לא יעזור שום דבר - אנחנו, אנו והפלשתינים, אנחנו בני דודים, קורצנו מאותו חומר ושנינו מבינים כמה וכמה דברים ובראשם: שפת הכוח. שכן כוח הוא לא רק פיזי. הוא יכול להיות מדיני, כלכלי, ביטחוני, כול אותם דברים שישראל זקוקה להם, בהיותה "אי". גם בריטניה היא אי אך לאחר שגברה בעזרת בעלות בריתה על האויב, במלחמת העולם השנייה, היא חָברָה וחזרה לאירופה ולעולם. זאת תוך כריתת שלום אמיתי בינה לבין ראשי הציר - גרמניה ויפן. לנו אין אירופה מסביבנו. אם נביס את האויב בלא הסכם איתו ובלא תמיכה בינלאומית, אנו נישאר אי, על כול המשתמע מזה. ננצח במערכה אף נפסיד את המאבק ההיסטורי על קיום מדינה יהודית לנצח.
האם ייתכן שאוכלוסיית ישראל שחיה כאן על פיסת קרקע משותפת גם לעם אחר, היא כמו יריביה, חיה בשני עולמות. אחד הזוי, השני מצוי. כאשר פלשתיני מתלהם, הוא בינתיים שחרר קיטור. מצבו כה עלוב, שהוא יכול רק לעלות - או מעט ברמת החיים או ככמיהת על השמימה, כג'אהיד. הישראלי, לא זו בלבד שאין לו כול כוונה להתאבד אלא הוא רוצה לחיות טוב יותר. אבל הוא רוצה לנגוס חזק בעוגה ולשמור עליה. ויש כאלה שבשעת הצורך יוסיפו להיות פטריוטים... בחוץ. היו דברים מעולם. זה ועוד. גם אצלם וגם אצלנו ישנם קיצונים בעלי דחף קיומי הדדי של הקזת דם. מנהג אלילי כמעט.
במציאות, אינני חושב שאי פעם בהיסטוריה של עם ישראל הייתה קונסטלאציה חיובית ובעלת סיכויים, כזאת שבה אנו נמצאים, כאשר העולם הערבי מוכן להשלים איתנו, ואין זה משנה בעל כורחו או לא, והמערב עומד לצידנו בכול הקשור באיום הביטחוני, לרבות נושא הטרור. זה לא מונח בכיס. צריך לעבוד על זה, לתכנן את זה לא פחות מאשר מבצע "עופרת יצוקה". אילו בן-גוריון, מקימה הנועז של המדינה, היה עולה מקברו, ואילו הוקצב לו משפט קצר אחד לומר לפני שייאסף מחדש, היה לבטח אומר: "חטפו זאת!". בדיוק כמו שהוא חטף את החלטת עצרת האו"ם משנת 1947. כול השאר ההיסטוריה ואנו עשינו.
אני תוהה מדוע עלינו ללכת עקלקלות, תוך סבל והקרבת בָנינו, והקרבת בניהם שלהם של הפלשתינים, כאשר לבסוף נגיע לאותו מקום, מותשים ומוכים - הם ואנחנו. אין לי סיג ושיח עם המשיחיים והנאמנים הקנאים של ארץ ישראל השלמה מחד והמצדדים ב"ארץ לשני העמים" - מדינה דו לאומית מאידך. יש לי דין ודברים עם אלה שהם פטריוטים לא פחות ממני וחושבים שרק אם נוכיח את כוחנו, נוכיח את צדקנו, והעולם יענה: אמן סלע. ייאמר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. אין לפסול כוח. התגובה שלנו לנוכח פגיעה מתמשכת בתושבי הנגב וההתגרויות הבלתי פוסקות של החמאס ובעלי בריתו, חייבו פעולה נמרצת. אבל כוח הוא רצוי כאשר הוא מדוד, כאשר הוא אמצעי. כוח אבסולוטי, כמטרה - פסול ולא יעיל. בעצם מה אני מדבר, מה אני צועק. ביידיש קוראים לזה "שראייען אין דער וועלט אראיין", שבתרגום מדויק פירושו לצעוק לעולם, ובמשמעות שלו היא לצעוק לחלל, לשרוק ביער.
הדימוי שלנו ומבט על עתידנו.
בכתבה ב"מבט" ב-יום ג' שעבר, ב-27.1.2009, על אשקלון שלפני הבחירות נשאל צעיר, האם "עופרת יצוקה" אמורה להשפיע על הבחירות. הוא ענה: "כן, בעצם מי שהביא לניצחון היה ברק, אבל אני אצביע ביבי". מדוע, תהה הכתב. "זה מסורת" ענה הצעיר. כול המוסיף גורע.
ליבת הבחירות גם הפעם, חרף שבר לוחות הברית של ה"וול סטריט" בעקבות "עגל הזהב" העכשווי היא מדינית ביטחונית ולא חברתית כלכלית, עד כמה שזה מצער. לאשקלון, הנזכרת, המצב לא היטיב. גם את פת הלחם יש אנשים שרואים דרך הזיקה החזקה לדרך, לגאווה הלאומית, ופחות, כמצופה, בדרך ההגיונית - שלום מביא רווחה כלכלית. גם לי יש גאווה לאומית, ומשום כך אני רוצה שככה היא תישאר - לאומית, יהודית ולא דו-לאומית שכזאת תהיה כאשר ננצח במערכה האחרונה, ננציח את המצב, והפלשתינים ייכנעו וידרשו להשתלב בראש וראשונה בחיינו הפוליטיים. זאת, אומרים חכמים שוב ושוב, תהיה התוצאה הבלתי נמנעת. אם לא נשמור על העדר- הזאב בסוף יבוא.
אם היינו זקוקים למישהו שיזכיר לנו זאת, הרי זה ג'ימי קרטר, לא בדיוק אהוב נפשם של הישראלים, אך אצלי הוא נחקק כמי שהביא את השלום עם מצרים. הוא מדינאי אמיץ, תוכו כברו. הוא אמר בראיון לסוכנות הידיעות אי-פי, ב-27.1.2009 כי מ"הבחינה הדמוגרפית מספר הערבים בארץ הקודש יעלה על מספר היהודים בעתיד הנראה לעין. לכן, אם מבקשים פתרון של מדינה אחת, וזו המגמה הדומיננטית עכשיו, פירוש הדבר אסון לישראל".
ואם בכך לא די, וכאילו פתאום כול העולם עוסק בקופרודוקציה של "אפוקליפסה עכשיו", שודרה ב"רואים עולם" במוצ"ש האחרון הכתבה של בוב סיימיון מתוך "60 דקות", של רשת סי בי אס, על אירועי עזה מזה וההתנחלויות וביטויי "אפרטהאייד" והשפלה מזה. הייתה זאת כתבה קשה על ישראל, שלא זכורות לי רבות כמוה במשדר יוקרתי זה. "הדובדבן" בקצפת הייתה אמירתה של דניאלה וייס שאם הממשלה תחליט על פינוי התנחלויות, צה"ל ימרוד. השבח לעורך המשדר, יעקוב אחימאיר, שהביא גם כתבה זאת ממאגר הכתבות שהוא דולה מתוך תוכנית מעולה ומשפיעה זאת.
ראוי מאוד שמנהיגינו, אלה בשלטון ואלה ששואפים להגיע אליו, ישימו היטב אל לבם את הנאמר בכתבה זאת. התמצית היא שזאת "תהיה מדינה של כול אזרחיה" - כלומר מדינה דו לאומית. לא יהודית. אשר לי, אני לא זקוק לא לג'ימי קרטר, לא לברק אובמה, ולא לבוב סיימון שיזכירו לי היכן אנו עומדים בשעה קריטית זאת. זה חייב להיות האינטרס העליון שלנו, כאזרחי ישראל, כיהודים, כשרידי השואה. מדינה יהודית ערכית. אחרת נהפך לאפיזודה בחיי העם ובתולדות העולם. מה אני יכול לומר יותר מזה. מירון בנבנשתי חושב שכבר הגענו לנקודת אל-חזור. אני חולק עליו.
משום כך אני מאמין שכול מנהיג אחראי, כולל מנהיג הליכוד, ביבי נתניהו, יצטרך להכריע אם הוא בעד קיום מדינה יהודית לצד מדינה פלשתינית או לדחוף את העם לשפת התהום, בהנחה שברגע האחרון מישהו כבר יימצא וימשוך אותנו משם בכוח. מסיבה זאת כמעט אין לי ספק איך, בסופו של דבר, הוא יכריע. אבל הוא יעשה זאת לאחר "מסה ומעש" - תרגום ספרו של חיים ויצמן trial and error (הוצאת שוקן 1953). אז מדוע, כיום כאשר המדינה היא בת 60, אנו זקוקים לעוד ניסויים על גבה. מי צריך דה גול, כאשר עדיין אפשר למנוע המשך ההרג - לשווא, כמו באלג'יריה בשעתה. מדוע צריך להיות פקחים ולתקן משגים, כאשר אפשר להיות חכמים ולמנוע אותם.
לבוחר :לך לשלום. למנהיג: אמור לי עם מי אתה הולך, ואומר לך מי אתה.
ולאלה שזקוקים לתזכורת. אנו מדינה קטנה, חזקה, בוטחת, נחושה, אבל תלויה באחרים, בינתיים, תלות גוברת והולכת. מעצמה כמו ארה"ב, גם היא אינה יכולה לעשות כחפצה וחייבת להתחשב במדינות אחרות. לצערנו אנו אפילו לא רוסיה. לשמחתנו המשטר שלנו שונה בתכלית מן המשטר שלה. השיטה שלנו שונה מן השיטה שנמשכת מעידן הצארים ועד ימינו, שיטה שמבוססת על פחד מחד, ועל מנהיג מצליף שעומד בשער, מאידך. שיטה שחרף הסבל וההרג ההמוני שהיא גרמה לתושביה, רבים מילידיה עדיין דבקים בה ורואים בה דוגמה, גם במדינת ישראל.
בהקשר זה ובהקשרים אחרים, בשיטה שלנו, המפלגות מצוות לומר לבוחריהם לאן הם מוליכים אותנו. ראש ש"ס, אלי ישי, כבר הודיע שהוא מתייצב רק עם הליכוד. באותה מידה שמא קדימה והעבודה יודיעו חד-משמעית שהן הולכות, או לא הולכות, עם ממשלת אחדות לאומית - קרי, ליכוד ובעלי בריתו מימין. הליכוד כבר רמז שהוא מעוניין ב"עבודה, ולא בקדימה. אני רוצה לשמוע אם גם "עבודה" מעוניינת. מספיק אחת ולתמיד עם קואליציות בשם "אחדות לאומית", שפרושה אחדות הכיסאות, בנימוק שזה טוב לעם. העם יאמר מה שטוב לו. גם עליו מוטלת החובה לומר בברור מה הוא רוצה. היה והעם יגמגם כפי שהוא עשה עד כה, וזה מה שהעם יעדיף, ליכוד פלוס שותפים מימין וש"ס, מפלגה שהיא גם חרדה, גם עדתית וגם לאומנית - אין ברירה אלא לחכות ולראות מה המחיר שכולנו נצטרך לשלם. משל לתאונות בדרכים שרבים מן הקורבנות הם חפים מכול עבירה. הם נדרסו על-ידי מישהו אחר. דרכו של דרך. או דרכו של פרד קשה עורף.
והנה הגיע רגע הסיפור של הפסיכיאטר והפרד, שכאמור, פעם התייחסתי אליו בחטף. פסיכיאטר ראה עגלון מצליף לפרד, התבונן בו כמשתהה, עדי כדי כך שהעגלון ניגש לשאול אותו, אם הוא מבקש להפנט את הפרד. הפסיכיאטר אמר לו שאין לו כוונה להפנט את הבהמה. "אז מדוע אתה מסתכל בה כול כך", שאל העגלון.
"מכיוון שכיום יש שיטות אחרות לדרבן פרד".
"באמת?" השתומם העגלון, "איך עושים זאת?".
"פשוט מאוד", הסביר הפסיכיאטר. "מדברים אליו".
"מדברים, ככה כמו שאתה מדבר אליי?", "כן".
העגלון חכך בדעתו ולבסוף העיז: "אתה מוכן אולי להראות לי איך עושים זאת?"
"בהחלט", השיב הפסיכיאטר. "חכה רגע". הוא הסתובב, חיפש וחיפש ובסוף מצא ענף בעובי של אינטש, ניגש לפרד ונתן לו פראסק על הראש.
"מה אתה עושה- השתגעת?"
"לא", ענה לו המומחה, "עכשיו הוא ישמע".
אז,אנא לפני שאתם הולכים לקלפי, חשבו רגע. לא על פרד. חשבו דווקא על האמירה המפורסמת: "שנית מצדה לא תיפול" (מתוך הפואמה הנרגשת של יצחק למדן). ואם אכן היא לא תיפול אז מכיוון שאנו, לאחר עוד כמה מכות, לא נתאבד כי בסופו של דבר לא נבחר במנהיג מסוגו של בר כוזיבא (לפי מפרשים שונים- ממקור כזב, הכינוי הארמי של בר כוכבא).
