"גזענים למען הדמוקרטיה”

אשרינו שלדאגת הימין הקיצוני שלנו לדמוקרטיה אין גבול.

בשבוע שעבר קיבלה מליאת הכנסת ברוב גדול (47 נגד 34) חוק המטיל עונש-מאסר על מי ששולל שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית.

לפי לשון החוק הפרטית של ח"כ זבולון אורלב, שהתקבל בקריאה טרומית, מאסר של שנה אחת יוטל על מי שיפרסם "קריאה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" אם על-פי תוכנו של הפרסום הדבר יביא "לעשיית מעשה של שנאה, בוז או אי-נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין".

אפשר לצפות את הצעדים הבאים. הרי מיליון וחצי האזרחים הערביים אינם מכירים בישראל כבמדינה יהודית ודמוקרטית. הם רוצים שישראל תהיה מדינת כל אזרחיה - היהודים, הערבים והאחרים. הם גם טוענים שישראל מפלה אותם ואינה באמת דמוקרטית. וחוץ מהם יש גם יהודים שאינם רוצים שישראל תוגדר כמדינה יהודית, שבה יהיו הלא-יהודים, במקרה הטוב, אורחים נסבלים.

התוצאות יהיו בלתי-נמנעות. בתי-הסוהר לא יוכלו להכיל את כל אלה. יהיה צורך בהקמת מחנות-ריכוז בכל רחבי הארץ, כדי לאכסן/לאחסן בהם את כל מכחישי הדמוקרטיה הישראלית.

המשטרה לא תוכל לטפל במבול כזה של פושעים. יהיה צורך להקים יחידה מיוחדת. היא יכולה להיקרא "סגל סודי", ובקיצור ס"ס.

יש לקוות שדי יהיה בכך כדי לשמור על הדמוקרטיה. ולא - יהיה צורך באמצעים חריפים יותר, כגון שלילת האזרחות מכל סרבני-הדמוקרטיה וגירושם מהארץ, יחד עם השמאלנים ושאר אויבי הדמוקרטיה היהודית.

אחרי קבלת הצעת-החוק של הח"כ מסיעת "הבית היהודי" בקריאה טרומית, היא תעבור עכשיו לוועדת-החוקה של הכנסת, שתכין אותה לקריאה ראשונה, ומשם היא אמורה להגיע במהירות לקריאה שנייה ושלישית. תוך כמה שבועות או חודשים זה אמור להיות חוק-המדינה.

אגב, בחוק לא נאמר שהוא חל על ערבים בלבד - אם כי זוהי הכוונה הברורה, וכל המצביעים בעדו מבינים זאת. הוא גם יאסור על יהודים להטיף לשינוי ההגדרה של המדינה, או להקמת מדינה דו-לאומית בכל הארץ, ולכל דעה חריגה דומה. קל לשער מה היה קורה אילו הציע סנאטור אמריקני חוק שיטיל מאסר על כל מי שייזום תיקון לחוקת ארצות-הברית.

הצעת-חוק זו אינה חריגה בנוף הפוליטי החדש שלנו.

הממשלה כבר קיבלה הצעת-חוק, המטילה שלוש שנות מאסר על מי שמתאבל על ה"נכבה" הפלשתינית - אותו תהליך שהביא ב-1948 לעקירת יותר ממחצית בני העם הפלשתיני מבתיהם ומאדמתם.

לדעת היוזמים, אזרח ערבי נאמן צריך לשמוח על כך. נכון שנגרמה אי-נעימות מסוימת לפלשתינים, אך זאת הייתה תופעת-לוואי של הקמת מדינתנו. יום-העצמאות של המדינה היהודית והדמוקרטית צריך למלא את לב כולנו בגיל וששון. מי שאינו מבטא את השמחה הזאת, אין ספק שמקומו בבית-הסוהר, וייתכן מאוד ששלוש שנות מאסר אין בהן די.

הצעת-החוק הזאת התקבלה על-ידי ועדת-השרים לענייני חקיקה, כדי שהממשלה תוכל להניח אותה על שולחן-הכנסת. מכיוון שלממשלה יש רוב בכנסת, היא תתקבל שם כמעט אוטומטית (בינתיים חל עיכוב קל, מפני שאחד השרים הגיש ערעור על ההחלטה).

יוזמי החוק מקווים, אולי, שביום ה"נכבה" ירקדו האזרחים הערביים ברחובות, יניפו את דגלי ישראל על חורבות 600 הכפרים הערביים שנמחקו מעל פני האדמה ויביעו במסגדים תודה לאללה על הנס הגדול שהיה.

זה מחזיר אותי לשנות ה-60, כאשר "העולם הזה" הוציא מהדורה ערבית. אחד מעובדיה היה צעיר בשם ראשד חוסיין, בן הכפר הערבי מוסמוס במשולש. כבר בנעוריו נודע כמשורר מחונן, וניבאו לו גדולות.

הוא סיפר לי שכמה שנים לפני כן הודיעו לו שעליו להתייצב אצל המושל הצבאי של אזור המשולש. הממשל הצבאי היה מוטל אז על כל הערבים בישראל, וחייהם היו תלויים בו בכל עניין גדול כקטן. אזרח ערבי היה זקוק לרישיון כדי לצאת מכפרו, כדי לקבל משרה של מורה, כדי לרכוש טרקטור או לחפור באר.

המושל קיבל את פני ראשד בסבר פנים יפות, הציע לו קפה והרעיף מחמאות על שיריו. ואז ניגש לעניין: יום-העצמאות של ישראל יחול בעוד חודש, המושל מארגן קבלת-פנים גדולה ל"נכבדים" הערביים, והוא מבקש מראשד לחבר שיר מיוחד לכבוד הארוע.

ראשד היה צעיר גא, ערבי לאומי עד עומק נשמתו, וגם אמיץ. הוא הסביר למושל שיום-העצמאות אינו יום חג בשבילו, מכיוון שקרוביו גורשו מאדמתם וגם רוב אדמות מוסמוס הופקעו על-ידי הממשלה.

כשחזר ראשד כעבור כמה שעות לכפר, שם לב שכל התושבים שולחים בו מבטים מוזרים. כנכנס לביתו, נתקף בהלה. בני המשפחה ישבו על הארץ, הנשים קוננו בקול גדול, הילדים ישבו מפוחדים בפינה. ברגע הראשון חשב שאחד מבני המשפחה הלך לעולמו.

"מה עשית לנו?" התנפלה עליו אחת הנשים, "מה עשינו לך?"

"הרסת את המשפחה!" קראה שנייה, "גמרת אותנו."

התברר לו לראשד שהמושל התקשר למשפחה וסיפר לה על סירובו של בנם למלא את חובתו למדינה. האיום היה ברור: מעתה תופיע המשפחה הזאת, אחת החמולות החשובות בכפר, ברשימה השחורה של הממשל הצבאי. התוצאות היו צפויות.

מול זעקת המשפחה לא עמד לראשד כוחו. הוא נכנע וכתב את השיר המבוקש, אך משהו נשבר בתוכו לתמיד. כעבור כמה שנים היגר לאמריקה, קיבל שם עבודה במשרד אש"ף ונספה בתאונה טראגית: הוא נשרף למוות במיטתו אחרי שנרדם, כנראה, תוך כדי עישון סיגריה.

הימים ההם עברו לבלי שוב. הרבה הפגנות סוערות ערכנו עד שבוטל הממשל הצבאי ב-1966. כחבר-כנסת טרי זכיתי להצביע בעד הביטול.

המיעוט הערבי הנפחד והכנוע, שמנה אז 200 אלף נפש, התאושש. קמו דור שני ושלישי, הגאווה הלאומית הרמוסה שבה והזדקפה, וכיום זהו ציבור גדול ובטוח בעצמו של מיליון וחצי נפשות. אך גישת הימין היהודי אליו לא השתפרה. להפך.

במאפיה של הכנסת (מאפיה מלשון אפייה) נאפים כמה דברי-מאפה נוספים. אחד מהם הוא הצעת-חוק של ח"כ דויד רותם מסיעת "ישראל ביתנו", הקובעת שכל המבקש לקבל אזרחות ישראלית חייב להצהיר על נאמנותו ל"מדינה היהודית, הציונית והדמוקרטית", וכן להתחייב לשרת בצה"ל או בחלופה שתיקבע. ח"כ רותם הוא, במקרה, גם יו"ר ועדת-החוקה של הכנסת.

הצהרת נאמנות למדינה ולחוקיה - מסגרת שמתפקידיה לדאוג לשלום אזרחיה ולשמור על זכויותיהם - היא הגיונית. אך נאמנות למדינה "ציונית"? ציונות היא אידיאולוגיה, ובמדינה דמוקרטית יכולה האידיאולוגיה להתחלף מפעם לפעם. הדבר דומה להצהרת אמונים לארצות-הברית "קפיטליסטית", לאיטליה "ימנית", לספרד "שמאלנית", לפולין "קתולית" או לרוסיה "לאומנית".

זה עלול גם לעורר בעיה לרבבות היהודים החרדים בישראל הפוסלים את הציונות, אבל היהודים הרי יהיו פטורים מכל העניין, מפני שיהודי מקבל אזרחות אוטומטית ברגע הגיעו לארץ.

הצעה אחרת המחכה לתורה בוועדת-השרים מבקשת לתקן את ההתחייבות, שחבר-כנסת נדרש להצהיר עליה בהיכנסו לתפקיד. במקום נאמנות "למדינת-ישראל ולחוקיה", הוא יידרש להצהיר נאמנות "למדינת-ישראל היהודית, הציונית והדמוקרטית, לסמליה ולערכיה". זה יפסול כמעט אוטומטית את כל הנבחרים הערביים, שהרי אם יצהירו נאמנות למדינה "ציונית" שום ערבי לא יבחר בהם שוב.

זה יעורר גם בעיה לגבי חברי-הכנסת החרדים, שאינם יכולים להצהיר על נאמנות לציונות. לפי התפיסה החרדית, הציונים הם בני-עוולה והדגל הציוני טמא. שכן אלוהים שלח את עם-ישראל לגלות כעונש על מעשיו הרעים, ורק אלוהים בכבודו ובעצמו יכול להתיר להם לחזור. הציונים, שהקדימו את בוא המשיח, חטאו חטא בל-יכופר, ו"חצרות" של חסידים נשארו באירופה ונרצחו מפני שסירבו לחטוא בציונות.

בית-החרושת הזה לחוקים גזעניים, שריח פאשיסטי חריף נודף מהם, יעבוד מעתה במלוא הקיטור. זה מובנה בקואליציה הנוכחית.

במרכזה עומדת סיעת הליכוד, שחלק מחבריה הם גזענים טהורים (אם אפשר לומר כך). מימינה יש מפלגה גזענית-קיצונית (שס), מפלגה גזענית קיצונית-קיצונית ("ישראל ביתנו"), מפלגה גזענית קיצונית-קיצונית-קיצונית ("הבית היהודי") ומפלגה עוד יותר גזענית, שרגלה האחת בקואליציה ורגלה השנייה בחוץ ("האיחוד הלאומי", הכולל כהניסטים גלויים).

כל הסיעות האלה מתחרות זו בזו. כשאחת מציעה הצעת-חוק מוטרפת, נאלצת השנייה להציע משהו מטורף עוד יותר, וכך הלאה.

מה שמאפשר את ההידרדרות הזאת הוא שלמדינת-ישראל אין חוקה. הסמכות של בית המשפט העליון לבטל חוקים הנוגדים את חוקי-היסוד אינה מעוגנת, והימין פועל לביטולה. לא במקרה דרש והשיג אביגדור ליברמן לסיעתו את משרדי המשפטים והמשטרה.

דווקא עכשיו, כאשר נראה שממשלות ישראל וארצות-הברית עומדות לפני התנגשות בלתי-נמנעת בעניין ההתנחלויות, עלולה הקדחת הגזענית להשתלט על כל איברי הקואליציה הימנית.

מי שהולך לישון עם כלב, אל יתפלא אם יתעורר עם פרעושים (ויסלחו לי הכלבים). מי שבחר בממשלה כזאת, ועוד יותר מי שנכנס לתוכה, אל יתפלא על חוקיה, שנועדו לכאורה לשמור על הדמוקרטיה הישראלית. אני מציע לה סיסמה: "גזענים למען הדמוקרטיה".