בית המשפט העליון מנע (יום ה', 31.3.16) את הריסת הקומה השנייה בביתו של המחבל עבד אל-עזיז מרעי, שהיה מעורב ברצח הרב נחמיה לביא והחייל אהרון בנט בעיר העתיקה בירושלים באוקטובר שעבר. השופטים מני מזוז וענת ברון קיבלו את העתירה נגד ההריסה, בעוד הנשיאה מרים נאור סברה בדעת מיעוט שיש לדחות אותה.

מזוז, המוביל קו של התנגדות עקרונית להריסות הבתים, אומר שעמדתו במקרה זה נובעת מפגמים שנפלו בהחלטה על הריסת הקומה בבית משפחתו של מרעי בכפר קראות בני חסן במחוז סלפית שבשומרון. לצד זאת, הוא חוזר על עמדתו ולפיה הריסת הבתים מחייבת גישה זהירה מאוד ומצמצמת, שכן היא מעלה שאלות חוקתיות קשות לנוכח פגיעתה בחפים מפשע.


מזוז: "משקל מכריע"


במקרה הספציפי קובע מזוז, כי מאחר שמרעי התגורר בבית רק לעיתים רחוקות - בעיקר בחופשות מלימודיו באוניברסיטת אבו דיס (שבמעונותיה הוא מתגורר) ובסופי שבוע - הרי שלא ניתן לומר שזהו ביתו שניתן להורסו. "העובדה שצעיר או צעירה ממשיכים לבקר, ולו באופן תכוף יחסית, בבית הוריהם, אין בה לדעתי כדי לבסס קביעה כי מדובר בהיעדרות זמנית וכי הם עדיין בגדר 'תושבי' הבית", אומר מזוז.

עוד אומר מזוז, כי גם אם היה נקבע שמרעי התגורר בבית - עדיין אין להרוס אותו, משום שלהוריו (בעלי הבית) לא היה כל קשר לרצח וכך גם לבית עצמו. לדעת מזוז, יש לתת "משקל משמעותי ואף מכריע לשיקולים אלה: עוצמת הזיקה של המפגע לבית; קיומו של קשר בין הבית לבין הפיגוע שהוא עילת הצו; ומעורבות בני המשפחה, בעלי הבית, במעשי בן המשפחה המפגע".

ברון אומרת, כי "הלחימה בטרור היא קשה, וההרתעה היא ללא ספק הכרחית. ואולם כשהטרור גובר, דווקא אז גוברת גם החובה המוטלת עלינו כחברה לבחון את כשרות האמצעים שבהם אנו משתמשים לשם לוחמה בטרור. וככל שמדובר באמצעי של החרמה, אטימה או הריסת בתים של אנשים מפשע לכאורה, דומה כי אין חולק שהשאלות הן נוקבות".

ברון מזכירה, כי מטרת ההריסה היא הרתעה - ואולם "התמונה ההרתעתית אינה כה ברורה, לא כל שכן חד-משמעית. אומנם אין לשלול את רציונל ההרתעה, ואולם יש יסוד לסברה כי להריסת בתים כוח הרתעתי נקודתי בלבד בזמן ובמקום - וכי מן הצד האחר,
נודעת לאמצעי זה השלכה חמורה של הסלמת היחסים בין הצדדים והזנת השנאה ואף מעשי הטרור כלפי ישראל".


ברון: בשל הספקות


לדעת ברון, "הספקות המרחפים מעל הכוח ההרתעתי של הריסת בתים, גוזרים לא רק חובת בדיקה עצמית מתמדת מצידם של גורמי הביטחון - אלא מהווים גם שיקול משמעותי בבואו של בית המשפט לבחון את מידתיות השימוש של המפקד הצבאי באמצעי זה".

לדבריה, בשל חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, "יש לשקול את התועלת
ההרתעתית הצומחת מהריסת בתיהם של משפחות מחבלים אל מול הפגיעה בזכויות יסוד של בני המשפחות הללו, בהינתן שאין למי מהם חלק במעשיו המזוויעים של המפגע שיצא מקרבם. בהמשך לאמור לעיל בנושא יעילות ההרתעה, ברור אפוא כי ככל שההרתעה הגלומה בהריסת הבתים היא עמומה יותר ומוטלת בספק - כך גובר אף
הספק בדבר קיומו של יחס ראוי בין התועלת שבצידה לבין עוצמת הפגיעה במשפחות המחבלים".

עוד חולקת ברון על המצב הנוכחי, "שלפיו אין למשפחת המחבל כל דרך להימנע מהריסת ביתה אם אחד מבניה מחליט לבדו על ביצוע פיגוע". לדעתה, יש מקרים בהם די יהיה בעצימת עיניים של בני המשפחה כדי להצדיק את ההריסה; לעיתים תצדיק זאת התעלמות מ"נורות אדומות" כמו התרועעות של המחבל-לעתיד עם גורמי טרור; וגם מתן גמול כספי למשפחה על הפיגוע יצדיק את ההריסה.

במקרה של מרעי אומרת ברון, כי היא מסכימה עם נאור שהוא היה תושב הבית - אך צה"ל כלל לא טען שבני משפחתו ידעו על כוונותיו הרצחניות. לנוכח העובדה שאת רוב זמנו בילה מחוץ לבית, נחלשת עוד יותר הזיקה בין המשפחה לבין הרצח, ולכן אין להתיר את ההריסה, מסכמת ברון.

נאור סברה, כאמור, כי אין מקום לבחינה עקרונית מחודשת של ההלכה המתירה הריסת בתים. לדעתה, מרעי היה תושב הבית במידה היוצרת זיקה מספקת לצורך ההריסה, ויש לקבל את עמדת צה"ל בנוגע לאלמנט ההרתעה שיושג מן ההריסה. בהתייחסה לעמדותיהם של מזוז וברון רומזת נאור, כי אל להם לסטות מן ההלכה הקיימת: "אנו בית משפט ולא בית שופטים". את העותרים ייצג עו"ד גבי לסקי, ואת המדינה - עוה"ד ענר הלמן ותדמור עציון.