זוועה בהבימה

השבוע עברתי ליד בניין תיאטרון הבימה שבמהלך בנייה מחדש, היה מכוסה ביריעות משך כמה שנים, ועכשיו הוסרו היריעות והתגלה הבניין. כשראיתי את התוצאה לבי הלם בקצב הטאם-טאם וסיכמתי ביני לביני שזו זוועה. מזה כמה ימים, תמונת הבניין לא מרפה ממני ואני חשה כעס, דחייה ועצב. העיר שלי, שנעשה כבר לא מעט, כדי לשפרה וליפותה, בנתה כאן בניין מכוער להפליא (אולי הוא פונקציונלי ואולי יציגו בו הצגות נהדרות. אבל הצורה, אוי, איזו צורה).

זהו בניין כוחני, מהסוג שאפיין את הארכיטקטורה הסטליניסטית (בין השנים 1955-1933). גוש בטון גדול שמנסה להתהדר בכניסה פומפוזית שיש בה, כביכול, רמז להבימה ההיסטורית עם כמה עמודים מקוריים, אבל העמודים המעוגלים בטלים בששים מול הכוחניות.

בניין הבימה המקורי משנת 1917 היה בנוי בצורת קשת עם עמודים עגולים והיה בניין מלא חן מתאים לכניסה אל שדרות רוטשילד, בה נבנו בתים דמויי ארמונות קטנים בסגנונות מעורבים, חלומיים. בהמשך נבנו בשדרות רוטשילד ובסביבת התיאטרון בנייני "הסגנון הבינלאומי", עם חלונות גדולים, מרפסות מעוגלות, קווים נקיים. באחד השיפוצים של בניין התיאטרון העלימו את העמודים והוסיפו קומה אך שמרו על החזית העגולה.

כיכר קטנה המבקשת בניין מעוגל

בכיכר כל כך קטנה כמו כיכר הבימה, כיכר מרומזת, שבעצם אינה ממש כיכר, עם עיקולי כבישים הבאים מרחובות קטנים, אין אף בניין גדול וגושי, אין כוחניות אין רמזים שלטוניים-שתלטנים. יש בתים צנועים ואף השכן המרוחק, בניין היכל התרבות, משתרע באלגנטיות לרוחב, אינו מתרברב, משופע בזכוכית, המעניקה תחושת מרחב ואווריריות. למה לעזאזל לא שמרו על הקו העגול של בניין הבימה הפינתי. היש צורה יותר הרמונית, אסתטית ואלגנטית יותר מקו מעוגל, מקו הקשת בענן או המעגל?

האם האדריכל בעל הרקורד המרשים, רם כרמי, לא יכול היה למצוא פתרון אדריכלי לבניין תיאטרון מלבד הגוש הענק שאין דבר בינו לבין הסביבה בה נבנה? האם האדריכל סבור שחזית הזכוכית תחפה על חוסר-הפרופורציה של הבניין, בין הבניין לבין עצמו ובינו לבין הבניינים הסמוכים? האם לא מצא, האדריכל לעצמו, מקור השראה ים תיכוני, תל אביבי, השראת הבימה הישנה, ובחר דווקא בסגנון מאיים ומדיר-מנוחה כמו הבניין הזה?

פילים לבנים עצובים

יש לנו כבר כמה וכמה פילים לבנים עצובים ומכוערים בתל אביב: ככר דיזנגוף עם מזרקת אגם המצועצעת שבאה במקומה של כיכר נקיית-קווים, עגולה והרמונית, כיכר יפה שהייתה בעבר כיכר צינה דיזנגוף. כיכר אתרים שהיא גוש בטון ליד חול הים שאין בינה לבין הסביבה שום קשר: גושי בטון מכוערים לא בונים ליד הים שהוא פינת החמד וחלקת אלוהים שניתנה לנו לחמדה ולעונג. בכל העולם בונים בניינים עם הרבה זכוכית, פחות בטון, יותר חלונות גדולים ולא עם קירות אטומים.

האם אין זה ייעודו של אדריכל לדאוג ליופי, לאסתטיקה, ולדאוג דאגה כפולה ומכופלת לפרופורציות. האם לא שמו לב אצלנו שעידן הפונקציונליות בארכיטקטורה השתנה, ומאפשר לכל יוצר להפליג במרחבי הצורות, להשתעשע בחומרים, לדאוג לאסתטיקה לשמה ולא רק ליעילות הבניין.

סיפרו לי כי השכנים, אלה שגרים בשדרות בן ציון, ברחוב תרס"ט, ברחוב אחד העם בואכה הבימה וכולי, חשים כמוני, מדברים ביניהם על בניין שהוא בכייה לדורות, משפשפים את עיניהם מדי בוקר מחדש ולא מאמינים שנעשה עוול לעיר, לזכרונותיה ולעתידה, ושתקעו להם בסביבה שקטה בניין שמתאים למשטרים טוטאליטריים?

אדריכל רם כרמי בנה בעבר, יחד עם אחותו עדה כרמי, את בית המשפט העליון בירושלים, בית רב השראה, על-רקע ירושלמי-מרחבי, עם משחקי עמודים, אור וצל, אבן, חצרות יפהפיות ומה לא. כרמי לא הצליח הפעם בעבודה זו שעשה אותה לבד. חבל שעדה כרמי, אחותו ואמנית בינלאומית, רבת-טעם, לא חברה אליו גם הפעם. היינו מקבלים, אולי, את בניין התיאטרון שהעיר ראויה לו, משהו מעוגל, יפהפה ולא מתנשא בכיעורו, משהו שהיה עשוי להיות הפנינה הארכיטקטונית של תל אביב.