"היה כתוב בעיתון"

מוספי ועיתוני סוף השבוע משמשים כאביזר קבוע המספק חומר גלם לשיחות הסלון של יום שישי. הנהייה הזו של רבים אחרי מה ש"היה כתוב בעיתון" משבשת לעיתים לכותבים ולעורכים את שיקול הדעת. הם מנצלים את יכולתם להעביר ישירות לעיתון את הגיגי המקלדת שלהם ללא ריסון או איזון.

שתי דוגמאות לכך מגיליונות סוף השבוע האחרון (יש עוד ולעיתים תכופות) וגם על בקשת סליחה:

עיתון הארץ בסוף שבוע זה (7/9/07) במדור "השבוע של - צביקה שרף" מפרסם רשימה בשם "התקפה מתפרצת" מאת רועי בית הלוי. זו רשימת תגובה על הויכוח שניהל כמה ימים קודם לכן המאמן הלאומי, עם עיתונאי הספורט של העיתון עופר מתן (מהיכרות אישית, אומנם שטחית, עם הכתב הזה אעיד כי הוא משתדל לבצע עבודתו ביסודיות). מסתבר שלא היה זה סתם ויכוח אלא אירוע רצוף אמירות קשות כלפי העיתונאי מצד המאמן, כולל מעורבות של מאבטחי הנבחרת ועד גילויים קשים של התנכלות כלפי העיתונאי.. (לפי גרסת העיתון).

העיתון שנפגע לא התלונן במשטרה, לא הגיש תביעה על הפגיעה בזכויות העיתונאי או במעמדו. אולי לא היה בסיס לתביעה כזו. אבל, לא אלמן עיתון הארץ. יש לו דרך לבוא חשבון: "אנשי מערות - גדל גוף מקפץ מול חמש ממותות", כך כותב מר רועי בית הלוי, חברו למערכת של העיתונאי הנעלב, על מאמן נבחרת ישראל בכדורסל צביקה שרף ועל שחקני הנבחרת. "חשיבות התקריות המכוערות האלה חורגת הרבה מעבר לתחומיו הצרים של מגרש הכדורסל. שלעיתם נדמה שלאורכו התרוצץ שרף בפרצוף מאדים לפחות מאז בריאת העולם. למעשה, ארכיאולוגים איתרו ציורים של אנשי מערות, שבהם יהיה אפשר לראות אדם גדל גוף שמפיו מבצבץ קיסם עץ מחודד, כשהוא מקפץ מול חמש ממותות גבוהות שמסודרות במבנה של הגנה אזורית. רבנים ידועי שם טוענים בתוקף כי לא משה רבנו חצה את ים סוף, אלא דווקא צביקה רבנו, כדי לאפשר לרכז שלו לבצע תרגיל פיק אנד רול ולרוץ בחופשיות אל הסל המובטח."

לא אדע אם יש בסיס עובדתי לקביעה בהקשר למאמן הנבחרת כי ארכיאולוגים איתרו ציור של איש מערות בדמותו. לא מובן לי התיאור כי אותו איש מערות מקפץ מול חמש ממותות שמסודרות במבנה של הגנה אזורית (כלומר שחקני הנבחרת), וגם לא הקשר לרבנים ידועי שם.

ברור לגמרי כי הכותב עושה שימוש בעיתון על-מנת לבוא חשבון אישי עם מאמן הנבחרת. מדוע הוא חושב כי אני ושכמותי צריכים להתעניין בכך ועוד לשלם? מדוע הוא חושב כי דברי גסות ממין הכתוב מוסיפים תוקף לעמדתו/טענתו? האם אין לאיש עורך? או אולי גם העורך סבור שגבב של דברי הבל כאלה מקומם בעמוד הסקירות המרכזיות של אירועי השבוע, דווקא בשכנות למאמרי הפובליציסטיקה של העיתון? (לא חלילה במדור הספורט).

חם היה השבוע במערכת עיתון הארץ. כשחם עושים שטויות. מה שברור הוא כי הם לא יתנצלו בפני הקוראים.


הכתב המדיני של מעריב נגד עורך מוסף הארץ ולהיפך

תחת הכותרת 'הארץ הרעה' יוצא הכתב המדיני של מעריב בן כספית למערכה נגד עורך מוסף הארץ ניר בכר. את המוסף הוא מכנה בשם "עלון פוסט ציוני". על עורך המוסף ניר בכר הוא כותב כך:
"בכר הזה כבר פוטר מכל מיני מקומות. אם יפוטר גם מ'הארץ' מתישהו, אפשר יהיה להחליף אותו בעזמי בשארה ואף אחד לא יחוש בהבדל..."

מדוע כספית כועס כל כך?

במוסף הארץ האחרון פורסמה רשימה קצרה המלעיגה על אשר כתב על מקבלי הצל"שים. על-פי כתב המוסף, עפרי אילני, כתב כספית במאמרו האמור כי: "אומץ לב טהור, מזוכך, בא ביחס הפוך לאינטליגנציה. ממי שמסוגל לרוץ בשאננות מול ברד של כדורים השורק לעומתו, לא יכול להיות גאון גדול. יש מחקרים המוכיחים את זה." עד כאן הציטוט. אילני מבקש בהמשך תגובות ממומחים צבאיים על הדברים שציטט ממאמרו של כספית ואלה כמובן מבטלים את הנאמר מכל וכל. כספית טוען בתגובתו כי דבריו הוצאו מהקשרם. לא כך כתב הוא טוען, ולא לכך התכוון. אבל הוא אינו מסתפק בכך. תגובתו הכפולה באורכה מהקטע שפורסם במוסף הארץ, משתלחת לא במי שכתב, אלא בעורך המוסף ניר בכר, שעימו כנראה יש לכספית חשבון.

מדוע אי אפשר להסתפק בהעמדת דברים על דיוקם ומוכרחים לשפוך קיטונות של דברי גנאי ואיחולי רע? בכלל את מי זה מעניין מה בן כספית חושב על ניר בכר או להיפך? מה, הם ראש ממשלה? אישי ציבור? טון כתיבה מתלהם אינו מועיל לחיזוק הטיעון ומעלה את החשש בעיני הקורא שהכותב המשתלח אינו יודע להביע דעתו בסגנון חד שאינו נגוע בהתלהמות.

סדרו את החשבונות האישיים ביניכם בכל מקום שתבחרו. בעיתון כתבו נא לעניין. אל תכניסו לשם את האינטרס האישי שלכם.


ברנע מתנצל

לפני כשבועיים פרסם נחום ברנע בטורו, סיפור על החשב הכללי ירון זליכה. לפרסום היה קשר ישיר לויכוח המתנהל עתה סביב השאלה האם נכון שהחשב יסיים כהונתו בתום חוזה ההעסקה שלו בעוד מספר שבועות, או שיש להעניק לו מעמד של "חושף שחיתויות" שימנע את סיום כהונתו.

בהקשר זה פרסם העיתונאי תכנה של חליפת מכתבים בעניין בקשתה של משפחה לקבל בחזרה מהמדינה את מענק השחרור של בנם, שנפל במלחמת לבנון השנייה. החשב הכללי סרב לבקשת המשפחה. ברנע לא ביקש את רשות המשפחה לפרסם את הסיפור. המשפחה נפגעה. היו שסברו (בלי קשר לנכונות הפרטים) כי היה צריך לקבל תגובת המשפחה טרם הפרסום. ברנע הותקף על-ידי עיתונאים מתחרים. הוא לא הגיב. לא נגרר לשום ויכוח.

בסוף השבוע שעבר הוא פרסם התנצלות בה אמר כי הניח שהפרטים שפרסם (חליפת מכתבים) נמסרו לו על דעת המשפחה. זו הייתה טעות - הבהיר. אני מצטער מכל הלב. התנצלתי בשיחה בע"פ בפני המשפחה ולא מיותר לתת לכך ביטוי מעל דפי העיתון - סיים.
הכותרת שבחר ברנע לתת לדבריו אלה הייתה סליחה. לא הבהרה, לא תיקון. סליחה. פשוט, ברור ולא משתמע לשתי פנים. כך צריך להיות. מעטים העיתונאים שהיו נוהגים כך. עוד יש תקווה.

שנה טובה.