מחלקה ראשונה <span style='font-weight:normal;'>[8.6.01]</span>

המחסור במים הפך זה מכבר לבעיה לאומית. נציב המים מדבר בימים אלה מפורשות על חמש שנות בצורת הצפויות לנו. במשרד התשתיות הלאומיות מדברים בגלוי, על הצורך להפסיק גידולים חקלאיים בזבזניים, גם אם צריך לייבא תוצרת חקלאית שוטפת.

הממשלה פעלה בחודשים האחרונים בבהילות, כדי לענות על הצורך הלאומי הזה. עד כה פורסמו מיכרזים לבניית כמה מתקני התפלת מים, וגם מיכרז לייבוא מים מטורקיה.

אלא שהמכרזים האלה, וזה גם כן דבר ידוע, אינם עונים על הצורך האמיתי הדחוף: למלא את המאגרים, ובדחיפות, כדי שניתן יהיה לשמור על קו המים הנוכחי בכנרת ועל המאגרים התת קרקעיים וכדי שניתן יהיה למנוע נזק נוסף על זה שכבר נגרם.

להכרה זו, לפיה באופן מיידי אין פתרון, הגיעו במשרד התשתיות הלאומיות. התיסכול בנושא זה רב מאוד. השר אביגדור ליברמן אמר, כי המיכרזים יביאו לפיתרון חלק מהבעיה רק בעוד שנתיים. השאלה היא מה יקרה עד אז.

בניגוד ליתר שרי הממשלה - שנושא זה אינו מצוי בתחום טיפולם והאחריותם - ליברמן אינו יושב בשקט. הוא הרי ידוע היטב, כי העיניים נשואות עתה אליו, וגם חשבון הכישלון יוגש לו - אם לא יצליח להביא לשיפור המצב. לדברי ליברמן, בימים אלה הוא מגבש חוק חדש, שיפתור חלק מהבעיה. עיקרה: לחייב את המשתמשים האמיתיים במחיר המים שהם צורכים. שורש הרע, הוא אומר, הוא השימוש הלא נכון שנעשה במים: המדינה מעמידה קרקעות לחקלאים, ומספקת להם מים במחיר מסובסד. ומה שנעשה בפועל, הוא שהסיבסוד - הן בקרקעות והן במים - מנוצל לרעה.

ליברמן מסביר, כי לפי הרישומים - הסקטור החקלאי (כביכול, ולזאת נתייחס להלן) צורך כיום כמחצית מצריכת המים השנתית. כך הם פני הדברים, על הנייר. אלא שבפועל קיימת בעיה: החקלאים, המהווים אחוזים ספורים מהאוכלוסיה (%4), מחכירים את הקרקעות לשימושים שאינם חקלאיים. כך קורה, שבעלי קניונים מסחריים (הירקון וגעש כדוגמא) - אותם הקימו ללא היתרים, על קרקע חקלאית, משלמים תמורת צריכת המים תעריף מוזל כאילו מדובר בחקלאות, במקום לשלם תעריף של מים למסחר; וכך גם במושבים ובקיבוצים, שבחצרותיהם הוקמו במשך השנים טירות מגודרות (עם כלבים), עם דונמים שלמים של מדשאות (בכל טירה); וכך גם בישובים וותיקים אחרים, כמו סביון וכפר שמריהו. מי שרוצה להחזיק דונמים של דשה, אמר ליברמן ונקב בשמו של אחד מעשירי הארץ, שישלם את המחיר האמיתי של המים, ולא תעריף מים כאילו הוא עוסק בגידולי חקלאות.

ליברמן פועל עתה, כאמור, לגיבוש הצעת חוק העשויה לפתור חלק מהבזבוז הקיים בישראל וגם כדי לייצור מחיר מים שיוויוני. אלא שגם כאן הוא עלול להתקל בבעיות לא מעטות: מרבית שרי הממשלה אינם חוברים אליו כדי לתקן את העיוות החמור. אפילו ראש הממשלה אריאל שרון, חקלאי במקצועו וברכושו, אינו עושה את כל שדרוש כדי לפתור את הבעיה. קיים איפוא ספק, האם יצליח ליברמן להוביל חוק שכזה ללא תמיכת חזקה של הממשלה. ליברמן, מכל מקום, מתכוון להביא חוק זה לדיון תוך כמה חודשים, כדי שניתן יהיה להפעילו החל מסוף שנה זו.

בחודש שחלף הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב עתירה מעניינת כנגד רוני מאנה ורעייתו ניקול. העותרים: פרופ' אברהם קציר וד"ר יעל קציר. עילת העתירה: בניה ללא היתר, וחריגות בניה. בני הזוג מאנה עדיין לא אמרו את דברם בבית המשפט.

בעתירה נחשפת פרשה מביכה מצד רוני מאנה, וגם אוזלת ידה של עיריית תל אביב (שלא לומר שיתוף פעולה מוזר), שבדקה ומצאה כי אכן מאנה בונה בית בשטח של 426 מ"ר ללא היתר. ובכל זאת, לא הצליחה העיריה להביא להפסקת העבודות במקום. המדובר במבנה באפקה בתל אביב, שהקים מאנה - מבנה בן 2 קומות, פלוס מרתף, ובהכנות שעשה אותה עת לבניית בריכת שחיה בשטח שנותר.

הפרשה הזו חושפת את הבעיה האמיתית בשוק הנדל"ן: מי שמנצח הוא מי שקובע עובדות בשטח. מה שקובעת לאחר מכן ועדת התכנון והבניה המקומית, או, בכל הכבוד, בית המשפט, אינם הדבר החשוב. כל דאלים גבר.

כך גם במקרה זה: מאנה ביצע עבירות לכאורה על החוק, ובגין זאת הגישה העיריה נגדו שלושה הליכים משפטיים: באפריל 2000 הוגשה נגדו תביעה משפטית בגין בניה ללא היתר; במאי 2000 הוגשה נגדו תביעה בגין בניה בסטיה מההיתר (הטיפול הועבר לשרות המשפטי); וביולי 2000 הוגשה נגדו תביעה משפטית שלישית בגין בניה בסטיה מההיתר.

עו"ד רון אבן-ארי שהגיש את העתירה בשמם של בני משפחת קציר (שכניו של מאנה), מגולל בה את השתלשלות העניינים הלא מפתיעה. הוא מתאר את אוזלת ידן של הרשויות, אשר נוצלה לרעה על-ידי מאנה, וגם רומז לשיתוף פעולה הדוק עימו.

במכתב מיום 20.2.01 שבו פנו העותרים לעיריית תל אביב נכתב: "לא ניתן שלא להעלות את החשש הכבד כי מאנה נהנה מסיועם ו/או מעצימת עיניהם של גורמים פנימיים שונים בעניין שבלעדיהם לא היתה מצליחה דרכו. נקיטתה של סחבת מבוקרת, מאפשרת ותאפשר למר מאנה לסיים את ביתו ללא כל הפרעה, ובמקרה הכי גרוע מבחינתו, יחוייב לשלם קנס כזה או אחר אשר ברור כי לא יהיה בו כדי לסייע למרשי ולייתר השכנים, העומדים חסרי אונים נוכח הטיפול בעניין.

אכן, מר רוני מאנה אישיות מוכרת בהווייתנו הישראלית. אולם קשה להאמין כי מאן-דהוא סבור כי יש בכך כדי להצדיק את התייחסות הרשויות והוגרמים המעורבים לפרשה".

העותרים מבקשים עתה מבית המשפט, להורות לעיריית תל אביב לעשות את מלאכתה ולהימנע ממתן היתרים חדשים למאנה ולרעייתו.

בימים אלה מתנהל אחד הקרבות המעניינים ביותר בקהיליית המשפט בישראל: סכסוך בין בני משפחה שעיסוקם בעריכת דין, על הרכוש המשותף, הבעלות והניהול של משרד עורכי הדין, המניב מיליונים רבים של דולרים, בכל שנה.

המאבק החל בתקופה האחרונה, עקב טענות חריפות שהעלתה אחת מבנות המשפחה. לפי טענתה, אחדים מבני המשפחה - עורכי דין במקצועם - מנסים לנשלה מהשותפות, שבניהולה נטלה חלק עד לפני זמן קצר.

משרד עורכי הדין שבו מדובר נמנה עם עשרת הגדולים בארץ. הוא מעסיק עשרות עורכי דין, וגם שותפים חיצוניים יש למשרד. לכן הרגישות הגדולה.

הסכסוך הזה מתפשט כאש בשדה קוצים. חלק מהשותפים כבר מעורבים בו. ואולם, נוכח מעמדה המיוחד של המשפחה - למשפחה מהלכים בעיתונות, בקהליית העסקים וגם בממשלה (ובעצם היכן לא) - לא ניתן למאבק זה ביטוי כלשהו בעיתונות. פרסום זה הוא הראשון בנושא.

המאבק עתה הוא על כסף גדול, תככים ומעמד אישי. ויש על מה: המדובר במשפחה וותיקה מאוד, מושרשת בישראל, שלצד עיסוקה המשפטי הצליחה להשקיע בתבונה ולצבור נכסים בהיקף של עשרות מיליוני דולרים. לפי מידע שהובא לידיעתי, תוך זמן קצר עלול המאבק להגרר לבית המשפט, אלא אם יצליחו בני המשפחה לסדר את העניינים ביניהם.

בשבועות האחרונים לא נשמע כמעט קולו של ראש הביטחון המסכל ברצועת עזה, מוחמד דחלאן. ולא במקרה. נודע לי, כי דחלאן ירד למחתרת. הוא חושש מידן הארוכה של זרועות הביטחון.

בידי זרועות הביטחון הצטבר בחודשים האחרונים מידע רב, לפיו דחלאן מעורב עד מעל ראשו בפיגועי ירי כנגד חיילים ישראל. לכן הוא נעלם מהשטח.

דחלאן זוכר בוודאי היטב, את השאלה/התרסה שהעלה שרון לפני הבחירות כלפי ראש הממשלה דאז אהוד ברק: "דחלאן עוד חי?".

האם יתכן שדחלאן סומן כיעד לחיסול?

הממשלה החליטה השבוע להקציב סכום של כ-300 מיליון דולר לבניית קו התפר. סכום זה נועד, בחלקו הגדול, לבניית גדר מערכת אלקטרונית וגם מכשולים בלתי עבירים - כמו תעלות וסוללות עפר.

החלטת הממשלה כבר יוצרת תקוות רבות אצל כמה חברות. אחת מהן היא סולל בונה, שכבר פנתה למערכת הביטחון, בבקשה/ הצעה לקחת חלק (וכסף) בהקמת קו התפר.

ההערכה היא, כי אותם 300 מיליון דולר בהם מדובר עתה, הם רק "המנה" הראשונה. כדי לחסום את גבולה המזרחי של ישראל עם הפלשתינים, קיים הכרח להשקיע סכומי כסף גדולים בהרבה. תקוותן של חברות נדל"ן רבות, היא איפוא להשתלב בפרויקט אדיר שכזה. אומנם אין מדובר ב"קו ברלב" הזכור לטוב (אצל יזמים), אך בכל זאת מדובר בפרויקט העשוי להזרים דם חדש לענף הנדל"ן שנקלע לקיפאון עמוק.