בראיון לאל-ג'זירה, שתמלילו מובא בימים האחרונים (הראיון עצמו נערך ב-16 באוקטובר 2003), טוען חבר הכנסת עזמי בשארה, כי הרשות הפלשתינית טעתה טעות קשה שהסכימה להגדיר את ההתנגדות הפלשתינית כטרור.
בשארה מדגיש, כי ההתנגדות לכיבוש היא זכות לגיטימית וכי על הפלשתינים לאמץ אסטרטגיית מאבק חכמה, המיועדת להשיג מטרות מוגדרות ואשר חותרת לפלג את החברה הישראלית.
להלן תרגום קטעים נבחרים מהראיון שנערך עם עזמי בשארה:
- (מראיינת) ח'דיג'ה בן-קנה: דיברת על אחד הקלפים החשובים, קלפי הכוח שבידי העם הפלשתיני והוא קלף העמידה האיתנה, העמידה האיתנה של העם הפלשתיני. העמידה האיתנה נסמכת על קלף ההתנגדות, ההתנגדות הפלשתינית. בעת הנוכחית... אנו מבחינים בלחצים גדולים על הצד הפלשתיני להפסיק את ההתנגדות עד כדי כך שהרשות הפלשתינית נדרשת להכיר בכך שההתנגדות הזו היא טרור. בראייתך, מה משמעות שמיטת קלף ההתנגדות הפלשתינית?
- ד"ר עזמי בשארה: ראשית, זו טעות גדולה ואסטרטגית ואפילו אומר היסטורית. אין צורך בעריכת שינוי בדיון הפוליטי הפלשתיני. זאת, משום שביסודו [כלומר הכרת הרשות הפלשתינית בהתנגדות כטרור] הוא [ויתור] מבלי שדבר התקבל בעבורו. וגם אם היה ניתן משהו מקביל [מצד ישראל] לא היה צורך בכך.
וראוי לומר, כי הדבר בוצע [הגדרת ההתנגדות כטרור ע"י הצד הפלשתיני] ללא תמורה. כלומר, שרון זכה לקבלת פנים מבחינה בינלאומית כאילו הוא איש שלום, דרכו נסללה באירופה... הגדרת המאבק הפלשתיני כטרור מבחינה פלשתינית היה הדבר הראשון אשר פתח את הדלת בפני פעולות יותר פראיות מצד האיש הזה [שרון]... ואם זה [ההתנגדות הפלשתינית] טרור יש לכך השלכות, זה דבר מסוכן, לא רק מבחינה מורלית. תמורת זאת שרון לא נתן דבר אלא הציג עצמו כאילו הוא קיבל את מפת הדרכים ללא [תנאי] והאנשים שכחו כי למעשה הוא לא קיבל אותה אלא הציב 14 תנאים לה. זו היתה טעות גדולה, גדולה באמת שכן אפילו דפוסי המאבק שאיננו מסכימים להם ואיננו וכו' הכרחי הוא שלא יכונו מבחינה פלשתינית ופנימית כטרור משום שהם מתבצעים במסגרת עם הכובש עם אחר ו[מאבק] של מדינה נגד עם אחר.
אני סבור, כי העמידה האיתנה היא הבסיס כיום וכי יסודות ההתנגדות הם יסודות העמידה האיתנה. השאלה היא: איזו התנגדות? אילו הדברים היו מתנהלים בניתוח מדוקדק ובראש שקט היעד היה להשיג הישגים ולא לנקום ולא לפעול ללא היגיון ולא מתוך שינאה עמוקה...
- ח'דיג'ה בן-קנה: האם אתה מכנה את פעולות ההקרבה כביטוי לשינאה עמוקה?
- עזמי בשארה: לא, אני מכנה [כך] בחלק מהמקרים את מי שמביע שמחה עליהן מבלי שהוא חושב על ההישגים שלהן [של פעולות ההקרבה]. כמובן שמי שמבצע אותן אינו מבצען כביטוי לשינאה עמוקה, הוא מאמין במה שהוא עושה ללא ספק. אני מדבר על הויכוחים הפוליטיים ובשאלה כיצד הם צריכים להתבצע. הם צריכים להתבצע במחשבה מאוזנת ובמטרה להשיג הישגים נגד הכיבוש ולהביא לשחרור העם הפלשתיני מהכיבוש. עתה [יש לשאול] מה מקדם זאת ומה לא מקדם זאת. כך ראוי שיתנהל הדיון.
עתה, אם נגיע למסקנה, ובראייתי כל בר-דעת חובה שיגיע למסקנה כי לא ניתן להשיג הישגים פוליטיים בתקופת שרון, וכי הסוגיה היא סוגיה של עמידה איתנה לטווח הארוך. בטווח ארוך אינני מתכוון לעשורים אלא לשנים. אם הסוגיה היא סוגיה של עמידה איתנה ארוכת טווח, אזי חובה להתאים את אסטרטגיית המאבק עם אסטרטגית העמידה האיתנה. ומשמעות הדברים אסטרטגיה של מאבק אשר לא תאחד את הציבור הישראלי, אלא תפלג את החברה הישראלית; ואסטרטגיית מאבק שלא תפלג את החברה הפלשתינית אלא תאחד את החברה הפלשתינית...
- ח'דיג'ה בן-קנה: אבל באלו אמצעים?
- עזמי בשארה: לכך נדרשת הנהגה אשר תדון בדברים אלה... אם לא יהיה גוף פוליטי פלשתיני שמאחד את כולם, ואשר זוכה בלגיטימיות באכיפה ובקבלת החלטות, המחייבות את כולם. בכלל לא ניתן יהיה להתוות את העמידה האיתנה. מהי העמידה האיתנה? העמידה האיתנה איננה מצב פסיבי... היא איננה מצב שבו יושבים ולא עושים דבר.
- ח'דיג'ה בן-קנה: כלומר אתה תומך בהמשך ההתנגדות?
- עזמי בשארה: אני יכול לומר כך: אסטרטגיית העמידה האיתנה כוללת ללא ספק יסודות של התנגדות נגד הכיבוש. השאלה היא: כיצד יש לבחור את יסודות ההתנגדות נגד הכיבוש, ומהם יסודות ההתנגדות אשר מסייעים לעמידה האיתנה ולאחדות של העם הפלשתיני.
החרפת חילוקי הדיעות בתוך החברה של הכובש וללא להיפך, כלומר - לא איחוד החברה של הכובש, ולא פיצול החברה הנתונה תחת כיבוש... אנו יכולים לומר כי ההתנגדות תחת הכיבוש היא זכות לגיטימית... ההתנגדות לכיבוש היא זכות לגיטימית. אסור לנהל ויכוח סביב זכות זו... [אבל] אפילו אם יש לך זכות אין זה פותר אותך מלהתנהג בחוכמה... זאת משום שהאדם נאבק לא כדי למות במאבקו אלא הוא נאבק כדי לחיות...
