המלך שהציל את יהודי מרוקו

סיפור מעניין מסתתר מאחורי כיכר מוחמד החמישי באשקלון. הכל החל כאשר חברי הקהילה המוגרבית ביקשו להנציח את זכרו של מיטיבם בקריאת כיכר על שמו. המקום שנבחר היה מול בית החולים "ברזילי". עובדי העיריה הכינו שלטים שעליהם היה כתוב בעברית ובערבית: "כיכר מוחמד החמישי". גם מונומנט גדול ומפואר הוכן מבעוד מועד והוצב בצומת שד' בן-גוריון וההסתדרות בעיר. אלא שביום שבו אמורים היו לחגוג את הכיכר החדשה והצבת המונומנט, נרצח ונקבר תושב אשקלון. האירוע לא בוטל, אך עצב עמוק ליווה את הטקס שבו השתתפו נכבדים יהודים וערבים. מרבית תושבי אשקלון החרימו את האירוע, ולמחרת כשהגיעו הצלמים לצלם את הכיכר באור יום, הם גילו שהמונומנט שבור ומוכתם בצבע. עיריית אשקלון, שהבינה לאן הרוח נושבת, החליטה לבטל את הכיכר ולהסיר את המונומנט. למרות זאת, רבים מתושבי אשקלון מכנים עד היום את הכיכר הסמוכה לבית החולים "ברזילי", בשם "כיכר מוחמד החמישי".

מי שעומד מאחורי היוזמה להעניק את אות "חסיד אומות העולם" למוחמד החמישי הוא סרג' ברדוגו, המכהן כנשיא קהילת יהודי מרוקו מאז שנת 88'. סרג' הוא שגרירו האישי של מלך מרוקו הנוכחי מוחמד השישי, נכדו של מוחמד החמישי. פעילותו העיקרית מתרכזת בקידום ענייניה של מרוקו בגבעת הקפיטול ובמסדרונות הממשל האמריקני.

ב"יד ושם" טענו מנגד, מוחמד החמישי אינו עומד בקריטריונים לקבלת אות חסיד אומות העולם. לטענתם, הקריטריונים הבסיסיים הם אישיות שקיבלה פנייה רשמית של הנאצים להסגרת יהודים והבעת סירוב. ושנית, טוענים ביד ושם, מלך מרוקו לא העמיד עצמו בסכנת חיים.

ברדוגו טוען לעומת זאת, המלך סיכן את עצמו בכך שקיבל יהודים בעיצומה של המלחמה ואף הבטיח לפרוש את חסותו על הקהילה היהודית. האגדה מספרת, כי בפגישה זו ביקש המלך, שאם יחויבו יהודי מרוקו לשאת טלאי צהוב, הרי שהוא מבקש טלאי צהוב גם לו ולבני משפחתו.

אם המערכה תצלח ותואר "חסיד אומות העולם" אכן יוענק למוחמד החמישי, הרי שיהא זה המוסלמי הראשון שיזכה בתואר זה.
ויש גם צד שני למטבע. לא מעט מזקני העדה טוענים, כי האמירה ההיסטורית שלפיה מוחמד החמישי הגן על יהודי מרוקו בזמן המלחמה, אינה נכונה. לדבריהם, מוחמד החמישי לא עזר כלל ליהודים. לטענתם, רבים מהם פוטרו מעבודתם במשרדים הממשלתיים. אחרי מפקד האוכלוסין ורישום הרכוש, רבים מהיהודים נאלצו לרשום את חנויותיהם על שמות חבריהם המוסלמים עד יעבור זעם, כאשר רק אחרי המלחמה, הם הצליחו דרך בתי המשפט לקבל חזרה את רכושם.

טענה נוספת העולה מצד המתנגדים להענקת אות חסיד אומות העולם למוחמד החמישי, היא כי בימי שלטונו האנטישמיות הייתה בשיא פריחתה, כאשר ממשל וישי קיים באופן קבוע תעמולה אנטישמית ברדיו, שגרמה גם למוסלמים לשנוא את שכניהם היהודים. רק כאשר האמריקנים נכנסו למרוקו בעיצומה של המלחמה פסקה התעמולה האנטישמית.

כאמור, גם אחרי שהוקמה מדינת ישראל, ראה השלטון המרוקאי ביהודי המדינה נתינים מרוקאים שווי זכויות. המלך מוחמד החמישי, וכן גם ראשי המחנות הפוליטיים, הצהירו פעם אחר פעם כי אל להן לקהילות היהודיות לחשוש למעמדן ולעתידן. בשלב מסוים, בשל ריבוי ההצהרות, חשה הקהילה היהודית באי נוחות, מאחר שריבוי הצהרות דומות עלול לפעול כבומרנג ולגרום להצרת צעדיהם של יהודי מרוקו.

בחודש דצמבר 1955 התכנסה מפלגת האיסתקלל, המפלגה השלטת שסילקה את השלטון הקולוניאלי. בדברי הסיכום לכינוס נאמר בנושא מעמד היהודים: "הואיל והיהודים המרוקאים הם אזרחי המדינה על-פי כל בחינה משפטית והיסטורית של המונח, הואיל ועליהם להיות חלק בלתי נפרד מן הקהילה המרוקאית, הוועידה דורשת שוויון זכויות בין כל אזרחי מרוקו ללא הבדל מעמד או דת. שוויון הזכויות יוצהר בריש גלי וימצא את ביטויו בספרי החוקים. על היהודים המרוקאים ליהנות מכל הזכויות האזרחיות והפוליטיות, עליהם ליהנות מזכות ההצבעה ומן הזכות להיבחר ולקבל ייצוג בכל המוסדות המרוקנים. יש לפתוח בפניהם את הגישה לכל המשרות הציבוריות במדינה המרוקאית במידה שווה לחבריהם המוסלמים".

יתרה מכך, כדי להצטרף למפלגה ביטלו ראשי השלטון את אחת מחובות היסוד כתנאי להצטרפות למפלגה: שבועה על הקוראן. ראשי המפלגה השלטת לא הסתפקו בכך ואף הבטיחו למנות שר יהודי בממשלה החדשה שתקום.

מצבם של יהודי מרוקו המשיך להיות יציב גם בשנים שלאחר מכן. ב-1956 אירח מוחמד החמישי את חברי ועד הקהילה החדש בקזבלנקה. המלך פרס בפניהם את תפיסותיו בנושא מעמד הקהילה במרוקו העצמאית. הוא אף קרא למנהיגי הקהילות היהודיות לפעול להשארת יהודי מרוקו במדינה ולמנוע גל של עלייה לארץ ישראל. "ברצוני לבקשכם ליזום פעולת הסברה בקרב היהודים כדי לשכנעם לא לעזוב את מרוקו מכיוון שמקומם כאן. מרוקו זקוקה לכל בניה, בין אם מוסלמים ובין אם יהודים. מרוקו זקוקה לכל רופאיה, לכל מהנדסיה, לכל עורכי הדין שלה. אני כמובן בעד חופש תנועה לכל נתיניי, אולם יש לשכנע את היהודים שחובתם לא לנטוש את מרוקו אלא להישאר בה. עלינו לאחד את כוחותינו, לראות עצמנו מגויסים לשירות המולדת ולהתייחס לעוזבים כאל עריקים".

מרוקו הצטרפה לליגה הערבית ב-1958, ושנה לאחר מכן, בשל הלחץ של המדינות הערביות, הוציאה מרוקו את התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, כשהמשמעות היא שליהודי המדינה נאסר לנסוע לישראל. יהודים רבים החליטו לצאת מהמדינה לכיוון ספרד וצרפת. חלק מהם השתקעו במדינות אלו ואילו אחרים המשיכו משם לכיוון ישראל. רק לאחר שאוניית "אגוז" התרסקה ליד חופי ספרד, הופעל לחץ בינלאומי על מרוקו לאפשר ליהודיה לעזוב לישראל.

יהדות מרוקו, לפחות חלק ממנה, יכולה הייתה להישאר תחת שלטונו של מוחמד החמישי עוד שנים ארוכות, אולם ב-1961 מת המלך ובמקומו מונה בנו, מולאי חסן. אגב, ימים ספורים לפני מותו, נפגש המלך לשיחה עם ראשי הקהילה היהודית. חודשים אחדים לאחר שעלה מולאי לשלטון, פתחה ממשלת ישראל במשא-ומתן עם ארמון המלוכה המרוקני, ויחד סוכם על העלאתם של יהודי מרוקו לישראל. כך החל מבצע "יכין" להעלאת יהודי מרוקו לארץ ישראל, לצאת לדרך.

הקשר עם מרוקו נותק לאחר מלחמת ששת הימים בעקבות כיבושם של סיני ורמת הגולן והעיר העתיקה בירושלים. יחלפו שנים עד שהיחסים בין המדינות יפשירו. ב-1986 נסע השר דאז שמעון פרס לביקור במרוקו. המלך חסן, כממשיך דרכו של אביו, שטבע את המשפט על יהודי מרוקו "היהודים הם מרוקאים ובני עמי", אמר לשר פרס כי "יש לו כשמונה מאות אלף נתינים בישראל", כשהכוונה ל-800 אלף יוצאי מרוקו ובניהם המתגוררים בישראל.