שיעור תאונות הדרכים בישראל מרקיע שחקים. משרדי הממשלה ורשויות האכיפה תולות את האשם בציבור הנהגים. רבות נאמר בגנותו של הנהג הישראלי, התנהגותו, מיזגו, אופיו, העדר ניסיונו ועוד ועוד. בכך, כך נראה מרחיקות אותן רשויות את האשם מפתח דלתן.
לא ניתן להתעלם מתשתית התחבורה הקורסת במדינה, מערימות כלי-הרכב המציפים את הכבישים העירוניים ומפאזל חלקי האספלט הבינעירוניים (המקורצפים והמגורדים או השבורים והרצוצים) המתהדרים (רק בארצנו) בתואר כביש. לפחות חלק מן האשם נעוץ בכך ואותו על הרשויות לאתר בד' אמותיהן ולא לתלות בציבור הנהגים. בשל כך הטילו בתי-המשפט לא פעם את האחריות על כתפי הרשויות עצמן - ובצדק.
הרשויות השונות (הרשויות המקומיות באיזורים העירוניים ומע"צ באיזורים הבינעירוניים) מחויבות, על-פי חוק, להסדיר את התנועה ותשתיתה, למנוע מפגעים בדרכים ולהציב שילוט ותמרורי אזהרה.
בנימוק של "שיפור התשתית" הפכה אצלנו תופעת הכבישים המקורצפים למכת מדינה ותעלת בלאומילך כבר מזמן חרגה מתחומי המסך אל רחובות ערינו. ככל הנראה רק במדינתנו לא ניתן לבצע ולסיים פרויקטים (או קטעים מהם) בשעות הלילה. בתי-המשפט לא נותרו אדישים לחלוטין לתופעה - ובצדק.
במקרה שהיה (ת.א. (שלום-י-ם) 730/94 בלויא נ' מע"צ) נפל אדם דרך פיר פתוח, הממוקם בשטח ההפרדה שבין שני נתיבי תנועה (של כביש מס' 1! המשמש גם כגשר). עקב הנפילה נפצע פצעים אנושים ונפטר. בעת התאונה ומספר חודשים קודם לכן לא היה הפיר מכוסה, אף-על-פי שלפי התכנון המקורי צריך היה להיות מכוסה. כן לא הוצבו בקרבת הפיר שלטים המזהירים מפני קיומו. מע"צ מצידה טענה כי מאחר והמנוח נטל אותה שעה חלק בהפגנה בלתי חוקית והשיג גבול בכביש מהיר לשם כך הרי היא פטורה מאחריותה כלפיו.
עוד נטען כי גם אם לא השתתף המנוח בפועל בהפגנה ולא ביצע את העבירות המיוחסות לו, עצם כניסתו לכביש המהיר, כביש שכניסת הולכי רגל אליו היתה, כאמור, אסורה, היה בה משום מעשה רשלני שאותו לא היתה מע"צ צריכה לצפות, ועל כן לא היתה מוטלת עליה חובת זהירות קונקרטית כלפי המנוח, וגם משום כך היא אינה חבה בנזיקין כלפיו.
נקבע כי מאז ביטולה של החסינות שהיתה מוקנית למחזיק כלפי מסיג גבול (סעיף 50(2) לפקודת הנזיקין בנוסחה הקודם על-פי החוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 4), תש"ל - 1970), חב המחזיק במקרקעין חובת זהירות גם כלפי מסיג גבול.
נקבע כי במצב דברים זה, שבו הימצאותם של הולכי רגל בכביש ובאי התנועה היתה צפויה, הותרת פיר בלתי מכוסה במרכזו של אי תנועה הנמצא על הכביש המרכזי במדינה, ללא כל גידור או סימן המתריע מפניו, טומנת בחובה סכנה חמורה להולכי רגל, במיוחד בשעות הלילה כאשר המקום אינו מואר. עולה בבירור כי המדינה ועובדיה היו מודעים, או למצער היו צריכים להיות מודעים לקיומו של הפיר. בית-המשפט הוסיף וקבע כי הולך רגל העולה על כביש מהיר בניגוד לתקנות התעבורה צריך לצפות את האפשרות כי ייפגע על-ידי מכוניות נוסעות, אך הוא איננו אמור להביא בחשבון גם את האפשרות של נפילה לפיר פתוח. לפיכך הוטלה מלוא האחריות לאירוע התאונה על מע"צ.
במקרה אחר (ת.א. (שלום-ב"ש) 2436/98 ליין נ' מדינת ישראל) אירעה תאונת דרכים כאשר רכבו של התובע פגע בסוללת עפר אשר חסמה דרך שהיא כביש בין-עירוני. בית-המשפט קבע כי סימון חד-פעמי לא די בו. אם מדובר במתקן של קבע חייב להיות עליו סימון דרך קבע, ותפקיד מע"צ בחסימת כביש אינו מסתיים עם סיום העבודות, אלא האחריות לכביש, לחסימות בו ולסימונן ותימרורן, נותרת בעינה כל עוד החסימה במקום. באותו מקרה נותרו בכביש גם התמרורים הקודמים, ששימשו במקום כשהיה שמיש. התמרורים שהוצבו סמוך למחסום הצביעו דווקא על שמישות הכביש. בית-המשפט ציין כי יתכן שגם כאן טמונה איזו רשלנות של מע"צ, שלא הגבילה את המהירות בתמרור כחוק, אף שידעה על השינויים שהיא עצמה בצעה.
נקבע כי האחריות לסלילת כבישים בין-עירוניים ואחזקתם היא על המדינה. האחזקה הזו כוללת סילוק מכשולים, וסילוק סיכונים לעוברי-דרך.
בית-המשפט אף הוסיף וקבע כי כאשר המדינה חפצה לבטל כביש היא לעיתים עושה זאת פיזית - כמו שנעשה בפינוי סיני - כאשר כבישים נחרשו והאספלט נערם בערימות בצידי התוואי. גם ראינו, חפירות לרוחב כבישים, פרט לסוללות, כאשר נסלל כביש חדש במקום קטע ישן. לביטול כביש אין די בהנחת סוללות עפר כשידוע למדינה שהן נפרצות שוב ושוב.
בכך לא הסתפק בית-המשפט וקבע כי לכאורה המחסומים הללו שהניחה מע"צ הם בגדר "מפגע סביבתי" (כהגדרתו בחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), תשנ"ו-1992). בית-המשפט אף ציין כי אינו בטוח שחסימת המעבר החופשי בדרך ציבורית אינה גובלת בעבירה פלילית (סעיף 490 (1) ו-(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). אותה עבירה (סעיף 490) מחייב, לאחר חפירות או הנחת כל דבר בדרך ציבורית כדין, להציג "מנורה או מאור על גל עפר או אבנים או חומר אחר או על ... חפירה, או אינו עושה באופן אחר להגן על עוברים ושבים או להזהירם". מע"צ התרשלה בסימון המחסום בתאורה כחוק בלילה, באי-הגבלת המהירות במרחק ראוי לפני המחסום ובאי-נקיטת הליכים כנגד "פורצי-דרך" ו-"פורצי המחסומים". בית-המשפט הוסיף וקבע כי איננו רואה היום, כשהפכנו למדינה מערבית מתוקנת ורמת-המינוע בישראל הפכה ל"מערבית" כמקובל ברבות ממדינות מערב-אירופה, שניתן עוד להשלים עם כבישים בינעירוניים החסומים לפתע. נהג מצפה כיום לכבישים תקינים גם בישראל.
בעניין אחר (ת.א. 144/60 מ"י נ. שואעי חואטי ו"אגד", פ"ד טז 209) נקבע כי כי עצם אי-הידיעה על קיומה של סכנה בדרך, כאשר השימוש בזהירות סבירה עשוי היה לגלותה, עלולה להיות גם היא רשלנות. חוסר ידיעה על קיומו של בור, או שקע עמוק בכביש, במשך שבועות רבים, והשארתו ללא תיקון, מהווים רשלנות. אין אבחנה בין רשלנות שבמעשה לרשלנות שבמחדל. המדינה אחראית בשל רשלנות בטיפול בדרכים הציבוריות המוחזקות על-ידיה, אם "הטיפול" נושא אופי של פעולה גרועה או של אפס מעשה רשלני.
בפרשה נוספת (ע.א. 176,188/59 עת"א נ. ראש חודש, פ"ד טז 301), נידון ענינו של רוכב אופנוע שנתקל בבור שהיה שבכביש במסלול נסיעתו. בית-המשפט המחוזי קבע שהבור היה במקום כבר 6 שבועות. העירייה היא הרשות הציבורית האחראית להחזקת הדרכים הציבוריות שבתחום שיפוטה והתפקיד איננו רשות אלא חובה, ומתפקידיה העיקריים וההכרחיים של העיריה שהיא מחוייבת למלאם, "שאם לא כן לא יהיו חיים תקינים ליושבי המקום". נקבע שם כי הפירצה הנדונה היוותה סכנה אשר ניתן היה לצפות לה מראש, והעירייה לא עשתה דבר לתקנו. על כן נקבע שאחריות העירייה אינה מוטלת בספק.
בפסק-דין נוסף שדן בחבות הרשות (ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ. עירית בני-ברק, פ"ד מג (3) 343) נידון עניינו של תלמיד כולל. מאחר ושני צידי הכביש היו מוצפים במי-ביוב הוא דילג מעל השלולית, מעד ונפצע.
נקבע, מפי כב' הנשיא דאז שמגר, כי מחובתה של העירייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינות מערכת הביוב אשר בתחום שיפוטה ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת גם במבחנים של סוגי הנזקים הצפויים מאי-הסרת התקלות, חומרתן והסתברותן, ומשך הזמן בו לא טופלו. נקבע כי עובדת ההצפות החוזרות ונשנות אינה עומדת לכאורה במבחנים דלעיל. העירייה היתה צריכה לצפות כי העדר טיפול יסודי בקו הביוב יגרום להצפת הדירות ברחוב ולהפרעת מהלך החיים התקין של דייריו.
מן הראוי היה כי מחדלי החניה בעיריות בכלל ובעיריית תל-אביב בפרט לא ישמשו להעמקת כיסן מדו"חות החניה (ראו למשל תשתיות הרכבת התחתית בכל מדינה מערבית מתקדמת) ממש כפי שלא ראוי היה שכספי מע"צ יבוזבזו על פרויקטים מיותרים במקום על תחזוקת מערכת הכבישים והתאורה ברמה שתמנע סיכון חיי הנהגים (ראו למשל מערכת הכבישים בגרמניה - ולא רק הבינעירונית). נראה כי כשמאשימים את אופיו הקלוקל של הישראלי המצוי לא תמיד נובע הדבר מרצון לחנכו אלא דווקא מניסיון לחמוק מאחריות. אם הישראלי המצוי מתרתח בקלות וחם מזג אזי מוטב היה להם לרשויות לו חיפשו את הסיבה לכך דווקא בתשתיות התחבורה הכושלות, המקורצפות, הבלתי הולמות, הבלתי מקצועיות והבלתי חוקיות. כיצד יכול דווקא האזרח הקטן לחנך את הרשויות? נראה כי התשובה לכך מונחת, לפחות בחלקה, במיצוי הדין עמן בבתי-המשפט.
תוכן הרשימה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, אינו חסין מטעויות והשמטות ואין להסתמך עליו בביצוע ו/או בהמנעות מביצוע פעולה כלשהי.
____________________
- הכותב הוא עו"ד, חבר ועדת החקיקה למדע וטכנולוגיה, ועדת המחשוב וועדת הבנקאות וועדת תביעות ייצוגיות של לשכת-עורכי-הדין
