בחיפוש המפרך, האובססיבי, אחרי חברי ילדות, אנחנו שוב עוברים כהרגלנו על המאמרים שהתפרסמו בעיתוני הבוקר והערב של השבוע או של השנה האחרונה. הנה מאמר שכתב אחד מהם, ג'אד נאמן -
[קישור] - כותרת המאמר היא - הלאומיות היא דת הרוצחים.
"...מהו הכוח שכופה על גברים צעירים להפקיר את גופם לקליעים ולרסיסי ברזל מלובן, לריסוק איברים על-ידי גלי הדף, לחריכת העור והבשר על-ידי גאזים לוהטים? מה מביא אותנו להתבונן מקרוב במוות ברוטאלי של חברים לנשק? מה סיבת ההתאכזרות הקיצונית של החברה לצעירים? איך ייתכן שהצעירים מסכימים שיעוללו להם כל זאת?..."
זה נשמע טוב ואמיתי, אבל מרגיז ומעצבן. אותי. האם הוא מתכוון פה למישהו במיוחד. ליהודים, לערבים או לסינים?
האם נימה כזו ניתן לשמוע גם בפקיסטן, באירן או במקומות אחרים שבהם חיים ושורצים אויבינו?
ההיסטוריה היהודית של המאה התשע-עשרה רצופה במעשי איבה של האנושות נגד כלבים ויהודים כמו כל המאות שהיו לפניה. כשנפוליאון התחיל לצעוד לעבר רוסיה, היהודים בצרפת ובגרמניה הריעו לו מעל כל הבמות. באירופה המזרחית היהודים שטמו אותו. לדעתם הוא מביא אסון על היהודים בעולם.
היהדות המשכילה בגרמניה, שהתחילה לפרוח עם מנדלסון, דווקא צידדה ודבקה בלאומיות. היהודים ניסו בכל כוחם להיות גרמנים לאומיים טובים. הם נלחמו במלחמות הגויים הגרמנים גם לפני מלחמת העולם הראשונה. נכון, הם שמחו כאשר נפוליאון היכה את הצבא הפרוסי והתקדם. אבל שמחתם הייתה בשם הנאורות, הליברליות, החופש ושיווין הזכויות לכל אדם באשר הוא אדם, שהחל להסתמן באירופה שלו, ולא בשם הרס או הרג הלאומיות הגרמנית. היהודים ניסו בכל כוחם להיות גרמנים טובים ולהשתלב בכל המערכות החברתיות של גרמניה. באותו אופן שהיהודים בצרפת ניסו לעשות זאת שם לפני דרייפוס ואחריו. הם גם נלחמו על זכותם להשתלב בצבא הגרמני בדרגות קצונה ולמות למען המולדת כמו טרומפלדור, כי טוב למות בעד ארצנו. ארצם הייתה גרמניה, ללא ספק.
רוזה לוכסמבורג היהודייה, מספרת במכתביה שסבלם של כושים באפריקה הרחוקה והמנוונת נוגע אל ליבה יותר מכאבם של יהודים באירופה, ליד ביתה. כשהיהודי קרוב אליה הוא מעורר בה יותר שאט נפש מאשר הגויים. היא נרצחה על-ידי נאצים לאחר שבילתה ימים רבים בבתי האסורים של הרפובליקה כקומוניסטית מן המניין שנמוג.
הם נטמעו והתנצרו ונעלמו, היהודים הנאורים בגרמניה, הרבה לפני שהנאצים עלו לשלטון. למות למען גרמניה זה לא רעיון יהודי נואל ואווילי. זה שיא המאווים של אותם הימים. להילחם למען יהודים בארץ ישראל הנושאים זהות לאומית, זו - התאכזרות קיצונית של החברה היהודית לבניה, אומר המחבר במאמרו.
הרצון הלאומי של היהודים להגן על עצמם בכוח הצבא שהקימו למענם בארץ ישראל כדי לשמור על חייהם, מכונה אצל המחבר פולחן הנופלים. זו אולי סנסציה מבוימת שהיא כל מטרתו של הכותב הבמאי בחודש האחד במאי. אולי אנחנו נופלים למלכודתו ברגע שמגיבים ומעוררים מרבצם רגשות, כאבים וחרדות שהם לחמנו יום-יום.
לשם חיזוק דבריו מביא המחבר חבר ילדות משותף, קפקא. יהודי. איך לא? אצלו קפקא מתהלך על חוף הים בכפכפים. אצלי קפקא הוא חרדה קיומית יום-יומית.
המחבר יוצא נגד האוטופיות הגדולות של הפאשיזם, הסטאליניזם והנאציזם. למה אינו מוסיף לרשימה הטובה את הנפוליוניזם? הוא לא מאמין באדם. הוא לא מאמין שהאדם הוא טוב או רע ומפה נובעות כל הצרות ביקום. הוא סבור שהרע הוא משהו חיצוני ואפל ששמו אידיאה או אוטופיה. נגד האופל הזה צריך להילחם. כי האופל תמיד מנצח את בני האדם. האופל הוא לאומיות.
המחבר הוא אזרח העולם כמו שהיו יהודים רבים בעולם בכל מאות השנים האחרונות. הם להוותם נעשו אזרחי העולם כי לא יכלו לבטא בשום צורה את לאומיותם. בגרמניה זה הוביל אותם להתנצרות. גם היום, בעולם החופשי של אמריקה, יהודים רבים ממירים את דתם ונעלמים, נמסים ונמוגים בערפל הקריר של החיים.
מחבר המאמר וכמוהו יהודים רבים ונאורים בעיני עצמם והעולם, מנסים לקדם את הרעיון שאנחנו - אתה ואני - אזרחי העולם. מול המסה המבהילה של שלוש מאות מיליוני ערבים שונאים ועוד מיליארד מוסלמים שוטמים שאינם שוקטים על שמריהם - התשובה היהודית היא להחליף דרכון כדי להתמודד בכל דרקון. הלאומיות היא דת של רוצחים ואני - אזרח העולם - אכניס אותה לכלא.
בעבר, מסיים המחבר את מאמרו, היו בני-אדם רוצחים אלה את אלה בשם הדת או המלך והיום בשם המדינה. הבה נאמר ללא היסוס - אומר המחבר ללא היסוס - הלאומיות היא דת של רוצחים.
לא.
המסקנה המתבקשת מדבריו היא שבני אדם רצחו בעבר, רוצחים תמיד וירצחו גם בעתיד. ותמיד יש לפעולה הזאת הנמקה כלשהי בכתובים כלשהם.
יהודים כמו נאמן תמיד מוכנים לתת ביטוי נאמן לתמיכה בלאומיות הערבית, גם בצורה של שתי מדינות לשני עמים, בשעה שהם עושים מאמצים גדולים לבטל את הלאומיות היהודית הרצחנית. זה מכונה היום "שלום עכשיו". ומה אחר-כך?
יש בעיה רצינית בהגדרה של לאומיות יהודית בעולם של ימינו. המקום שבו התורה מגדירה את העם היהודי - וזו למעשה תחילתנו ההיסטורית כעם - הוא במעמד הר סיני. שם קיבלה האומה העברית הצעירה את התורה ונעשתה לעם. זה התחולל שנים רבות לפני שהעם היהודי נכנס לתוך הארץ המובטחת ונעשה בעל בית על אדמה.
עכשיו אנחנו טסים לארץ האזרחות העולמית של ג'אד הבמאי הקוסם, נא להדק חגורות.
אני מרים יד כדי לשאול את הדיילת: לחבוש כפייה או מספיק לסלק את התפילין?
היא בטח תגיד, אתה בנפטלין.
