פרשת קצב היא אחד מאירועי השנה, אולם במבט רחב היא אחד מהאירועים בעלי ההשלכות העמוקות ביותר גם לשנים שלפנינו. בינואר 2007 החליט היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להגיש כתב אישום חמור ביותר נגד הנשיא (דאז) משה קצב, בשורה של עבירות מין, שהחמורה שבהן היא אונס. בנוסף, טיוטת כתב האישום דיברה על בעילה אסורה תוך ניצול יחסי מרות, מעשים מגונים והטרדה מינית, עבירות של הטרדת עד, שיבוש הליכי משפט, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.
לפיכך, הודעת מזוז בסוף יוני, כי הוחלט להגיע לעסקת טיעון עם קצב לפיה הוא יואשם בעבירות מין מינוריות בלבד בשתי עובדות שלו, עוררה הדים קשים בציבור.
הטענות המרכזיות בעתירה שהגישו שדולת הנשים, ארגון קולך, איגוד מרכזי הסיוע, נעמ"ת, ויצ"ו והתנועה לאיכות השלטון היו: הפרת חוק זכויות נפגעי עבירה - למתלוננות לא ניתנה שהות מספקת על-מנת לגבש עמדתן לגבי העסקה, הן זומנו ערב לפני חתימת העסקה ונדרשו לתת תשובה מיידית; שיקולים זרים; פגיעה בשוויון בפני החוק; חוסר סבירות קיצוני. טענה מרכזית נוספת וייחודית היתה כי העסקה מנוגדת לחלוטין לאינטרס הציבורי בגלל המסר שהיא מעבירה למתלוננות בתיק, למתלוננות פוטנציאליות ולכלל הציבור.
באולם הדיונים נוצרה סיטואציה מוזרה: בצד אחד ישבו טובי הפרקליטים בפרקליטות המדינה ולצידם טובי הסניגורים הפליליים - אנשים שרגילים לראות עצמם משני צידי המתרס ישבו זה לצד זה והשמיעו טענות דומות. בקלות אפשר היה להתבלבל ביניהם.
הדיונים בבג"צ העלו אל פני השטח דעות קדומות וסטריאוטיפים על פיהם הזרקור מופנה אל הנתקפת והיא זו שצריכה לספק הסברים רציונליים להתנהגותה. הפרשה חשפה היטב עד כמה כלי החקירה שיש לרשויות החוק והמשפט אינם מתאימים להתמודדות עם סיטואציה של ניצול מיני ביחסי מרות.
המשפט התנהל בתקשורת וברחוב, לא פחות מאשר באולם. הדיון הציבורי שנוצר בעבירות מין בכלל ובעבירות מין תוך ניצול יחסי מרות בפרט הופך את הפרשה למרכזית. עוד בטרם ניתנה ההכרעה בנוגע לעסקת הטיעון, העלולה לאיים על מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה, אפשר לומר בוודאות כי כעת אפשר יהיה להתיר את קשר השתיקה סביב הנושא, לשנות דעות קדומות ולהניע שינוי חברתי אמיתי.
