מאת סופרנו

יותר מגרם אחד של השראה

בשלהי שנת 1897, כשהפך לינקולן סטפנס לעורכו של העיתון "New York Commercial Advertiser", הוא החליט לנקוט גישה חדשנית. עם הגעתו למערכת העיתון, נפטר מחלק ניכר מהעיתונאים הוותיקים והמנוסים שעבדו שם ושכר תחתם כותבים טריים, בוגרי מכללות ואוניברסיטאות, בעלי כשרון כתיבה, אך ללא כל רקע עיתונאי. הוא ביקש לגייס לעיתון, על-פי האוטוביוגרפיה שכתב, כל מי שחושק להיות "משורר, סופר או מחבר מסות". אחר-כך שלח אותם אל העיר בדרישה לנצל את שאיפותיהם וכשרונם כדי להביא סיפורים על המתרחש.

אפשר לקרוא פרטים נוספים על המיזם החלוצי של סטפנס בספרו של ג'וזף קמפבל "The Year That Defined American Journalism". בקיצור נציין כי העורך הראשי ביקש מכתביו החדשים שיעזרו לקוראים ללמוד על העיר מתוך סיפורים קצרים ולא מתוך ידיעות עיתונאיות. מכתב/סופר אחד שלו ביקש לדווח על רצח של בעל את אשתו, אך ביקש ממנו להבין ולהסביר כיצד ייתכן שאדם שהתחתן עם אשה הפך ברבות הימים לרוצחה. מכתב/סופר אחר ביקש לכתוב על ההבדלים בין רחוב אחד בעיר למשנהו.

הניסוי המעניין של סטפנס מעולם לא השתלט על כל עמודי העיתון, ובכל מקרה שרד שנים אחדות בלבד, אך בשנים שבהן פעל יצר לא רק סיפורים קצרים על הנעשה בעיר, אלא גם שיחות במערכת העיתון על החיים, על אמנות ועל כתיבה. הקו האנטי-עיתונאי של סטפנס נבע, בין היתר, ממיאוס בסגנון הכתיבה שהלך והשתלט על עיתוני התקופה והפך את מרבית הכתבות לדומות זו לזו. למה דווקא אז השתלט סגנון כתיבה אחיד על העיתונות? אולי הייתה זו תוצאה של ההתמסחרות הגוברת בענף והתלות ההולכת וגדלה במפרסמים. סטפנס, מכל מקום, נשבע כי אם שני עיתונאים שלו יכתבו בסגנון דומה, אחד מהם ייאלץ לעזוב את עיתונו.

לרגל פתיחת שבוע הספר העברי החליפו 31 סופרים ישראלים את עיתונאי הארץ ליום אחד. הם יצאו לשטח וחזרו עם התרשמויותיהם. קונטרס החדשות הבוקר מלא, מתחילתו ועד סופו, בכתביהם.

סמי מיכאל מבקש להסביר במאמר הקדמה המופיע בראש עמ' 2 של העיתון מדוע הוא ואחרים בחרו, ליום אחד, "לשמש רפורטרים ולבחון את הקשר העמוק בין העמל לשירה, בין מציאות לדמיון [...] לתעד את ההווה בכלים המוחשיים ביותר, תחת הדדליין הדוחק ביותר. וכל זה מבלי להחסיר גרם אחד של השראה".

תמצית ההסבר מצויה במלה האחרונה. הקלישאות העיתונאיות, השטאנצים המוכרים עד לעייפה, המשרתים היטב הן את העיתונאים, הן את מקורותיהם והן את הקוראים בימים כתיקונם, כמו מזמינים טלטול מרענן. עיתונאים שכותבים מדי יום עשויים ליצור לצורך הנוחות נוסחאות לשוניות קבועות ולשנות בהן רק את, ובכן, המשתנים. אותם המשתנים הם, כמובן, "החדשות", אך מי שקצה סבלנותו בניסוחים העיתונאיים הרגילים לא יטרח לקרוא מעבר לכותרת. המהלך של הארץ מחלץ את הכתבות המופיעות בו היום מהדפוסים הרגילים של הכתיבה העיתונאית, גם אם הוא מציע במקומם דפוסים מוכרים של כתיבה ספרותית.

זהו גימיק, ללא ספק, עם כל המטען הנלווה לגימיק (נועד בראש ובראשונה למשוך תשומת לב, עשוי להתקלקל ולקלקל אם יחדל מחד-פעמיותו, ממותג - "הארץ של הסופרים"), אבל זהו גימיק מלא חדווה. לא הכל רציני כל-כך כפי שהעיתונים מבקשים מאיתנו לחשוב, וכפי שאנחנו נהנים לפעמים לחשוב. מותר גם להשתעשע.

המשפט הפותח בידיעה הראשית של העיתון, ראיון עם שר הביטחון אהוד ברק, הוא "מה שיפה בבנייני אשכולות פיס זה שכולם נראים אותו דבר" [אתגר קרת]. אחרי קריאת משפט כזה, גם אם בחיים לא קראתם ספר אחד של קרת שאהבתם, נוצרת סקרנות לפחות לבדוק מה כתוב בידיעות האחרות, שחיברו סופרים אחרים. ולא רק מה כתוב בכותרת ובמשנה, אלא גם במשפטים המרכיבים את הידיעה.

רוב הכתבות המתפרסמות הבוקר בהארץ התרשמותיות בעיקרן, אבל יש גם תגליות בעלות ערך חדשותי. עיתונאים וסופרים, יש לזכור, מתחלפים תדיר. כמה מהעיתונאים ליום של הארץ הועסקו בעבר כעיתונאים, גם אחרי שהמלה "סופר" נעלמה משורת הקרדיט של הידיעות. חיים באר הוא דוגמה אחת לכך. הבוקר מתפרסמת בשער הארץ ידיעה שכתב ובה דיווח על מה שנותר מהפסיפס שיצר נחום גוטמן עבור כיכר ביאליק בתל אביב. באר מדווח כי לאחר שהעירייה החליטה לשפץ את הכיכר ולהעביר את הפסיפס ממקומו, הוא מצא את חלקיו מפוזרים בחניון מכוניות הזבל של מחלקת התברואה העירונית, "שעונים על גבי חומת בלוקים סתמית".

ואם היה מתרחש פיגוע? אבל לא התרחש. כך שאפשר לקרוא בנחת את דיווחו של אברי הרלינג על שערי הנאסד"ק עם סגירתם ("הכל בסדר. הכל כרגיל. גם אמש הסתיים המסחר").