יום הכיפורים תמיד מזכיר לי ויכוח שהיה לי לפני הרבה שנים, עם אחד מגדולי הדור בזמנו, האלוף הרב גורן ז"ל, אז הרב הצבאי הראשי. הרב בא להרצות בגדוד 12 של חטיבת גולני, ולפני כן נכנס לשיחה עם המג"ד, שמואל אלבק ז"ל. ואני, זאטוט, קמב"ץ הגדוד, יושב ומאזין. ואז פונה הרב אלי בשאלות על מוצאי. אני בן קיבוץ, אני משיב, חילוני, איני צם ביום הכיפורים ואיני ממלא אף מצווה הקשורה בדת היהודית, עשו לי ברית מילה, וזהו. הרב התנפל עלי בחמת זעם: "אינך יהודי, תתבייש לך, אפילו ביום כיפורים אינך צם! עלית בכלל לתורה? אתה גוי. המג"ד החוויר, ואני, איני יודע מהיכן, אזרתי עוז ועניתי לרב: אני יהודי בדיוק כמוך, אני מרגיש שכולי יהודי. והסברתי לו שאני בן העם היהודי, שאני חי את ההיסטוריה של העם, שאני מכיר היטב את הרמב"ם וענקי המשוררים היהודים של ספרד, שאני מכיר את הנביאים, שבגלל שאול טשרניחובסקי אני מאוהב במלך שאול. לא ידעתי אז להגיד בפשטות לכבוד הרב: אני יהודי במובן הלאומי, הזהות שלי היא של לאום יהודי ותרבות יהודית. אז עוד לא בקרתי בבתי הקברות של יהדות אשכנז בגרמניה. אילו ביקרתי הייתי אומר לו: אני מתרגש כשאני קורא את הכתובות בעברית על קברים מלפני מאות בשנים; דמעות עמדו בעיני כשעמדתי בעיר וורמס (וורמייזה ) ליד קברו של הרבי מרוטנברג, אותו רב שלא נתן שיפדו אותו משבי הקיסר הגרמני במחיר מופקע ומת בכלא (מה ש"רב" נתניהו לא ידע לעשות בעניינו של גלעד שליט).