עם כל הכבוד לנחושת ולארד - חלק ב'

גם אחרי המפלה הגדולה מול פלישתים לא נוקטת ממלכת ישראל בהנהגת איש בושת בן שאול ואבנר בן נר שר צבאו בצעדים המתאימים, דהיינו רכישת האומנות של חרושת הברזל. הקרב שבין אבנר בן נר לבין בני צרויה נאמני דוד נערך בגבעון שבנחלת בנימין, ובו אמורה להיות לאבנר בן נר עדיפות של קבוצה ביתית. בשטח מוכחת עדיפות ברורה של אחד לעשרים לבני יהודה, וכך ניגף אבנר בן נר, איש רב עוצמה. אבנר בן נר מבין זאת היטב ולכן, במקום להמשיך במלחמה חסרת תוחלת על הבכורה ועל המלוכה, הוא מעביר את נאמנותו לדוד בהזדמנות הראשונה שאיש בושת נותן לו. ישראל באים לחברון וממליכים את דוד. דוד לוכד את ירושלים, העיר שלא יוהדה זה ארבע מאות שנה, ועושה אותה בירת הממלכה.

מכאן נפתח דף חדש בתולדות ישראל – תקופת הממלכה הראשונה, שהסתיימה רק בשנת 586 לפני הספירה. הביטוי המעשי לתקופה הוא תנופת בנייה שהכתוב משייך לחירם מלך צור, אשר שולח אל דוד חרשי עץ וחרשי אבן, ואלו בונים לדוד בית ומצודה. אי אפשר לתאר את תנופת הבנייה הזו ללא כלי ברזל, ואכן, תקופת הברזל השנייה נפתחת בתרועה בשנת 1010 לפני הספירה בקירוב, עם כינונן של ממלכת דוד ושושלתו. אם עד עתה הייתה הבנייה בירושלים בנייה של אבני קרטון בלתי מסותתות, עתה נפתחות מחצבות ענק שבהן נחצבות אבני גזית אשר נגררות אל העיר כדי לבנות בה את עיר המלוכה ועיר בית המקדש. אין זה שינוי אבולוציוני אלא קפיצת מדרגה פתאומית שאינה יכולה להיות מקרית. היא מתאפשרת בזכות הברזל, שהביא דוד מלך ישראל המאוחדת, כי הוא הביא את הברזל לישראל.

הפלישתים מבינים שהמשת"פ שלהם הפך למלך בזכות עצמו, ויוצאים למלחמה על קיומם בארץ ישראל. כל קרב בין פלישתים לישראל מסתיים במפלה פלישתית מוחצת. דוד מכה את כל הממלכות השכנות שוק על ירך וצובר עושר עצום, ואילו הפלישתים הולכים ונמוגים. למעשה, חירם מלך צור שולח את חרשיו לישראל בתמורה לשחרורו מאימתם של הפלישתים.

בשנת 2005 החליטה אילת מזר, נצר לשושלת של ארכיאולוגים, שהדרך הטובה ביותר לזהות ארמון עתיק היא לחפור ולחפש אותו, על-פי הנזכר בספר שמואל אודות מיקומו. ואכן, בירושלים נמצא מבנה אדיר מימדים שנבנה בטכנולוגיה פיניקית, כמצופה מחירם מלך צור, ובו חרסים המתאימים לתקופה האמורה [קישור]. המבנה נבנה מחוץ לעיר היבוסית ומעליה, על סלע האם, וגודלו המרשים מתאים לארמון או למצודה. אומנם עד עתה לא נמצאה כתובת על הדלת: "כאן גר דוד מלך ישראל", אבל חותמות מאוחרות יותר, של שרי-חצר בממלכת יהודה בתקופת צדקיהו, ששמם מוזכר בפירוש בספר ירמיהו, נמצאו גם נמצאו. גם כתובת האומרת: "אני, דוד המלך, הבאתי את חרשי הברזל לישראל" לא נמצאה, אך ללא הברזל, מן החרב ועד למפסלת, לא הייתה קמה ממלכת ישראל, ושלמה המלך לא היה אלא ראש כפר בהרי ירושלים.

דעתם של לא מעט ארכיאולוגים, אינה נוחה מן המִתאם הקרוב שבין התנ"ך למציאות בשטח. אין פלא שהארכיאולוגים השוללים את המקרא כמקור היסטורי מהימן הם גם אלה השוללים את שיבת ציון של ימינו על בסיס הקושאן המקראי. אלא מאי? המציאות שיצר דוד המלך, הממלכה שהקים – ממלכת עוצמה ומשפט ונביאים וחכמים וסופרים וכותבים – שרדה את כל תהפוכות ההיסטוריה, וכיום מחזקת את עם ישראל בשובו לארצו ומכורתו. אומנם "ודוד יפה עיניים הוא רועה בשושנים" - אבל קודם כל היה דוד איש הברזל, איש הארגון, איש הממלכה שאת צעדיו מדריך צור ישראל. היום, כשאנו נדרשים להקים את קיר הברזל שבינינו לבין חורשי רעתנו, נזכור שאת הממלכה יש לבנות על בסיס מוצק של הגנה, ביטחון, חתירה לניצחון ואמונה בצדקת הדרך. דוד איש הברזל ימשיך להיות מורה הדרך הממלכתי עוד דורות רבים.

וכך, בסופו של דבר, גם תחת מלכות שאול אין ממלכה. המשמר הפרטורי של שאול מורכב בעיקר מבניו ומאנשי שבטו, ושאול עצמו עסוק מאוד ברדיפת דוד, לאחר שכפה עליו לוותר על נשק הברזל שהרוויח ביושר ולהשאירו במקום קדוש. לכן הוא אינו חושש להטיל בדוד את חניתו, ביודעו שחרב אין ביד דוד.

על מי מאיים דוד - על שאול? לא ולא. הרי שמואל כבר אמר: "קרע אדוני את מלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך". דוד מאיים על יהונתן, בכיר בניו של שאול, מכל הבחינות. אך יהונתן - הבכור, הלוחם, החכם – דווקא הוא מוכן לוותר על המלוכה לטובת דוד. כי לדוד יש חזון הברזל, ועצבי הברזל הדרושים כדי לאחד את העם ולעשות אותו לאגודה אחת, לממלכה אחת, למקדש אחד, למען ייחוד השם האחד. יהונתן, בניגוד לכל בני המלך, כולל בניו לעתיד של דוד, יודע שהוא אינו די טוב, ונפשו נקשרת בנפשו של מי שמגלם את האיום הגדול עליו. האם יש גדולת נפש דגולה מזו בתנ"ך, או בכלל בדברי ימי עולם?

שאול מוכן להקריב כמעט הכול כדי למנוע מדוד את המלוכה. בתחילה הוא מקריב את בִּתו, מיכל, ומנסה לרצוח את דוד בליל הכלולות. לאחר מכן הוא מזמין אותו לסעודת ראש החודש, בכוונה לרצוח אותו בשעה שהוא סועד על שולחנו – דבר שלא יעלה על הדעת. הרי אפילו יהויכין, המלך העלוב והמובס של יהודה, סועד על שולחנו של מלך בבל כאקט הסיום של בית ראשון. כה גדול זעמו של שאול על יהונתן, המחפה על דוד, עד שהוא פולט את הגידוף היחיד בתנ"ך של אדם על אשתו שלו - אחינועם בת אחימעץ, אמו של יהונתן: "בן נעוות המרדות. הלא ידעתי כי בוחר אתה לבן ישי לבושתך ולבושת ערוות אימך". ועל השאלה: "מה עשה?", עונה שאול "כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תיכון אתה ומלכותך". שאול יודע שיהונתן הרבה יותר טוב ממנו ועל כן הוא מקווה ששמואל, או האלוהים, עוד יתרצו וישנו את דעתם. שאול אינו בדיוק מונותיאיסט - בסופו של דבר הוא יילך אל בעלת האוב, ויוכיח בכך את חוסר בשלותו להיות מלך העברים. יהונתן לעומתו, יודע שדוד הוא המלך המיועד, ולכן משביע אותו כמו יהודי: ברית שהיהודי כורת עם אלוהים ועם אנשים עומדת לעד. יהונתן משביע את דוד לחוס על זרעו, מפיבושת.

דוד בורח מפני שאול, ומיד עושה את הדבר שמשמעותו מרד: הוא מצטייד בחרב ברזל, חרבו של גוליית שעתה היא חרב דוד, "כי אין כמוה". דוד אינו עוד אותו עול-ימים שיוצא להילחם חמוש במקלעת ובאמונה. הוא יודע שאת האמונה ואת החתירה לניצחון יש לגבות. בברזל. גם שאול רואה בנטילת חרב גוליית מעשה של מרד, ועל כן מוצא את הנוכרי אשר יהיה מוכן להמית את חבר הכוהנים בעוונו של האחד שמסר לדוד את החרב.

דוד, הרואה עצמו כמלך לעתיד, ונשוי לבת המלך, יודע כי כל עוד הוא בתחום ישראל, הוא חשוף לפגיעתו הרעה של שאול, בין אם באופן ישיר ובין אם באמצעות מלשין. והראייה: נבל הכרמלי, שדוד הגן על רכושו מפני כל הגנבים והשודדים שבגבול המדבר, אומר על דוד "היום רבו העבדים המתפרצים בפני אדוניהם", ושועי העיר קעילה, שאותה מציל דוד מיד פלישתים, מוכנים למסור אותו ביד שאול. דוד יודע שכדי שתתקיים מלכותו, עליה להשיג עצמאות כלכלית, צבאית וטכנולוגית. לכן הוא הולך לשרת את הפלישתים. דוד ושש מאות אנשיו (בדומה למשמר הפרטורי של שאול, שש מאות בחור) מציעים את שרותיהם לאכיש, אחד מסרני פלישתים.

מדוע מוכן אכיש לקבל את דוד לשירותו? הפלישתים, כמו הספרטנים אחריהם, אינם עוסקים במלאכה כי אם בדיכוי ובכיבוש, ולכן הם שוכרים להם שכירי חרב ללא היסוס. שנית, דוד הוא הרי אויבו של שאול ונרדף על ידו, וכידוע, אויב של אויב הוא ידיד. לכאורה, דוד עושה עבור אכיש את העבודה השחורה של לחץ על העברים, אם כי למעשה הוא צד את העמלקים ושאר הנוודים המציקים לשבט יהודה. הוא מביא לאכיש שלל ללא סוף, ובתמורה נותן אכיש לדוד את ציקלג. כפי שאומר אכיש לסרני פלישתים, ישב דוד בציקלג במשך שנים – שנים של נאמנות. אכיש מוכן לערוב לדוד כשומר ראשו, וכנאמן לו אפילו אם פלישתים יילחמו בעברים. ואכן, למלחמה המכרעת בעברים מביא אכיש את גדודו של דוד במאסף, והמאסף, כידוע, חשוב כדי להישמר מהפתעות.

בציקלג מלמד דוד את אנשיו את תורת הברזל. הוא עושה זאת במשך שנים. מבין שש מאות הנאמנים לו – מאתיים הם היושבים על הכלים, דהיינו, חרשי ברזל, וארבע מאות הם לוחמים. לשדה המלחמה בעמק יזרעאל הם מגיעים ביחד, החימושניקים עם הלוחמים, וממתינים למשימה. למזלו של דוד, אולי מכיוון שהוא בעבריותו שונה מכל שכירי החרב האחרים, מזהים אותו סרני פלישתים כדוד שהיכה בהם בעבר. הם אינם מעוניינים בגיס חמישי וכופים על אכיש לשלח אותו בחזרה דרומה.

דוד חוזר לציקלג, מוצא שהיא נבזזה בידי העמלקים, ורודף אחריהם. על נחל הבשור, נחל רחב המהווה מעין גבול בין הארץ הנושבת לישימון, הוא משאיר את נושאי הכלים, את החימושניקים הנושאים את כלי עבודתם, וממשיך במרדף. כאשר הוא שב מן המרדף עם שלל רב, הוא קובע את הכלל החדש, שלפיו גם אנשי החימוש זוכים לחלקם בשלל, שכן הכנת הכלים שווה בחשיבותה ללחימה.

מייד לאחר הקרב בגלבוע שבו נופלים שאול ובניו, עולה דוד לחברון עם הגדוד, החמוש כולו בכלי משחית מתקדמים ובעל יכולת לייצר כלי מלחמה. בזכות כלי הברזל שבידיו, הופך מעתה שבט יהודה, שתרם את המספר הקטן ביותר של חיילים למערכה (בטלאים שאול פקד מאתיים אלף, ורק עשרת אלפים מיהודה) לשבט החזק והגדול מכולם. יהודה אינו יורד עוד אל הפלישתים כדי ללטש קרדום, את או מחרשה. יהודה היא כבר ממלכה קטנה המתמודדת עם בית שאול על המלוכה. בית דוד הולך ומתחזק, ובית שאול, דהיינו איש בושת שאבנר בן נר ממליך על ישראל, הולך ונחלש. הפלישתים אינם מתערבים במלחמות היהודים. ייתכן שהם חושבים כי דוד, שהיה בשירות אכיש, הסרן הפלישתי של גת (עירו של גוליית), הוא משת"פ. ואכן, החוקר יגאל לוין מייחס לדוד מעין בגידה בבית שאול בחסות הפלישתים ("בחברון מלך שבע שנים: הערות למלכות דוד בחברון", מחקרי יהודה ושומרון ט"ו, עמ' 38-21). דוד פונה אל אנשי יבש-גלעד, שהצילו את שאול ויהונתן מחרפה והביאו אותם לקבר ישראל, ומצביע על עצמו כעל מי שנמשח להיות מלך, גם אם על יהודה בלבד. דוד מתחיל לצקת נופך של מושלוּת ביהודה, ונשק הברזל שברשותו מאפשר לשלושת הגיבורים להבקיע את הנציבות הפלישתית בבית לחם ולהביא לדוד מים מן הבאר.

זו אמורה להיות שעתו הגדולה של יהונתן, אבל יהונתן כמו נעלם מן הסיפור. יש לו חרב ברזל, יש לו ניסיון קרבי, אבל אל מול הענק, אל מול התוצאות הנוראות של תבוסה, הוא נעלם מן הסיפור. האם הוא פוחד? ייתכן, אך גם ייתכן שהוא יודע כי הפלישתים, הפולשים, לעולם אינם מקיימים את דבריהם. שלושת אלפים שנה מאוחר יותר מוצא עם ישראל שהפלשתינים, הפולשים של העת החדשה, גם הם אינם מקיימים שוב התחייבות והסכם איתם כמוהו ככתיבה על חולות נודדים.

וכך, הופכת זו לשעתו הגדולה של דוד, המוכר לחצר המלכות, דהיינו למשפחתו של שאול ולסביבתו השבטית, כפורט עלי מיתר, נעים זמירות המפיג את רוחו הרעה של המלך. אבל לוחם? שיתמודד עם הענק ויהפוך את המלך ואת העם לעבדי הפלישתים? לא יעלה על הדעת. לעומת שאול, דוד אינו איש מידות. אולם, החרפות והגידופים כלפי האלוהות העברית מכריעים את הכף, ודוד, איש של עצבי ברזל, יוצא למערכה כשבידו הכלי היחיד שיכול להכריע את הקרב: ההפתעה.

ייתכן שענקותו של גוליית קשורה להפרשת יתר של הורמון גדילה, עקב אדנומה בבלוטת יותרת המוח. אדנומה היא גידול שפיר ביותרת המוח שגדל לאיטו ולוחץ על עצב הראייה. כתוצאה מכך, הראייה המרכזית של הענק הפלישתי אינה טובה, אבל הוא אינו יודע זאת. הוא בוטח בראייה הצדדית שלו שלא נפגעה, בשריון שהוא עוטה על גופו, בחניתו השוקלת שש מאות שקל ברזל, לא נחושת – אלא ברזל. לפניו צועד נושא הצינה, לכן הוא מוגן מלפנים, כך לפחות הוא חושב. אך דוד הוא משבט יהודה, שהעיר הראשית של נחלתו היא חברון, ושעל-פי הכתוב, שכנו בה שלושה ילידי ענק, רוצה לומר שלושה אחים ענקיים. ולמרות זאת חברון נכבשה על-ידי שבט יהודה. ייתכן שמסורת של בני יהודה לימדה אותם שלענקים הללו יש נקודת תורפה: הם אינם מטיבים לראות ישר לפנים.

לכן, בניגוד לכל היגיון קרבי, דוד אינו מנסה לאגוף, אלא תוקף היישר לפנים, בין העיניים, אל העין השלישית. באמצעות מקלעת הוא פוגע בענק המתנשא מעל לנושא הצינה, והענק, שאינו רואה את חלוק הנחל המתעופף, נפגע. אבל בסופו של דבר כדי להרוג את הענק אין לדוד ברירה אלא לערוף את ראשו באמצעות חרב הברזל של האויב, שאין כמוה. אמנם, דוד משיג יתרון רגעי בשכל והפתעה ובדיוק וגבורה, אך בסופו של דבר הוא חייב להחזיק בידו את הברזל, כי אין כמוהו.

האמת היא שיהונתן צדק. הפלישתים אינם עומדים במילתם, ולמרות תבוסתו של האביר שהעמידו, הם ממשיכים במלחמה, עליה נאמר בהגזמה עממית: "היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". שהרי הפלישתים אינם כה רבים, וכדי ליצור את הרושם שמדובר בעם רב, הם מגייסים עמלקים ומעכתים וחיתים וכיוצא באלה, שנדמים לעם רב כחול על שפת הים. הפלישתים עדיין מחזיקים בנשק הברזל ובטכנולוגיית הברזל, וכך הם משליטים את רצונם על עם האיכרים והחקלאים, שכל מבוקשם הוא לשכון "איש תחת גפנו", "איש לאוהליך ישראל" ו"איש הישר בעיניו יעשה".