להפריט את עצמנו לדעת

העידן החדש נשען באופן קיצוני על הפרטה. קפיטליסטים מדופלמים טוענים כי העברת הכוח מידי ממשלות מושחתות ומנגנונים מנופחים לידי הציבור תייעל באופן משמעותי את המנגנונים השונים; תצמצם את הביורוקרטיה; תשפר את השירות; תקטין באופן משמעותי את הנטל הכלכלי המוטל על הציבור הרחב באמצעות צמצום המיסוי ועוד. נו, ומי לא רוצה בכל אלו? מנגנונים מנופחים שאינם כפופים לזרמי 'היד הנעלמה' ולכוחות השוק, היצע וביקוש וכו', מתנפחים ומהווים מוקדי בזבוז מיותרים ויצרני מוצרים בלתי נחוצים. לכאורה התמיכה מתבקשת ממש, ואולם האם נלקחו בחשבון מחירי השיטה האלטרנטיבית?

על-פי רוב טוענים גלובליסטים מדופלמים, כי העידן החדש מתאפיין בצמצום כוחן של ממשלות ובפיחות הולך וגובר של יכולת המשילות של הציבור באמצעות נציגיו בפרלמנטים השונים. בבסיס טענה זו מונחת ההנחה שההפרטה גורמת לחלוקת הריבונות והשליטה במשאבי הלאום, בין הציבור באמצעות נציגיו, לבין שחקנים מן המגזר הפרטי אשר רוכשים יותר ויותר פיסות קרקע ומשאבים ומצמצמים את כוחן של הממשלות, וממילא את כוחה של הדמוקרטיה ואת כוחו של הציבור להשפיע על המרחב הלאומי בו הוא חי.

הפרטת הריבונות איננה דבר של מה בכך. הגלובליסטים טוענים כי עצם העברת משאבי המדינה מידי הגופים הבירוקראטיים, בעיקר הממשלות המושחתות בהן מאס הציבור, לידי הציבור היא מהותה של הדמוקרטיה והיא מעצימה את כוחו של הציבור ההופך שותף סמוי לשליטה במדינה. ואולם בפועל הרוכשים הגדולים אינם בשום אופן 'הציבור הרחב'. המונופולים התאגידיים הדורסניים ובעלי ההון, מן הארץ ומחו"ל, הופכים למעין ריבון בפועל למדינה מופרטת אשר השליטה בה כבר מזמן איננה בידי נציגי הציבור.

שליטתם של בעלי ההון איננה מאוימת כלל ועיקר. הם לא עומדים לבחירה. הם לא נתונים לביקורת ציבורית והם צוברים עוצמה וכוח המהווים את המונופוליזם האנטי דמוקרטי החדש. יתר על כן, גם מעט העוצמה שעוד נותרה בידי הריבון, קרי הציבור באמצעות נציגיו, מצומצמת משום שבעלי ההון תורמים הון עתק לפוליטיקאים מכל המפלגות, ללא הבדלי אידיאולוגיה והשקפה, בבחינת 'שלח לחמך', והפוליטיקאים האמורים להגן על האינטרסים של שולחיהם, בין היתר מפני מעשיהם של אותם תאגידים ובעלי הון נטולי אידיאולוגיה, מוגבלים במחויבותם לתורמים הכבדים ולאינטרסים שלהם. כך האינטרס הציבורי נרמס והציבור לא מסוגל לעשות דבר בנידון, משום שהמעורבות האדירה של הון ושלטון מייתרת את האידיאולוגיות ומצמצמת את מחויבותם של נבחרי הציבור לציבור מחד, ומאידך היא מעצימה את מחויבותם של נבחרי הציבור לבעלי ההון ויוצרת זן חדש של נבחרי ציבור.

בנוסף לאמור מתעוררת סכנה נוספת שיש לתת עליה את הדעת. מדינת ישראל מפריטה את נכסיה בכל מיני אופנים, אם באמצעות מכירה של נכסים לא ניידים, כגון מקרקעין וכו', ואם באמצעות הנפקת מניות בבורסה, כשאין היא מסוגלת כמעט בכלל לתהות על קנקנו של הקונה או הקונים. במקרה דנן, ישנן אינדיקציות מתרבות והולכות, לפיהן גורמים עוינים ביותר משתתפים באופן פעיל במסע הקניות בקניון המכונה מדינת ישראל. יותר ויותר עדויות על מעורבות של החמאס והג'יהאד האיסלאמי, בעיקר באמצעות בני בריתם מקרב האוכלוסיה הערבית בישראל, ברכש אדמות מדינה, וכן למדים אנו מפעם לפעם על המעורבות העמוקה של גורמים מאפיוזיים מן הארץ ומחו"ל במשק הישראלי.

הפרטת המדינה והעברת הבעלות עליה למה שמכנים הקפיטליסטים הנלהבים 'הציבור הרחב', איננה מספקת הגנות ראויות מפני השתלטות עוינת, אם פלילית ואם טרוריסטית, על משאבי הלאום. הקשרים הברורים בין אנשי ההון לאנשי הדמים מרשות הטרור הפלשתינית מפורסמים ואינם מוכחשים על-ידי איש מן הצדדים. מרטין שלאף הוא דוגמא אחת לאיש שקנה תמיכת פוליטיקאים מישראל והשקיע מיליונים ברשות הטרור הפלשתינית. יוסי גינוסר פעל לצד אהוד ברק במו"מ עם ראשי ארגוני הטרור בקמפ דייוויד, כאשר הוא היה נגוע עד צוואר באינטרסים כלכליים איתם. חברת דור אלון מספקת דלקים לחמאס, מבלי להתחשב בעובדה שקשרי מסחר אלו מפרנסים את הטרור ומסייעים לו, ועוד הרבה כיו"ב.

עם כניסתה של מפלגת קדימה לזירה, דברים שהיו ידועים אבל נסתרים הפכו גלויים למדי. קדימה הייתה למסגרת הפוליטית הראשונה בישראל אשר חשפה את ערוות נציגינו מן המפלגות השונות לעיני כל. אנשי שמאל מובהקים, דוגמת פרס, רמון ואחרים, לצד אנשי ליכוד ימניים דוגמת צחי הנגבי, שרון ושטרית, התקבצו יחדיו ושכחו את הוויכוחים והגידופים ששיסעו אותם אך אתמול. אכן אחוות אחים ראויה להערכה. ואולם, הסיבה האמיתית ליכולתם של אלו לשבת עם אלו לא נעוצה באידיאולוגיה פציפיסטית של 'שלום בית' מדומה. הסיבה האמיתית ליכולת ההתגבשות של 'פליטי כל המפלגות התאחדו', היא שהם כולם משוחררים כליל מכל אידיאולוגיה שהיא. היה זה שטרית אשר קבע בברור ובגלוי שההתגבשות החדשה מאפיינת מקבץ אנשים בכירים למדי שהשתחררו מן 'הקיטבגים' האידיאולוגיים של העבר. המחויבות לאידיאולוגיה כלשהי, ובכלל זה גם לאידיאולוגיה הציונית לגווניה, נותרה מס שפתיים במקרה הטוב, ונעלמה כלא הייתה במקרה היותר מצוי.

כעת כשמעטפות הכסף מרחפות מעל ראשיהם של פוליטיקאים רבים, ברור למי מחויב הפוליטיקאי הפרגמאטי: בעלי ההון שולטים בחלקי הריבונות המופרטים והם שולטים גם במדינאים השולטים באותם חלקי ריבונות שעוד לא הופרטו. הפרגמטיזם הפוליטי מחולל חורבן בכל מישור אפשרי. המוביליות הרעיונית איננה רק מוביליות המעבירה את משאבי המדינה מידי הציבור לידיהם האינטרסנטיות של התאגידים ושל בעלי ההון. המוביליות הרעיונית הפרגמאטית היא אשר ניידה את המדינאים מן העבר הציוני המחויב למדינת הלאום היהודית, מושא כיסופי הדורות, והפכה אותם לכונסי הנכסים של מדינה בפירוק ולפרטנרים של מוחמד ראשיד ושל ערפאת, גם בזמן שזה היה חותם על צ'קים למחבלים מתאבדים. את קורבנותיו של ערפאת הם הגדירו 'קורבנות שלום', כמו הצדיק אליל 'השלום' בעיניהם את קורבנות האדם שהם מקריבים לו.

חפיפת הרצונות בין הפוליטיקאים הפרגמאטיים המתניידים תדיר מן העבר הציוני/יהודי אל העבר הפונדמנטליסטי/איסלאמי, לבין 'הפרטנרים לשלום' מארגוני הטרור הפלשתינים, הביאה את ראשי המדינה לראות בערפאת ידיד, ולברך את אבו מאזן מכחיש השואה על 'מתינותו', ואילו את מתנגדי תהליך הפונדמנטליזציה של הרוח הישראלית הם כינו 'קיצוניים', 'מתנגדי השלום', 'מתנחלים', חשוכים' 'חלק מעולם האתמול' ועוד. הרוח הנושבת במפרשי הטרוף היא רוח הגלובליזציה וההפרטה שבבסיסה.

בספרו 'המזרח התיכון החדש', וכן בספר 'בראשית חדשה' קובע שמעון פרס כי העולם עובר תהליכים מרחיקי לכת. עולם האתמול, אשר התחלק למדינות לאום ונסמך על הזהויות הפרטיקולאריות, על הריבונות ועל הטריטוריה המוגבלת והתחומה השייכת לכל אומה ואומה, עבר מן העולם. ההפרטה פרצה את גבולות המדינה והשוק הגלובאלי איחד את העולם מבחינה כלכלית ופוליטית לזירה אחת גדולה, בה שחקנים מן המגזר הפרטי מחזיקים ברוב ההון הבינ"ל. יותר ממדינות. העוצמה המרוכזת בידי בעלי ההון מפוזרת על פני יבשות וימים והם זקוקים לתנאים נאותים. גבולות מגבילים.

ממשלות מחניקות את הצמיחה, ואידיאולוגיות יוצרות חסמים פסיכולוגיים בין אנשים. האמונה בצדק המוחלט של אומה חוצצת בינה לבין האומות האחרות, לכן מן הראוי, לדעת הגלובליסטים, לשנות את פני העולם. ג'ון לנון אשר חלם על עולם ללא מדינות, ללא דתות, ללא תרבויות וללא גבולות, הפך באחת לנביא ושירו 'דמיין' היה להמנון העת החדשה. בעוד ההפרטה הפקיעה את שליטת המדינה והציבור והעבירה אותו לבעלי הון אינטרסנטיים בלתי נבחרים, הרי שתקשורת ההמונים צמצמה את המימד התודעתי הפסיכולוגי. התיאור הנפוץ בכתבי הגלובליסטים הוא, שעולם האתמול התאפיין בשונות ואילו עולם המחר יתאפיין בשיבוט כללי של המין האנושי ובאיחודו והאחדתו תחת מסגרת שלטונית אחת. אורי אבנרי כינה זאת בספרו 'הצד השני של המטבע' בכינוי "מדינת כדור הארץ".

בני ובנות עולם המחר צורכים את אותם ערוצי טלוויזיה; מזדהים עם אותם גיבורי תרבות; משתתפים באותו שיח פוליטי תרבותי; אוכלים את אותו ג'אנק פוד; נהנים מאותה אופנה ומתרחקים באופן קולקטיבי מן העבר התרבותי/דתי/לאומי הפרטיקולארי אל העבר האוניברסאלי/פוסט לאומי ואנטי דתי. האינטגרציה החברתית הכללית הזאת, או לפחות חזון דמיוני זה, הוא אשר עומד כבר שנים בבסיס ההתגבשות הגושית של אירופה. דרכון אחיד; מטבע אחיד; אזרחות אחידה; חוקים אחידים; בשאיפה להפוך את אירופה לגוש נטול הבדלי תרבות ותודעה ונטול מדינות וממשלות. מי זוכר שזה בדיוק היה גם חזונו של היטלר, אשר כלל הגמוניה גרמנית נאצית עם בת ברית צרפתית ללא בריטניה. מעניין: גם האיחוד של ימינו נשלט בעיקר על-ידי הגרמנים והצרפתים, ובריטניה נשארה עם הלירה סטרלינג וללא היורו.

חזון 'המזרח התיכון החדש' מבית מדרשו של פרס נשען, כעדותו, על אותם יסודות בדיוק והוא שואף לכונן בשלב ראשון קונפדרציה ישראלית, פלשתינית, ירדנית ובשלב שני איחוד כלל מזרח תיכוני, הכפוף לנציבות האיחוד האירופי, כמו באירופה. הערצת השמאל הישראלי לאירופה מתקבלת מטבע הדברים בשמחה רבה באירופה. ראשי השמאל, ואפילו אביגדור ליברמן, מדברים בגלוי על הצטרפות לאיחוד, כמו הייתה זו שאיפת הדורות וכמיהת האבות המייסדים. המשמעות היא, שפוליטיקאים מימין ומשמאל סבורים כי עלינו להכפיף את עצמנו מרצון לשלטון נציבות האיחוד האירופי, שהיא גוף ממונה ולא נבחר, וממילא גם לא דמוקרטי, הנשלט ע"י גורמים אנטי ישראלים הפוזלים אל עבר הנפט ואל מדינות ערב ומנהיגיהם המושחתים, וברור שהרוח הנושבת בו רחוקה מלהיות ציונית. החלטותיו מחייבות את הממשלות הנבחרות של המדינות החברות בו, ואם יתממש חזון עוועים זה, יקיץ הקץ על האקספירימנט הציוני הזמני ועל הדמוקרטיה כאחד. מכאן מובנות פעולותיה המושחתות של אירופה בזירה הארצישראלית. המעבר מסדר עולמי ישן, של מדינות לאום, תרבויות וזהויות מגוונות, לסדר עולמי חדש, סינתטי, אינטגרטיבי ואימפריאליסטי, מחייב שינוי ערכים עמוק והיפוך תודעתי בקנה מידה רחב. הוא מחייב את הפרטת הצדק, האמת, המוסר, המצפון והיושר ותיכנות מחדש של התודעה הקולקטיבית שלנו. פרס ורבין קראו לזה 'החלפת דיסקט'.

מבחינה אידיאולוגית, היכן שיש כסף גדול ישנה נסיגה באידיאולוגיה הציונית. אירופה תומכת בממון רב בעשרות NGO'S (=ארגונים לא ממשלתיים) בישראל. היא קנתה למעשה את חופש המחשבה של החברים בארגונים הללו והנחילה להם, תמורת כסף וכבוד, אידיאולוגיה אנטי ציונית המשרתת אותה. האיחוד האירופי משתתף במימון 'שלום עכשיו'; 'הקרן החדשה לישראל' על שלל עמותותיה; 'תעיו"ש'; IPKRI; העמותה של יוסי ביילין לשיתוף פעולה כלכלית; ארגוני הסירוב השונים; עמותות פוסט ציוניות כמו 'גוש שלום' ואחרות הקוראות לפירוק מדינת ישראל; 'מחסום ווטש'; 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'; רשות הטרור הפלשתינית ועוד. הצד המשותף לכל הארגונים הללו הוא עמדתם האידיאולוגית האנטי ציונית הרדיקלית, עמדה שנקנתה בממון רב והפכה חלק מתומכיה לבעלי ממון רב. האידיאולוגיה אינה אלא רוח מתכלה נטולת שורש בעידן הפרגמאטי הפוסט מודרני בו אנו חיים. היא מוצר צריכה והאיחוד מעוניין לרכוש אותו לצורכי המרה. השחתת הרוח האידיאולוגית הציונית/יהודית מבפנים, על-ידי יהודי חצר הממומנים מכספי הפריץ התורן, מסייעת לאירופה בקידום רעיון האיחוד הכלל מזרח תיכוני שלהם.

הפרטת האידיאולוגיה הציונית דורשת הפצת 'הצדק האנטי ציוני', הזהה לחלוטין לנרטיבים האסלאמו-פשיסטיים של ראשי ארגוני הטרור השונים. ואכן, הצדק מוגדר היום מחדש, כשם שהמילה 'שלום' מוגדרת היום מחדש. המשמעות היא שעמדתם המושחתת, הרצחנית והפושעת של בעלי הנרטיב הפלשתיני, מתמרכזת בין היתר בסיועם האדיב של הארגונים הבלתי ממשלתיים הפועלים במימון אירופי, ומתקבלת כלגיטימית בחברה הישראלית יותר ויותר.

העוצמה של הארגונים הבלתי ממשלתיים איננה מבוקרת על-ידי אף גורם בזירה הפוליטית או הציבורית. הם ממונים ולא נבחרים, וממילא גם לא דמוקרטים בעליל, הם משחירים את פנינו בשקרים שלהם והם מסייעים בכל דרך אפשרית לפרימת חישוקי הזהות ולהרס מרכיבי הסוליאריות החברתית בישראל. הקורוזיה החברתית הזאת נתמכת גם על-ידי אקדמאים, אשר שיעבדו לחלוטין את מחקריהם לאינטרסים של שליטי העידן החדש. בזמנו היה זה אפרים קארש אשר טען, כי ישנן עבודות שאי אפשר כלל לכתוב באוניברסיטאות השונות בעולם. ביקורת נגד הערבים, ובעיקר נגד ערב הסעודית קשה מאוד למצוא, משום שהערבים מזרימים הון עתק למוסדות אקדמיים וקונים את תמיכת 'המדע העליז' בכל מעשי הרשע שהם מחוללים. ישראל כמובן מוצאת את עצמה אשמה עוד לפני שבכלל הוגש כתב האישום נגדה. כך היה בהאג וזו היא הרוח בכל הקמפוסים בעולם, כולל בישראל.

ארגונים המתעדים את פעולותיהם העוינות של האקדמאים בארץ ובחו"ל, מצביעים על קשר ברור בין רוח המחקר 'המדעי' לבין הספונסרים. האקדמיה הופרטה ולחוקר ציוני קשה יותר ויותר למצוא בה מקום. בישראל ישנה שורה ארוכה של חוקרים הנתמכים בממון רב מן האיחוד האירופי. העמדות שהשמיעה הקנצלרית אנג'לה מרקל בגנות מכחישי השואה, העלו חיוך מהול בעצב על פני. הרי סכומי עתק מוציאה גרמניה, והאיחוד האירופי בכלל, מדי שנה כדי לממן את אותם חוקרים אותם היא 'מבקרת'. ביקורת זו, כשלעצמה, מבורכת כמובן, אבל היה נחמד יותר אם מרקל הייתה מתנה כל העברת כספים מצד גרמניה או מצד האיחוד בהגבלות השקר והכזב, כתנאי למחקר מדעי ראוי ובהצבת חומות מוסר מחקריים ברורים כתנאי לאנושיות ראויה. בראש ובראשונה היה עליה לתבוע מראש ראשות הטרור הפלשתינית להתנער מעמדתו ביחס לשואה כתנאי לקבלת ממון מן האיחוד, ואולם את זה אפילו רוה"מ שלנו לא דורש אז מה לנו כי נלין עליה.

דוגמה נוספת לנטייה זו ניתן למצוא בפעולותיו המושחתות של ג'ימי קרטר, חביב המחנה הטרוריסטי בעולם וחביב המחנה הפוסט ציוני בארץ. אפילו תומכו וחברו לשעבר, עו"ד אלן דרשוביץ, פצח במאמר בו הוא מכה על חטא תמיכתו בקרטר ומאשים את קרטר בלא פחות מאנטישמיות ומשנאת ישראל. לדברי דרשוביץ, קרטר הסתבך בחובות מהם הצליח לצאת בסיוע התרומה הנדיבה של עשירי העולם הערבי. בתמורה שיעבד קרטר את המרכז המחקרי שלו באופן מוחלט להצדקת הנרטיב המושחת של העולם הערבי ולהשמצת ישראל, תוך חבירה טבעית לראשי המחנה הפוסט ציוני בארץ.

הפרטת הערכים, המחקר האקדמי, האידיאולוגיה, הצדק והיושר, איננה אלא סימפטום להפרטה רחבה יותר אשר פגיעתה ניכרת בכל. הצדקת הנראטיב האסלאמו-פשיסטי מונצח היום ע"י שרת החינוך בישראל, הגב' יולי תמיר, אשר הכניסה את לימודי הנכבא לספרי הלימוד הישראלים. פעם, עמדה כזאת הייתה מנוגדת לחוק, זה כשעוד הייתה לנו איזו שהיא שליטה במדינה. ההפרטה הפריטה את השליטה, את הצדק, ואת המוסר, ואיש הישר בעיניו יעשה. ביהמ"ש מסייע. התקשורת פועלת יד ביד עם בעלי ההון ומונעת ביודעין ידיעות מן הציבור על עוולות הנעשות כאן מדי יום ואין פוצה פה.

אז גנבו לנו את המדינה. נוסעים לים, אין חוף ללא תשלום. רגע רגע רגע, מי בכלל מכר את הכינרת של רחל בלובשטיין ושלנו? למי הייתה הסמכות לכך? מי נתן את ההוראה? מי קבע שעל הירדן יעמדו גובים וייקחו ממני כסף על טיול בארצי? מי קבע שהאדמה תהפוך טרף לכרישי נדל"ן מדושנים? מי הסכים לכך שהחקלאות והריאות הירוקות של ארץ ישראל יפנו את יופיין המדהים לקניוני ענק, מרכזי קניות ושכונות יוקרה? מי קבע שעל קו החוף יעמדו מפלצות בטון המגרדות את הרקיע, ושאת החוף ואת הנוף יפקיעו אלו שיכולים להרשות לעצמם להתגורר במגדלי היקרה הללו? מי קבע שכביש שלם יחצה את הארץ שלנו, בלי דיון ציבורי, בלי התנגדות ובלי ביקורת, ואחרי שלא שאלו אותנו, הציבור, הריבון האמיתי, אם אנחנו מעוניינים בכביש זה, מכריחים אותנו לשלם על השימוש בו? מי קבע שמותר ליבש את ים המלח ולהתחמק מעונש?

אתם מבינים, אם עני גונב כיכר לחם מהמכולת - הוא נענש במלוא חומר הדין, אבל אם בעלי ההון ייבשו לנו ים שלם מתחת לאף, זה כלום. היה כלא היה. זה 'פיתוח כלכלי'. זה 'צמיחה'. זה 'נפלאות המשק הישראלי'. זה 'יוצר מקומות עבודה'. זה 'ייעול'. זה 'הפרטה'. לעבור על גדות שלולית המלח שנותרה לנו ולבכות, פשוט לבכות. אבל כשמדברים על 'כמה עולה לנו ישוב פלוני' וכשערכי ציונות והתיישבות נמדדים בכסף בלבד, אז אין פלא שלכל דבר יש מחיר, גם לארץ ולטבע. וכאילו שאין די בשוד ים המלח, באו אנשי קיבוץ עין גדי והחלו לנתב את מקורות מי הנחלים, דויד וערוגות, אל תוך מפעל המים שלהם. המים של כולנו, ובייחוד מי השמורה המרווים את צימאונן של החיות, נגזלים לאור השמש תוך פגיעה בערכי טבע מופלאים ואין פוצה פה.

פעם אילת עוד הייתה עיר טבע מדברית, בתולית. המשורר שר עליה "בואי נימלט מן האספלט... בואי לאילת לאילת...", הוא שורר בערגה על 'הלגונות' ועל ה'דיונות' וכולנו ראינו בעיני רוחנו המצועפת במעטה רומנטי, את העיר המשולבת בטבע המדברי הקסום, את האדם המתקרב בענווה אל אותו נווה מדבר, כמו מבקש רשות ליהנות ממנו בלי לחמוס אותו. בלי לאנוס אותו, בלי להרוויח ממנו, בלי להפוך אותו ל'פוטנציאל תיירותי', או ל'יעד השקעה כלכלי', בלי לנדל"ן אותו. פעם הדבר הבנוי ביותר על קו החוף האילתי היה הכפר של רפי נלסון. בונגלוס וסככות קש, עם הרבה טבע ומעט מאוד מניפולציה אורבאנית, פולשנית, תעשייתית. היום אילת כולה אספלט. עיר הדיונות הייתה למפלצת מלונות פאר, קו החוף הריקני הבתולי היה ליער של זכוכיות וברזל הנפרש מאזור שדה התעופה ועד בכלל. אילת הופרטה ואנו הפסדנו עוד שכיית חמדה בגלל תאוות ממון, הפרטת יתר וקוצר ראייה.

גם יער ירושלים על הכוונת, כשתוכנית ספדי איימה לגדוע את כל הריאה הירוקה המשתרעת מאזור הסטף, חירבת סעדים, מעוז ציון ועד מוצא ובית זית. למה? כי צריך קבלנים לפרנס. וצריך חזון לקיים, הרי אמר המשורר 'נלבישך שלמת בטון ומלט', נו אז זאת היא ציונות, כי כך אמר המשורר. והיום הוא כבר לא פה כדי להתחרט. וכאילו שהקבלנים, היזמים הפרויקטורים, הקריאטורים, הפרסומאים, האדריכלים, ראשי הערים והפוליטיקאים תולשים מאיתנו את פיסות הטבע הנותרות ומשחיתים אותן, רק – כי כך אמר המשורר. ממש חובבי שירה. קיום דברי המשורר עומד לנגד עיניהם כמו לוח 'שיוויתי' בבית כנסת על כותל המזרח. יערות נוספים הפכו רכוש פרטי. בתים בכפר היו לאחוזות ענק, כאילו הייתה ישראל מדינה משופעת קרקע. וזהו טרנד עולמי: מדי יום נגדעים כ-300 קמ"ר של עצים מיערות הגשם כדי להעשיר את העשירים, בהסכמת הפוליטיקאים ובנטרול כל התנגדות שהיא. השתלטות פראית זו על משאבי הטבע מה טיבה? למי היא מועילה? לציבור הרחב, או לקומץ מונופוליסטים שרכשו לנו את המדינה מתחת לאף???!

ואם מן ההפרטה המואצת היה מרוויח הציבור הרחב. ואם היו נסיבות מקלות. ואם.... אבל באמת, לא יותר טוב לנו היום. אומנם רמת החיים עלתה, אבל איכות החיים ירדה פלאים. אנחנו הרבה פחות שמחים. אנחנו מכורים למותגים המפומפמים לנו למוח בערוצי קניות, בפרסומות כפויות, בתשדירי חסות ובשאר מרעין בישין של 'הקידמה המופרטת'. רמת הנציגים שלנו בכנסת צנחה והגיעה לשפל חסר תקדים. ילדי העתיד, הנוער הנפלא שלנו, מלאי קעקועים, פירסינג, צבע, מלבושים מוזרים, שפה לא ברורה וכו' כי כך זה 'קול', כי כך ראו ב M.TV. החקיינות הזולה של תרבויות זרות וירודות הפכה לטרנד מרכזי, קניונים מלאים בצרכני מותרות וברוכשי מותגים, במפרנסי בעלי ההון והתאגידים – הישראלי החדש משחית את נפשו במותרות ובחיי רהב והעשירים מתעשרים מכך יותר ויותר. טלוויזיה עם אלף ערוצי זבל לשטיפת מוח יומית, שבועית, חודשית, שנתית. תוכניות וולגריות, המרדדות את הדעת ומעצימות את החוויה הבהמית, היצרית של הצופים. מצעדי גאווה ומצעדי תאווה וולגריים ברחובות הערים, לעיני ילדים, לעיתים בשכונות בעלות אופי דתי מובהק, שלטי חוצות ענקיים עם מודעות פרסום וולגריות, אנטנות סלולאריות מעל כל גג ובראש כל עץ רענן, שוד רשות הרבים ושיעבודה המוחלט לצרכיהם החמסניים של בעלי ההון, עם בתי משפט המכנים את כל אותה התבהמות דיוניסית בשמות יפים: 'כבוד האדם וחירותו'. עם טילים שעפים עלינו מכל עבר, עם עולם עוין, ועם ראשי עם מושחתים ורודפי ממון, שלא מוכנים לעשות דבר בנידון כי זה פוגע באינטרס הכלכלי של מיטיביהם המיליונרים. אבל למי איכפת? יותר מעניין מה יהיה שבוע הבא בהישרדות.

קווי הייצור של התעשיה הישראלית חצו את הגבולות ועברו לירדן, לרשות הטרור הפלשתינית ולמצרים. שם הם יצרו 'שוק עבדים' חדש, של פועלים זולים, נטולי זכויות סוציאליות, נטולי עתיד פנסיוני ונטולי סעד מכל סוג שהוא בהווה, וכאן בארץ הם הותירו מאות מובטלים, משפחות הרוסות ומעמד נמוך בקריסה. אבל זאת הקידמה, זאת הכלכלה הגלובאלית. זאת כלכלת המחר נטולת הגבולות וההגבלות ונטולת הרסן המוסרי הערכי. וזה מחיר התעשרותם של העשירים ותסמונת המרוץ לתחתית של העניים. לא פלא שרוב אנשי העסקים בארץ תמכו בהסכמים המדיניים – 'השלום' הרי טוב לכלכלה. 'השלום', בייחוד אם הוא מלבה מלחמות ומסייע לתעשיות הפלדה והנשק, מחמש טרוריסטים וזורע הרס, הוא טוב לכלכלה. 'השלום' הוא הכלכלה ואנחנו כולנו קורבנותיו, עבדיו הנרצעים.

קרקע הצמיחה וההגשמה של הציונות הסוציאליסטית הופרטה בכל המישורים, והיא הפכה למשטח גידולי הכסף של עשירי כל העולם. החל מראשית שנות התשעים המדינה נמכרה ועברה לבעלותם של בעלי ההון, של ברוני הטרור ושל האימפריאליזם האירופי. המחנה הפוסט ציוני הגשים את המרכסיזם המעמדי במהופך. מרכס טען כי לעתיד לבוא, המעמד הפרולטארי של פועלי כל העולם יתאחד, ישתלט על אמצעי הייצור ויכונן את הדיקטטורה של הפרולטריון. ואולם בפועל התאחד המעמד הקפיטליסטי, השתלט על אמצעי הייצור ועל היצרנים, על המרחב הגיאוגרפי ועל המרחב התודעתי, על המוסר ועל הפוליטיקה והוא מכונן את עולם העתיד, 'הדיקטטורה של בעלי ההון'. על זה מרכס לא חשב.