אסופת המאמרים של אביב עקרוני היא הזדמנות למסע מרתק בעקבות מבקר ספרותי, מסע בנתיבים של התבוננות בגוונים שונים של הספרות העברית והספרות הכללית, ומעבר לכך - פרקים של הגות מקורית בנושאי יהדות וחינוך.
ממרחק שנים ניתן לראות פעלו של מבקר ספרותי - והפריזמה המוצגת בפנינו רחבת אופקים. אביב עקרוני פרסם מאות מאמרים במשך השנים, והאסופה שלפנינו היא מבחר, תמצית משנתו של עקרוני בקליפת אגוז. לעקרוני בקיאות רבה בספרות העברית ובמקורות היהדות, והוא מיטיב לרדת לשורשי הדברים. במבט ממעוף הציפור על מאמרים שפורסמו לאורך שנים, ניכר שעקרוני בוחן ניגודים המתרוצצים בספרות העברית - יסודות של ניתוק ומגמה של המשך. השם "על כפות המאזנים" כמו מבטא רצון לשקול הכל בזהירות ותוך בקשה למצוא את האיזון. מבטו של עקרוני על הספרות העברית חושף דמות של תקופה, וחושף כיוונים של התהוות ספרותנו.
כבר בקריאת ניתוח שירו של ביאליק "קראו לנחשים" ניתן להבחין בעינו החדה של המבקר, ועקרוני בוחן את הרקמה השירית במקביל לבחינת המטרה האידיאית של המשורר. עקרוני יורד לנבכי הרבדים הלשוניים של השיר וקובע: "המרקם התיאורי אינו אלא גילוף של נוף פנימי ראשוני המצוי בנפשו המשורר ומועלה כלפי חוץ מכוח הדחף, שבו הוא מריץ את שורותיו". כמבקר אמיתי הוא נוטל את השורה המתארת את ה"עב" ומשווה אותה לשורה מן השיר "ואם ישאל המלאך" ("עם יחידה, לבנה וקטנה...ונפשו יצאה בראותו") ועם השיר "מי אני ומה אני" : "רק עב קטנה במרום...".
הניתוח אינו מדקדק רב ברבדים הלשוניים אלא נדרש לשאלה בדבר החלוקה של שירי ביאליק לשירים אישיים ולשירים לאומיים. לעקרוני גישה אינטגרטיבית: "אף השירים הקרויים לאומיים אינם אלא פרי גילויים של רחשי נפש ומראות נוף פנימיים, הבוקעים הרבה מעבר לתכולתה ועוצמה של האידיאה".
גישה דומה הוא מאמץ גם בבחינת שירתו של פיכמן, והוא יודע בעין חדה למצוא את חוט השני ביצירת המשורר. הניתוח המורכב מגיע למסקנה שיש בה ראייה משולבת של שירת הטבע ושירת הלאום: "ייחודו הפיוטי של יעקב פיכמן מצא לו נתיב אמת אל יגון היחיד, אל יגון הטבע ואל תוגתה של האומה".
לעקרוני מסילות לאותם משוררים גדולים שידעו לכתוב בעט אוהב לא רק על מצוקת היחיד אלא גם על מצוקת האומה, וכמבקר בעל ראייה כוללת ומקיפה הוא מנסה להבין את הקשר בין דרכי המבע השונים. כך הוא בוחן גם את שירתו של יעקב אורלנד, ומעבר לשירים בוחן את ההגות ואת המשנה שבין השיטין.
קובע עקרוני: "אנו מוצאים אצלו מערכת גלויה של שירי חיפוש ה'אני' או שירים 'פרגינטיים'. בשירים אלה הוא תוהה על מהות מציאותו בעולם, על תכלית ומטרה....עדיין לא גילה המשורר את פשר היותו ופשר שברו של חלום חייו, אך שביב של תקווה כבר ניצת".
המבקר מוצא את הקווים המחברים בין ההגות לבין הליריקה, וחושף את האמת האוניברסאלית שמעבר לרקמה השירית, הן הלאומית והן האישית: עינו של המבקר מבקשת לראות דברים מעבר, לחשוף את דמות היחיד - ואת תמונת הכלל והתקופה המובלעת בין השיטין: תוך ניתוח של של אקוורל קיצי מנוף כינרת, ובחינה של השיר "כדרך אבות" הוא מחפש את הקשר בין אבות ובנים, כנייר לקמוס שיסייע לו לחשוף את ההוויה הישראלית ואת ההוויה האנושית. מסקנתו אחת: "האב ממשיך להתקיים בבנו ובנכדו ובדורות הבאים. המשכיותם של החיים והמשכיותה של היצירה האנושית הן מתחרותיו הגדולות של המוות".
עיוניו האינטגרטיביים של עקרוני בשירה נוגעים לא רק בשירת דור האבות, אלא גם במשוררים צעירים יותר. גם בבואו לבחון את שירתו של משה דור, הידוע כמשורר "ילידי" השר את שירת הארץ ונופיה, צולל עקרוני בין השיטין ומגלה את מראות הנפש מעבר לנופים המתוארים. תמצאו בספרו ניתוח שירים של מאיר ויזלטיר, יערה בן דוד, אבנר טריינין, נתן יונתן, פנחס שדה בצד עמודי תווך מן הדור הקודם - ביאליק, ש' שלום, גבריאל פרייל, עזרא זוסמן, יונתן רטוש.
ההיכרות של עקרוני עם שירים מדורות שונים מגלה בפנינו קווי אופי של יחידים ושל דורות.. עקרוני בוחן יצירות מתוך שאיפה מובהקת לבחון טקסטים בכלים ספרותיים, ובד בבד הראייה מוצאת אידיאות, כיווני חשיבה, דרכים שונים לעיצוב הזהות.
בניתוח שיריו של משה דור, נחשפים מראי המקומות ומראות הטבע בתצלום רנטגן חד - ואנו מבינים לעומק את מראות הנפש שמעבר לכל: עקרוני מנתח שירים על ים ועל שודדים ועל אי בודד ורואה את מעמקי הנפש: "הים אינו רק מערך של מראות, שלבו של המשורר נוטה אליהם. הים משמש גם כמערך מראות פנימיים של הנפש, המשתקפים במלים, הלקוחות מעולם תיאורי של הים וכל אשר בו".
המבקר בוחן מראות טבע בשירים אורבאניים ומנסה לרדת לחקר נפשו של הכותב: "על-רקע היעלמות הטבע ושחיקתו על-ידי מרכיביה השונים של האורבניזציה שמודרנית, יודע המשורר, כי עדיין קיימת שקיעה מאדימה, והשמיים הף הם קיימים מאחורי הבתים הגבוהים" - ומנסה להבין תוך השוואה לשירים אחרים של דור, מה המסר האוניברסאלי האנושי. מסקנתו הולכת אחר שורות השיר על מאדירה:"אנשים נסדקים, יש ונשברים, לא כוח אבנים כוחם...הבה נתחיל מבראשית".
אחד היוצרים הזוכים להארה מיוחדת בספרו של עקרוני הוא המשורר איתמר יעוז קסט, שעדיין לא זכה להכרה האמיתית, ובעת כהונתי כיו"ר אגודת הסופרים העברים הציעה האגודה את מועמדותו לפרס ישראל לספרות. ניתוחיו של עקרוני עושים צדק עם היוצר: יעוז-קסט שהעמיד במרכז שירתו את ה"דו שורש" והיטיב ליצור שירה שחותרת לעבר שורשי זהותנו, כאן ושם, מוכיח שניתן ליצור כאן שירה ישראלית חדשה: שירה שיונקת מן העבר, ובה בעת יונקת מן העצבים החשופים של ההוויה הישראלית. התחושה היא שאיתמר יעוז-קסט מיטיב לפלס נתיב מ"דור בארץ" ל"דורות בארץ".
עקרוני אינו רק מבקר שירה אלא גם מבקר פרוזה, וכאן הוא נדרש בספרו לבחינה של הספר "אחיזה של חול". אנו נסחפים אחר הניתוח של עקרוני ואחר חשיפה של תמצית ההתמודדות - אותה התמודדות פנימית שמעלה סיפורו של יעוז-קסט, הקונפליקט בין שתי ההוויות, בין שתי הזהויות.
הטעימה מן הדיון בספר "אחיזה של חול" מוכיחה עד כמה חסרה בארץ ביקורת שתיתן לנו ראייה מקיפה יותר של יצירת יעוז-קסט. עקרוני מיטיב לבחון את שאלות הזהות, את תחושות הכישלון והכאב, את המגע בין הזהות הצברית לבין הזהות של ניצול השואה.
גם בניתוח קובץ הסיפורים של דוד שחם "היום האחרון לחיי, ניכרת משיכתו של עקרוני לבחון הגות של יוצר, דרכו של יוצר ופרוזאיקן לחשוף את זהותו באמצעות העלילה הסיפורית. לאחר ניתוח של סיפור בעל-רקע היסטורי מובהק, בוחן עקרוני סיפור בשם "האפשרות האחרת" כדי לעקוב אחר דרכו של גיבור הסיפור לחשוף את עצמו, והוא מצטט את השורות החזקות: "מי אני? היכן אני? מדוע אני?...אולי מפני שהדברים לא נתארעו עדיין. אולי. או משום שנתארעו בשכבר הימים בזמנים ההם, העתידים לבוא. ואני יודע שכבר נתארעו, כיוון שהם עשויים להתארע בי".
אסופת המאמרים של עקרוני מגוונת מאד והעיון בהגות היהודית לוקח אותנו למסע מרתק בעקבות הוגים וחוקרים: ניכרת אהבתו של עקרוני לגילוי פניה של החסידות. אנו רואים זאת במגוון מאמרים שלו על ספרים שונים מאירים פנים שונות של החסידות והמיסטיקה היהודית. כך למשל: דיון בספרה של רבקה ש"ץ אופנהיימר, על המגיד ממזריטש, עיון בספר מחקרים על החסידות של מנדל פייקאז', ניתוח השקפת עולמו של המהר"ל מפראג בספרו של בנימין גרוס, נצח ישראל - וניתוח מלומד ונפלא של מחקרי פרופסור ישעיהו תשבי בנושאי הקבלה היהודית. מאמר מיוחד מקדיש עקרוני לבחינת דרכו של פרופסור ברוך קורצוויל ובלשון רגישה הוא בודק את העימות בין משנתו של קורצוויל לבין דרכי המחקר של פרופסור גרשום שלום.
אסופת המאמרים מזמנת לנו הפתעה מענגת בדמות עיון מלומד ורגיש באגדות תלמודיות. עקרוני חושף בלשון חסכנית את העימות בין רבי מאיר לרבן גמליאל, וכל זאת בסוגיה המרכזית באגדה במסכת הוריות: המאבק לעליונות - ומעבר לבחינת הטקסט הוא חושף בפנינו מסכת אנושית לא קלה - המזימה לסילוקו של רבן גמליאל, העמידה בניסיון, מערכת הניגודים.
סקירה על ספר אינה יכולה להקיף הכל, ואכן יש מקום לדון גם בסקירותיו של עקרוני על יצירות מספרות העולם: האסופה כוללת רשימות מעמיקות על סמואל בקט, ג'ורג' אליוט, פרימו לוי, ג'והן סטיינבק, עזרא פאונד, ז'אן קוקטו ועוד.
אסופת המאמרים מעידה כי ביקורת אמיתית אינה נכתבת בריחוק, וטעות לראות בה ז'אנר קר ושכלתני. מקריאה בעיוניו של עקרוני אנו חשים את מעורבותו ביצירות, את הכורח שהוא חש להבין את הנפש שמאחורי ההגות או מאחורי תיאורי הטבע. המבקר אינו רק חוקר ואיש מדע, אלא יוצר המקורב לכתובים, מקורב נפשית לכותבים, איש ביקורת שעיקר מאווייו להבין את הקשר בין מבעיו השונים של היוצר, את הקשר בין הכתוב לבין עולמנו שלנו, הקוראים. עקרוני פרש בפנינו מניפת טווס צבעונית, והתחושה היא, שמעבר למסגרת הכתובה יש מבט של יוצר שנאבק על עקרונות ובו בזמן עושה זאת בלי פגיעה אישית, ועיקר העיקרים - הביקורת כתובה בלשון רהוטה, ובעט רגיש של אוהב ספרות.
