הגוף ובריאותו. דווקא בשל חדירת "תרבות האכילה" המערבית למדינות באסיה כהודו וסין, באפריקה ובאמריקה התיכונה, התהווה המצב האבסורדי לפיו השמנת-יתר (obesity) הפכה סכנה בריאותית שם, עוד יותר מהסכנה שברעב.

בעיה של עודף משקל

במדינות כדרום-אפריקה, מקסיקו ומצרים, יותר ממחצית המבוגרים נחשבים בעלי משקל-עודף (BMI מעל 25.0) או שמנים ממש (BMI מעל 30.0). במדינות רבות ברחבי העולם, שאינם בהכרח מככבות ברשימת הארצות המפותחות, רבע מהמבוגרים בהן נושאים עליהם משקל עודף. אפילו במדינות אפריקניות עניות ומוכות רעב כניגריה ואוגנדה, בולטת לעין התופעה של אנשים שמנים של ממש. מהפכה חברתית ותרבותית מובילה למפנה בתרבות האכילה, תרבות הפנאי, והמעבר החד מעשייה פיסית לתנאי נוחיות, כאשר כל אלה נותנים אותותיהם במאזן האנרגיה המשתבש: יותר קלוריות נצרכות, פחות קלוריות מושקעות.

בני-אדם במדינות מתפתחות עברו שינוי דרמטי בצריכת מוצרים עתירי-קלוריות כגון צריכת משקאות קלים ומתוקים, שמן צמחי, ומזון מן החי כבשר בקר, עוף, דגים, ביצים ומוצרי חלב. אין כלל ספק בקשר בין מגמת ההשמנה במדינות עולם שלישי, והעלייה התלולה שם בסוכרת, מחלות לב ותחלואות אחרות. תרבות השתייה של משקאות זולים ומתוקים, צריכת שמנים ובשר, הביסה במדינות אלה את תרבות צריכת הפירות והירקות.

דוגמה מובהקת למדינה מתפתחת הסובלת ממגפת ההשמנה (obesity) היא מקסיקו. מדינה זו עם תוצר לאומי גולמי לנפש (תל"ג) של 10,700 דולר (לשם השוואה עם ישראל בה התל"ג עומד על 19,000 דולר), אחוז המבוגרים עם עודף- משקל עמד בשנת 1989 על 10% בלבד, כאשר רעב ועוני היו בראש מעייניהם של פרנסי מדינה זו. בשנת 2006 נקבע אחוז הנשים עם עודף-משקל במקסיקו על 71% (!!), כאשר 66% מהגברים במדינה זו הם במשקל עודף.

אחוזים אלה דומים למה שנקבע לגבי משקל-יתר בארה"ב. המשמעות הבריאותית של תהליך השמנה זה במקסיקו לא אחרה להתחוור: בראשית שנות ה-90 סוכרת לא הייתה ידועה כמעט במקסיקו, ואילו ב-2005 אחד מכל שבעה מקסיקנים לוקה בסוכרת type 2, אחוז מדהים. כיצד ניתן להסביר זינוק כה תלול בממדיה של מחלה "פיסיולוגית" שאינה מחלה הנגרמת כתוצאה מהידבקות עם נגיף או חיידק (מחלה מיקרוביולוגית)? קרבתה של מקסיקו לארה"ב ויניקת תרבות הפנאי האכילה והשתייה אצל השכנים העשירים, אומצו על-ידי העם במקסיקו שלא לטובתו.

בברזיל, מדינה עם תמ"ג של 8,800 דולר, היו בשנת 1975 כ-20% מבין המבוגרים בעלי עודף משקל, אך בשנת 1997 היו שם כבר 36.7% כבדי-משקל ביו המבוגרים. אפילו במצרים שכנתנו הגדולה מדרום, מדינה עם תל"ג דל של 4,200 דולר לאדם לשנה, נמצאו בשנת 1998 כ-59% מבין המבוגרים בעלי משקל עודף, ושם דווקא העניים "מצטיינים" בתרבות של רביצה אינסופית וצפייה במרקע הטלוויזיה, מה שמעניק מעט תרבות רוחנית, ובעיקר קילוגרמים עודפים מחוסר פעילות גופנית.

נהירה אל הערים הגדולות

אך נראה שאין צורך דווקא בקרבה גיאוגרפית למדינה עם מנהגי אכילה עולה על גדותיה, כדי לשנות את המאזן האנרגטי של התושבים. מגמת נהירה כלל-עולמית של אוכלוסיה מאזורים כפריים של מדינות מתפתחות אל הערים הגדולות, היא גורם דומיננטי נוסף בהתפתחות התופעה האמורה: סקר בקרב 157,000 נשים ב-39 מדינות מתפתחות, הראה בברור שנשים עירוניות שמנות באופן מובהק לעומת נשים כפריות. אך גם באזורים כפריים במדינות כמו קולומביה, טורקיה, ירדן, דרום אפריקה ומקסיקו, יותר ממחצית הנשים נמצאו עם עודף-משקל.

כאן אנו נתקלים בנתון הבלתי-מובן על פניו: מסתבר שבארצות מתפתחות השמנת-יתר היא בעייתם של העניים, ממש כמו שתופעה זו מוכרת בארה"ב. במדינות עניות כמו במדינות תת הסהרה באפריקה, עם תל"ג של כ-2,500 דולר לשנה לנפש, נשים עניות שמנות יותר מנשים ממעמד חברתי יותר גבוה. יתרונן של האחרונות שהן חשופות לחינוך אמין יותר בנושאי תזונה נכונה, אוכלות מזון בריא יותר, ונרתמות לפעילות גופנית סדירה, מה שמסייע להן לשמור על גופן מפני השמנה מוגזמת.

כאילו להדגיש את אי השיוויון בעולמנו, מסתבר שאנשים שמנים בעולם השלישי, עלולים ביתר קלות לפתח סוכרת או יתר לחץ-דם, בהשוואה ללבנים ממוצא אירופי. מדענים העלו את ההשערה שבני אמריקה הלטינית, אפריקנים ובני דרום-מזרח אסיה, נושאים בתוכם באופן מוגבר גנים המוגדרים כ-Thrifty genes או גנים "חסכנים", שהתפתחו בהם במרוצת הדורות כדי לסייע להם לשרוד בתקופות בצורת, באופן שהם אגרו בתקופות-חסר אלה באופן יותר יעיל שומן במאגרי השומן בגוף. לרוע המזל, כאשר אנשים עם גנים אלה הופכים לבעלי משקל-יתר, גופם נוטה לאגור שומן סביב הלב והכבד, ולהגביר בכך תחלואה כסוכרת ומחלות לב.

בסין, מקום בו השמנת היתר הופכת יותר ויותר משמעותית, כמעט שליש מהאוכלוסיה סובלת מיתר לחץ-דם. במדינת ענק זו, עם תל"ג שנתי ממוצע לנפש של 7,700 דולר, היו בשנת 1991 רק 12.9% מהמבוגרים היו בעלי משקל עודף, כאשר בשנת 2004 צמח אחוז השמנים וכבדי המשקל בסין ל-27.3%, וחמור מכך, שירותי הבריאות בסין אינם מאפשרים אלא למקטע קטן באוכלוסיה שם להיות מטופלים בבעיית יתר לחץ הדם. במדינות מתפתחות הניטור הרפואי של מצבו הבריאותי של האזרח הוא בדרגה נמוכה, לא כל שכן הטיפול התרופתי או האחר כאשר מאובחנת בעיית בריאות, אין ספק שפגיעתן של תופעות כסוכרת או יתר לחץ-דם קשה עוד יותר.

אחד הגורמים התורמים למגפת ההשמנה בעולם השלישי, היא הפופולריות של משקאות קלים ומתוקים. לאורך ההיסטוריה האנושית המשקאות היחידים שבאו אל פיו של האדם היו חלב-אם בתקופת הינקות ומים חיים לאחר שנגמל. כיוון שמים הם נטולי-קלוריות, הגוף האנושי לא היה צריך להתמודד עם עודף קלוריות משתייה. בעידן הקדם-מודרני, עד לפני מחצית המאה, משקאות כיין, בירה, מיץ פירות וחלב צאן, הכילו יחסית כמות קלוריות לא גדולה, כאשר משקאות דוגמת קוקה-קולה, פפסיקולה, ומשקאות קלים אחרים, החלו מתפשטים בעולם.

צריכת האנרגיה של הגוף משתנה עם הגיל, עם המשקל ועם דרגת הפעילות הגופנית. תובנה רבת-שנים היא שאישה זקוקה ל-1,800 עד 2,200 קילו-קלוריות ליום, ואילו גבר זקוק למנת קלוריות של 2,000 עד 2,500 מדי יום. כאשר גבר או אישה צורכים ביום 3,500 קלוריות מעל צריכתם המומלצת, הדבר יתבטא בתוספת למשקל של ליברה אחת או 456 גרם מדי יום. כאשר הכניסו חומר מְמתק למשקאות הקלים, הוספו לדיאטה של האמריקני הממוצע 137 קלוריות מדי יום, ב-30 השנים האחרונות. מדי שנה הוסיפו משקאות ממותקים אלה 6.4 ק"ג למשקלו של האמריקני הממוצע, ובמקסיקו בה שתיית משקאות ממותקים קלים אהובה במיוחד, מקבל המקסיקני הממוצע תוספת לא רצויה של 350 קלוריות מדי יום רק ממשקאות קלים, או באופן תיאורטי תוספת של 16 ק"ג למשקל מדי שנה רק משתייה קלה (!!).

גם ריבוי המרכולים (supermarkets) ומרכזי הקניות (malls) בארצות המתפתחות, הגבירו את הזמינות של משקאות קלים ממותקים ומזון מעובד ומוכן לאכילה. רשתות מזון עולמיות, חנכו במדינות אלה חנויות ענק המציעים באופן משובב-עין ומצודד מגוון חטיפים טעימים לכל חך, כאשר במדינות אמריקה הלטינית אחוז חנויות ממכר אלה מכלל חנויות המזון עלה מ-15% בשנת 1990 ל-60% בשנת 2000, עליה נחשונית של פי-ארבעה. תורם נוסף להשמנת יתר במדינות המתפתחות, הוא המעבר הנרחב לצריכת סוגי מזון עתיר בקלוריות.

הגוף שלנו מווסת את התיאבון בהתבססו על נפחי המזון הנבלע, ולא על בסיס מספר הקלוריות במזון. בשנים האחרונות, הצריכה של שמנים צמחיים עתירי קלוריות כמו שמן סויה, שמן תמרים ושמן תירס גדלה מאוד בעולם השלישי, כאשר הסינים לדוגמה העלו את הצריכה היומית של שמנים צמחיים אלה מ-14.8 גר' בשנת 1989 ל-35.1 גר' בשנת 2004, מה שהוסיף 183 קלוריות מדי יום. עלייה דומה בצריכת שמנים צמחיים נרשמה במדינות רבות באסיה ובאפריקה.

אוכלים יותר בשר

שמן צמחים הפך עם השנים זול יותר, מה שהפך אותו אטרקטיבי למשפחות עניות במיוחד. מרכיב נוסף שהפך להיות בולט בדיאטה של המדינות המתפתחות הוא זה של מזון מהחי. באמריקה הלטינית אוכלים יותר בשר בקר מאשר אי-פעם בעבר, כאשר הסינים התאהבו בבשר חזיר, וההודים צורכים הרבה יותר מוצרי חלב. התחזית היא שבשנת 2020 המדינות המתפתחות תצרכנה שני שליש מכלל הבשר בעולם וכמחצית מכמות החלב העולמית. בנוסף להגברת אחוז האנשים השמנים במדינות אלה, יעלה שם במידה מדאיגה אחוז חולי הסוכרת וחולי הלב, כתוצאה מהגדלת אחוזי השומן הרווי במזון.

אכן, הדילמה של צריכת מזון במדינות העולם השלישי: רעב מתמשך לעומת תרבות אכילה שגויה, וכך צבֵי בטן מרעב לצידם של תפוחי בטן מעודף שומן. רעב מתמשך עלול להמית; תזונת-יתר אינה בריאה אף היא.