הדלקת נרות חנוכה בתופת הנאצית

הייתה לי הזכות להשתתף באירוע מיוחד בבית הנשיא .

סיפור המעשה מתחיל באמסטרדם שם נולד וילי טל בספטמבר 1922, בן שני לפליקס וחרסה טל, אח לפלורי. אחת ממתנות בר המצווה שלו הייתה חנוכייה.

עם פרוץ המלחמה מצא וילי עבודה, כאח בבית חולים יהודי לחולי נפש Apeldoornse-bos. באופן זה קיבל שחרור זמני מגרוש.

ב-21 בינואר 1943, בהוראה של אייכמן גורשו לאושוויץ כתשע מאות חולי בית החולים וחמישים מעובדיו. למרות שהייתה ידיעה מוקדמת על אקציה זו, וכמאה מהעובדים היהודיים של בית החולים ירדו למסתור, סרב וילי לעזוב את חוליו ונשלח עמם לאושוויץ. וילי נספה באושוויץ ב-30.4.1943.

פליקס טל, אביו של וילי, שמר על מנורת חנוכה זו אשר קיבל וילי בנו כמתנה לבר המצווה בחדר מסתור באמסטרדם.

פליקס ואישתו חרסה שרדו את המלחמה במסתור. בתום המלחמה החזיר פליקס לרשותו את רכוש המשפחה שהסתיר. בשנת 1947 עלו חרסה, ביתה פלורי וחתנה אלי אשר לא"י ועמם מנורת החנוכה של וילי.

מנורת החנוכה נתרמה ע"י פלורי אשר לאוסף החפצים של יד ושם כזיכרון אחרון מאחיה וילי.
זהו סיפורה של החנוכייה בה הודלק נר חמישי של חנוכה לאות הצדעה לניצולי השואה במשכנו של נשיא המדינה, שמעון פרס. הייתה זו הפעם הראשונה שקוימה הדלקת נר חנוכה על-ידי הניצולים וכמחווה להם.

במסיבת חג זו שרבו בה הדמעות על החיוכים.

יותר מ-300 נציגים של ארגוני הניצולים, חלקם מלווים בילדים ורובם בנכדיהם ובניניהם הגיעו בהזמנת שמעון פרס לאירוע הצדעה זה. הניצולים, רובם ככולם בשנות ה-80 המאוחרות לחייהם. מיעוטם כבר מתקשה ללכת. מלמלו חרישית יחד עם שמחה (קאז'יק) רותם מגיבורי גטו ורשה את ברכות הדלקת הנר. הדגש היה על "שעשה נסים לאבותינו" . אולי לאבותיהם - לא, אך להם בפירוש כן. הישארותם בחיים הייתה, בלי ספק, נס גדול מנס פח השמן. לשרוד את אושוויץ, בירקנאו, מיידאנק, סוביבור כמו גם את טרבלינקה, טרייזנשטאט, את "צעדת המוות ", ואפילו בוכוונולד של תום ימי המלחמה היו מעבר לנס. כל אחד וסיפור הנס הפרטי שלו. כל אחד והמלאך המושיע שלו , כל אחד ואובדן היקרים לו מכל , כל אחד ושיקומו. היטיב לתאר זאת הנשיא פרס בדבריו, שציין את תרומתם הרבה של הניצולים, שארית הפליטה - אודים מוצלים מאש- לניצחון ישראל במלחמת השחרור. ממחנות העקורים באירופה ישירות לשדה הקרב בלטרון , מהאוניה להגנה על ירושלים. עשרות אלפים של עולים שמעולם לא החזיקו נשק בידיהם לחמו בכוח הרצון, בכוח האמונה במוטיבציית על וניצחו.

לא היה זה הרגע המרגש היחיד בערב . גם סיפורו של הכינור עליו ניגן ילד צעיר ממגדל שליד טבריה גרם להתרגשות.

הכינור היה שייך לנער מרדכי שליין (מוטלה) שנולד בשנת 1930 בעיירה קרסנובקה שבווהלין, פולין, כעת אוקראינה.

ביוני 1941 נכנסו הגרמנים לקרסנובקה ולאחר זמן מה נרצחו בביתם כל בני משפחתו של מוטלה לנגד עיניו . עם רדת החשכה נטל מוטלה את כינורו וברח אל היער. לאחר תקופת נדודים ממושכת ביערות ווהלין, פגש מוטלה בפרטיזנים.

מוטלה שהיה בן 12, תפקד בחבורת הפרטיזנים כאחד הלוחמים וביצע את המשימות שהוטלו עליו, ביניהן האזנה לתנועת יחידות הגרמנים תוך כדי נגינה בכינור בכיכרות מרכזיים, כשהוא מגלה מקוריות ויכולת אלתור ערמומית.

בשלושה עשר לאוקטובר נערכה הפגזת ארטילריה גרמנית כבדה ובמהלכה נהרג מוטלה.

כינורו של מוטלה נשמר בידי דיאדיה מישה ובנו שמחה, ונתרם בידי נכדיו ליד ושם כזכר לכשרונות הצעירים שנספו בשואה.

גם דבריו של יו"ר מועצת יד ושם הרעידו לבבות באירוע: הסיפור על הדלקת נרות במחנה ההשמדה. הפיכת כפתורי פיג'מות הפסים של האסירים היהודים לפמוטים, הדלקת סיבי החוטים של החולצה כנרות מהעששית שבתקרת הצריף .

וחתם את האירוע יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה , נח פלוג (ניצול אושוויץ) שהודה לנשיא על יוזמתו והוסיף ספור פרגמטי משלו: בשנות ה-80 בעת כהונת פרס כשר האוצר הסכימו השלטונות ברוסיה לפתוח את הארכיונים של הקהילות היהודיות בגרמניה שנלקחו למוסקבה על-ידי הצבא האדום במערכה נגד הנאצים. 50 אלף דולר אמורה הייתה עלות עבודת האיתור, הצילומים וההעתקות של החומר שהוכיח ופירט את הרכוש היהודי שנגזל ונשדד על-ידי הנאצים בגרמניה המזרחית. לאחר נפילת החומה ניתן היה לדרוש פיצוי אך תיעוד - אין.

פרס , אמר פלוג , לא היסס לשניה ואישר את הסכום ואת יציאת משלחת האיסוף והתיעוד.

אותם 50 אלף דולר הפכו בעקבות התיעוד ליותר משלושה מיליארד דולר פיצויים שאפשרו הוספת 3000 מיטות בבתי חולים בארץ , מימנו את הקרן לרווחת ניצולי השואה וסייעו להקמת המוזיאון החדש ביד ושם.

יצאתי אל הקור הירושלמי מהאירוע ולראשונה מזה זמן רב הרגשתי חום בלב . חשתי סוג של התעלות רוח על השתתפותי באמירת תודה של מדינת ישראל לשורדי השואה ואמרתי לעצמי חרישית את מילות הברכה השלישית של הדלקת הנרות (זו הנאמרת רק בנר ראשון ) "ברוך אתה ... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".