גיוס כל קול לאומי

שוב ניצבת ישראל לפני בחירות ושוב קיומה ומהותה כמדינה ציונית-יהודית עומדים על הפרק. המיאוס שחש הציבור כלפי פרס-אולמרט-לבני-ברק עלול להיות מתורגם להימנעות רבתי של בוחרים, במיוחד מהציבור הלאומי, שנואש מכך שקולותיו מנוצלים להגשמת "חזון" השמאל. חשוב למשוך ציבור זה לקלפי 2009.

אחוז ההצבעה בבחירות 2006 היה מהנמוכים בתולדותינו. רבים ישבו בבית בגלל חוסר כתובת להצבעה. לא היו אלה מצביעי שמאל. להם היה שפע אפשרויות: מפלגת השמאל הקיצוני מרצ; אחותה, העבודה, המנסה להצטייר כקצת פחות קיצונית; קדימה, המניפה אותו דגל של שותפותיה משמאל - גירוש יהודים מבתיהם בארצם - כלומר דגל השחיתות, תחת שם הקוד "שלום" או "התכנסות", ולמעשה טרנספר כוחני. ע"ע ה"הינתקות", שכל מה שנותר ממנה הוא גירוש יהודים והפיכתם לפליטים בארצם. תוצאה זו אינה מפריעה ל-3 מפלגות השמאל להתמיד בקו של שטחים תמורת טרור ולשאוף לבצע טרנספר נוסף. חובה לדאוג לכך שהגוש של 3 מפלגות השמאל לא ימנה יותר מ-40 ח"כים, ושלא יוכל להקים ממשלה.

אחוז ההצבעה הנמוך בבחירות 2006 נבע כנראה מהימנעותם של בוחרים כתומים, המומים מה"הינתקות" שבוצעה כמה חודשים לפני כן, מאוכזבים מעריקת רבים מנבחרי הליכוד ובראשם דון שרון וסנשו אולמרט, ומוטרדים מהחזות נעדרת הברק והחידוש של האיחוד הלאומי-מפד"ל. בצר להם, נמנעו רבים מהצבעה, או שהצביעו הצבעת מחאה למפלגת הגמלאים. מיואשים אלה זקוקים לתקווה.

מה צפוי בבחירות 2009? הליכוד? זה ישיב לשורות נבחריו ובוחריו רבים ממאוכזבי קדימה והגמלאים. המשמעות: שורותיו תתמלאנה באנשים שנאמנותם למחנה הציוני מוטלת בספק, ואלה רק ימתינו להזדמנות הבאה לפזול שמאלה. נאמני הליכוד, שנדרסו בגסות על-ידי שרון למרות ניצחונם במשאל המתפקדים ערב ה"הינתקות", לא ירגישו בטוחים בביתם. מי יוכל ליישר את גוום של הליכוד ושל נאמני ארץ ישראל בתוכו? רק כוח ציוני-יהודי אמין, בבחינת נתניהו, "התקווה" מימינך. לחץ ציבורי ופרלמנטרי מימין שיופעל על הליכוד מבחוץ עשוי לשמור על הליכוד עצמו במחנה הלאומי, מבלי שידרדר יותר מדי מרכזה.

ישראל ביתנו? ליברמן כבר הוכיח את תמיכתו במדינה פלשתינית ואת נכונותו לחלק את ירושלים. בכך פסל את עצמו בעיני כל מי שיודע ומבין שמדינה פלשתינית ושלום הם דבר והיפוכו. מי שמסכים לגירוש יהודים מבתיהם ולהקמת מדינה פלשתינית בלב הארץ, ממילא נושא את שם השלום לשווא. מאוכזבי ליברמן הפכו לחסרי בית. גם עבורם יכולה "התקווה" להוות בית.

ולבסוף, הרשימה האחות, האיחוד הלאומי-מפד"ל. זו דוגלת בערכים הציוניים הנכונים. אבל, חזותה, אופייה ושפתה מדברים רק אל הציבור הדתי. הרשימה לא השכילה, ואינה מסוגלת, למשוך קולות של כתומים רבים וטובים, בעיקרם חילוניים, שנותרו חסרי בית ותקווה. להם נועדה "התקווה".

רבין והאוסלואידים

יש הרואים בהקמת "התקווה" פיצול נוסף במחנה הלאומי וסכנה של אובדן קולות, ומזכירים את ניסיון העבר, בעיקר מבחירות 1992, שבהן הפיצול בימין העלה לשלטון את רבין והאוסלואידים, שהובילו אותו ואותנו למלכודת אוסלו. אין להתעלם מהסכנה, אבל יש לנתחה. הנזק נגרם על-ידי רסיסים קטנים בימין, ועל-ידי הרכב אישי בעייתי ב"צומת". התקווה שב"התקווה" היא שהמפלגה הצעירה תשכיל לא להיות רסיס קטן, אלא עמוד האש לפני המחנה הציוני, ותשכיל להרכיב רשימת מועמדים טובים, אחראים ובעלי יושרה. אין ערבות להצלחה, אבל אסור להרים ידיים מראש.

בראש "התקווה" אמור להתייצב אריה אלדד - ח"כ, פרופסור ותא"ל במילואים - הזוכה להערכה רבה גם ממי שחולקים עליו. ייעודה איננו לשדרג אותו ממקום 6 למקום 2, למשל, ברשימת האיחוד הלאומי-מפד"ל. שילוב "התקווה" כחטיבה באוגדה זו לא ישנה את חזותה ולא יהפוך אותה לגורם משיכה לקהל היעד, שרובו חילונים כתומים.

ייתכן שסקרים יחייבו רשימה משותפת של "התקווה" ושל רשימה דתית לקראת הבחירות. אין זה המצב הרצוי. עדיף שכל אחת מהרשימות תתייצב לבחירות במקביל לאחותה, בתקווה למצות ולגייס כל קול לאומי למאבק הקיומי. לעתים, דווקא הליכה בשני ראשים עשויה להניב הישגים גבוהים יותר מאשר הליכה משותפת.

מוחו השטוף של היהודי המיואש

אחד המסרים המרכזיים של "התקווה" הוא שינוי השיח הציבורי וערעור הנחות היסוד שבהן נשטף מוחו של הציבור היהודי המיואש, בעיקר עקב מחדליה של הנהגה מושחתת ואנטי-ציונית. לא ייתכן שממשלת מדינת היהודים תזניח את מדינת היהודים ותעסוק בעיקר בהקמת מדינה לאוייב; שאהוד אולמרט, לא ימצא זמן למערכת החינוך הקורסת, אבל יקדיש את כל מרצו לחיזורים אחרי האוייב ולהישרדותו האישית; שציפי לבני, שנפגעה בעבר וראתה פחיתות כבוד במינויה לשרת הקליטה, תצהיר שוב ושוב שכביכול מדינה ערבית בלב ארץ ישראל היא צורך של ישראל וכאילו שם ייקלטו הפליטים הערביים, בשעה שאפילו מי שדוגל בהקמת מדינה כזאת חייב להקפיד על איסור הגירת פליטים לתוכה, שמשמעותה ערעור המאזן הדמוגרפי בין הירדן לים.

אפילו ברק, "מר ביטחון וניסיון", טוב מלבני, מרת טירונות ואי-הבנת המציאות. ע"ע החלטת האו"ם האומללה מספר 1701, או השלומיאליות שבה ניהלה את המו"מ עם אלי ישי וכוונתה להיות שלומיאלית עוד יותר במשא-ומתן מול רשות הטרור הפלשתינית. אין פלא שהאוייב מחמיא לה. בקרוב יתגייסו למענה רבים רבים, מירושלים ועד וושינגטון, מרוממה ועד רמאללה, כי להם היא נוחה ומתאימה, אך לא למדינת היהודים.

אבל, המעיין בעיקרי מצע "התקווה" יוכל להתרשם שהיא תפנה גם לנושאים שאינם בתחום מניעת מדינה פלשתינית. לדוגמא: המאבק בהשתמטות מצה"ל וקשירתן של זכויות אזרחיות במילוי חובות אזרחיות; הדאגה לחינוך הציוני-היהודי, שאינה מעניינו של הציבור הימני בלבד; הגנת הסביבה והשטחים הירוקים חשובה ל"התקווה", אבל גם לכל מי שערכים אלה חשובים לו, ולכן, פיתוח ירושלים מזרחה לכיוון מעלה אדומים, במקום מערבה על חשבון שאריות יער ירושלים, הוא אינטרס גם של "הירוקים", ללא קשר להשתייכותם המפלגתית.

לסיכום: "התקווה" נועדה לתת ביטוי פרלמנטרי לימין החילוני הדומם, אבל לא רק לו, כדי להביא לציונות עכשיו, התשובה הציונית ההולמת ל"שלום עכשיו", צמד מילים שאינו מבטא תקווה וחיים, אלא משחק אכזרי במאוויים של אזרחים שהייאוש מכה בהם.